הקב"ה מתגלה למשה רבנו בסנה ומצווה אותו להתייצב לפני פרעה כדי להוציא את בני ישראל ממצרים. משה שואל: "הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹקי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם" (שמות ג, יג) והקב"ה עונה לו: "אֶהְיֶ-ה אֲשֶׁר אֶהְיֶ-ה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶ-ה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שם יד) חז"ל מסבירים (ברכות ט:) "א''ל הקב''ה למשה: לך אמור להם לישראל אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות. אמר לפניו: רבש''ע דיה לצרה בשעתה! א''ל הקב''ה: לך אמור להם אהי-ה שלחני אליכם" ומיד לאחר מכן ה' אומר לו: "כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹקי אַבְרָהָם אֱלֹקי יִצְחָק וֵאלֹקי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שם טו) שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: מה פשר שינוי השם: אהי-ה אשר אהי-ה, אהי-ה ו"י-ק-ו-ק"? אומר הרב (בשם ה"אבן עזרא"): בעצם אין שום שינוי, שם "י-ק-ו-ק" הוא אותו שם אהי-ה הנאמר למשה, אלא ששם אהי-ה נאמר בגוף ראשון ולכן פותח באלף כמו שאר פעלים כגון: אוכַל, אלך,אשיר, וכד'. ואילו שם "י-ק-ו-ק" הוא בגוף שלישי ולכן פותח ביוד כמן שאר פעלים כגון: ידבר, ילך, ישיר, וכד'. אם כן, כשהקב"ה מדבר על עצמו אומר "אהי-ה" בגוף ראשון, ואילו כשבני ישראל מזכירים אותו אומרים "י-ק-ו-ק" בגוף שלישי. התורה מצווה אותנו: "לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא" (דברים כח, נח) אם כן, כשמדברים על שם ה' צריכים לדבר ביראה. לכן בדחילו ורחימו מסביר הרב פירוש נוסף על ההבדל בין שם אהי-ה ל"י-ק-ו-ק". צריך להקדים ולומר שאין סוף לסודות הטמונים בשמות השי"ת, אך לפי הפשט הנגלה שם הוי"ה מורה על הימצאות ה' באופן תמידי, היה הווה ויהיה. לעומת זאת שם אהי-ה מורה על כך שהקב"ה בלתי משתנה, "כמו שאני עכשיו כך אהי-ה מחר". בשר ודם משתנה כל הזמן: הוא נולד תינוק, גופו מתפתח וגדל, מאוחר יותר מתמלא שער, לאט לאט מזדקן, שיניו נושרות ושערו מלבין. אולם השינוי הוא לא רק מבחינה פיזית, ככל שהאדם מתבגר נוספות לו ידיעות, אם תלמיד חכם הוא נוספת לו חוכמה ובינה; אם עם הארץ הוא, נוספת בו טיפשות (שבת קנב.) האדם נתון כל הזמן לשינוי במחשבה, שינוי בהשקפה, ברצון, במצב רוח, וכו'. לא כן הקב"ה: לא נוספת לו שום ידיעה ולא נגרעת ממנו, לא חל עליו שום שינוי כלל וכלל - כפי שהוא עכשיו כך היה אתמול וכך יהיה מחר. ולא רק עצמותו ית' הוא בלתי משתנה, גם פעולותיו כך. בן אדם פעמים כועס ופעמים שמח; יושב, נח, קם והולך. הקב"ה לא כך: אין שמחה או עצבות כלפי שמיא; גם כשכתוב "וַיַּעַל אֱלֹקים" (בראשית יז, כב) או "וַיֵּרֶד ה'" (שמות יט, כ) אין הכוונה שה' עלה או ירד; "וירד ה'" פירושו גילוי שכינה באותו מקום, "ויעל ה'" פירושו הפסק גילוי שכינה באותו מקום. גם ביטויים כגון "וַיִּחַר אַף ה'" (שם ד, יד) או "יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו" (תהילים קד, לא) אינם