הרמב"ם, מיסטיקן או רציונליסט?

הנושא המוזכר בכותרת האשכול מעסיק את חוקרי משנתו של הרמב"ם מחד, ואת הנתלים בו ורואים בו דמות לחיקוי מאידך.

לא מבין את השאלה ברור שהרמב"ם היה רציונאליסט, ולא רק שלא היה מיסטיקן, הוא התנגד לחלוטין למיסטיקה, הדסר צועק מכל כתביו, החל מהי"ד החזקה (שם הוא משמיט את כל הנימוקים הקשורים לדברין מסיטיים, ומשמיט גן הלכות) וכלה במורה נבוכים, שם הוא כותב דברים הסותרים בפרוש את תורת הסוד והקבלה.. תפסיקו לנסות לאנוס את הרמב"ם לעוות את דעתיו, או לטעון ששנה אותם בסוף ימיו.!!

הבעיה היא שרציונליות כבדה מדי אינה רציונלית. אף אחד לא רציונלי באמת לגמרי לגמרי, בטח לא אדם דתי (בלבו, לא במעשיו). הרבה מיסטיקנים יסבירו לך שלהיות מיסטיקן זה רציונלי כי אפשר להוכיח שנס פלוני קורה אצל אדמו"ר פלוני. לכן יותר כדאי לדבר על נטיה למיסטיקה ונטיה לרציונליות. וגם זה לא מדד מספיק טוב, כי אדם בעל נטיה למיסטיקה יכול לחבב מיסטיקה וליצור סרט בדיוני, אבל החשיבה שלו באמת תהיה רציונלית, כמו אסימוב למשל.
הרבה יותר קל לדבר על משנתו של הרמב"ם מאשר על הרמב"ם. האם בחירתו של הרמב"ם באקסיומות של אריסטו היתה רציונליות? או אולי מיסטיקה? השאלה הזו עצמה מסובכת, קל וחומר להגדיר את האישיות של האדם, מאיזה מקום נבעה כל דעה. גם הרב קוק עצמו משלב רציונליות במיסטיקה בצורה מורכבת שקשה מאד לעמוד עליה, ככל שהאדם גדול יותר אי אפשר להכניס אותו במסגרת מצומצמת של כזה או כזה. גם את ניטשה (להבדיל וכו') קשה להכניס במסגרת וקשה לקבוע אם היה מיסטיקן או רציונליסט.
ובקצרה: צריך שההגדרה שאנו מגדירים את המטופל שלנו תהיה הגדרה רציונלית של מצבו ולא הגדרה מיסטית, ולכן אם ננסה להיות רציונליים מדי ייתכן שההגדרה תהיה מיסטית, אבל אם נתפוס את אישיותו בצורה מיסטית, אולינגיע להגדרה רציונלית.

אפשר לראות את בלומנטל מספר על התיאוריה שלו, והנה הערה על גישתו של בלומנטל (בעל בעמיו) וע"ע התפילה של הרמב"ם, מיסטיקה או רציונליות? (אביעד סטולמן)

אפשרי,

זה ממש אבסורדי שאתה בונה על המונח 'חשק' כביכול שאינו מתאים לרמב"ם הרציונלי מאחר שהוא משמש בספרי המיסטיקה כביטוי להתאחדות עם האל  -  כחובבת ליבוביץ' בספרו 'שיחות על פרקי אבות ועל הרמב"ם ע' 150 היתה לי הזכות להכיר את המונח 'חשק' ( או תשוקה) בו משתמשים שני חכמים שאינם מוחזקים ככאלה שמשתייכים לזרם הרציונליסטי -  אביא בפניך את הדברים ותשפוט אתה אם נכונים דבריך.. (ההדגשות במקור)
ואלה דבריו של רבי צדוק הכהן מלובלין, אחד מאבותיה הרוחניים של ההגות החסידית: "ההתחלה לדברי תורה הוא החשק, כמו שנאמר 'ובתורת ה' חפצו....ואז נקראת תורת ה' ואחר כך ההשגה שנקראה 'ובתורתו יהגה יומם ולילה'...והחשק גדול יותר...שההשגה היא מהש"י כי יתן חכמה..." להבנת הדברים: ר' צדוק מפרש את 'בתורתו' כמכוונת ללומד (לא לה' כפי הפשט) ומסיק שעל ידי ההגות בתורה יומם ולילה האדם זוכה שהתורה שלכתחילה היא של ה' ("תורת ה') נעשית שלו ('תורתו') אף על פי שהשגת חכמת התורה היא מאת ה'. ברוח דברים האלה אומר רבי צדוק במקום אחר: "עיקר האדם הוא החשק שבלב...כי גדלות האדם על חברו הוא רק כפי החשק שלו לטוב...ומעלת האדם כפי החשק שבלב...

בהמשך מביא ליבוביץ' את דברי תלמידו המובהק של הרב קוק הרב יעקב משה חרל"פ וזו לשונו: "התשוקה היא יותר תכלית מעצם ההשגה, ובייחוד לפי מה שמבאר הרמב"ם שאין שום תכלית בעולם רק הוא ית"ש בלבד הרי יסוד המגמה הוא אך בקשת התכלית... ועלינו לבכר את בקשת החכמה על השגת החכמה..." הרב חרל"פ מחיל את הכלל הזה על תלמוד תורה בקשר למאמר חז"ל "אגרא דשמעתתא - סברא" [= שכרה, זאת אומרת ערכה, של ההלכה הפסוקה הוא בעיונים ובשיקולים לפסיקתה] וזו לשונו : "...הכוח והתשוקה לחדש שמעתתא הם יותר עיקר מעצם השמעתתא"

בציטוט שהבאתי בדף הקודם מהמו"נ חלק שני פרק לח הרמב"ם מדבר על השכל הפועל שזה אותו המונח שאני מכוונת אליו בדברי.

ולגבי הסיפא : הרי כתבתי בהודעה הראשונה שלי באשכול זה שלגבי הרמב"ם מה שנמצא מעבר למציאות הוא גם מעבר לגבולות התבונה - ופירוש "מעבר לגבולות התבונה" הוא שהוא עובר לאי רציונליות, הלוא כן? האם זה לא מספיק מיסטי בעיניך להשתלט על החלק המדמה ולראות מראות אלוהיים אמיתיים -

ריב,