אלא משלים בלבד (רמב"ם-מורה נבוכים ח"א) אבל בפועל אין שום שינוי בו ית' כפי שנאמר: "אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו) מה שבעינינו נטפס כפעולות שונות או הופעות שונות של הבורא אין זה אלא בגלל שינוי בכלי הקיבול שלנו, "השינוי יבוא מֵהַמְקַבְּלִים"(אבן עזרא). השפע האלוקי מושפע לכל העולם באופן שווה, אלא שיש שקולטים פחות ויש שקולטים יותר, הדבר תלוי ברמת הכנת כלי הקיבול של האדם. גם המקום משפיע על הקליטה, יש מקומות שקל יותר לקלוט את השפע, כגון ארץ ישראל לעומת חו"ל, ירושלים לעומת ערים אחרות בארץ, כותל המערבי לעומת חלקי העיר האחרים. הוא הדין בזמן, ישנם זמנים המיועדים לפתוח את לב האדם לקבלת האור האלוקי יותר מזמנים אחרים; שבתות וימים טובים למשל, כבר אמרו חז"ל: שעה של לימוד תורה בשבת שווה כאלף שעות לימוד ביום חול. אומר הרב (בשם רבו הרב ר' גדליה איזמן) שאחד מגדולי הדור העיד על עצמו שעיקר עלייתו בתורה השיג בזה שלמד בערבי שבתות אחר הצהרים. ולמה? משום שכאמור השפע האלוקי יורד בכל שעה וזמן באופן שווה וממילא אם יש הרבה לומדים בבתי המדרש, הרי שלכל אחד מהם מגיע חלק מועט מאותה השפעה. מאידך, אם מספר הלומדים קטן יותר, הרי שכל אחד מקבל חלק גדול יותר מאותו שפע. לפי זה בערבי שבתות אחר הצהרים, שהאנשים טרודים בהכנות לשבת קודש ואין הרבה פוקדים את בתי המדרש, העוסקים בהם בלימוד התורה זוכים לשפע רב לאין ערוך. אך שוב, כל האמור אינו כתוצאה משינוי המשפיע, הקב"ה אינו משתנה בשום מקום וזמן; אלא שישנם מקומות וזמנים שהקליטה שלנו יותר טובה או פחות טובה, וכמו שאמרנו הדבר תלוי ברמה הכנת הלב שלנו. טיטוס הרשע נכנס לבית קודש הקודשים ולא חל עליו שום שינוי, ולעומת זאת רב ושמואל היו בבבל והיו גדולי הדור, וכן רש"י בצרפת והגר"א בווילנה, ללמדך שהשפעת הקדושה היא פונקציה של הכנת הלב, אם פותחים את הלב אפשר לקלוט את השפעת הקדושה גם בחו"ל, אך אם אוטמים אותו לא ניתן לקלוטה אפילו בקודש הקודשים. התורה אומרת: "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט) הרמב"ם פוסק שזו מצווה ממניין תרי"ג מצוות שעניינה להידמות אליו ית' "בפעולותיו הטובות והמידות הנכבדות שיתואר בהם הא-ל יתעלה" (ספר המצוות) והנה בעניין זה שהקב"ה בלתי משתנה קשה לאדם להידמות אליו שהרי מטבעו האדם מזדקן ודעותיו ורצונותיו נתונות כל הזמן לשינויים, ולמרות זאת צריכים להשתדל, במידת היכולת ללכת בדרכיו גם בנקודה זו ולא להיות מושפעים מדברים שליליים הגורמים לשינויים בלתי רצויים. והנה הרמב"ם (הלכ' דעות פ"א) פסק שעל האדם לנקוט תמיד בדרך הבינונית הרחוקה משני הקצוות; למשל: קמצנות מצד אחד ופזרנות מצד שני; אכזריות ורחמנות, רך לבב ואמיץ לב, וכל כיוצא בהן. האדם צריך להתרחק מקצוות אלו וללכת בדרך בינונית, לא להיות קמצן ומאידך לא להיות פזרן מדי, וכך הלאה; חיוב זה ללכת בדרך האמצעית פירושו, במידה מסוימת, להיות בלתי משתנה; אסור לאדם להיות מושפע מהקצוות המושכות אותו אל קצה זה או אחר מהמידה. הרי לנו נקודה נוספת שדרכה נוכל להתקרב עוד יותר לבורא. |
