השבוע ראיתי שרבנים מחשובי הפוסקים החרדים פסקו שאסור להתחסן כנגד שפעת החזירים (הרב קנייבסקי ועוד), כיוון שרב הנזק על התועלת, האם הגיוני שרב יפסוק דבר כזה כנגד הדעה הרווחת ברפואה שאומרת שהחיסון חשוב נחוץ? האם בכלל ראוי שרב יתעסק בנושאים האלה? מה דעתכם? (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3831168,00.html)
תוקנה הכותרת לפי החוקה
תוקן על ידי לינקזעצער ב- 11/01/2010 16:38:49
נשלח ב-26/12/2021 13:16
כשכל אדם מדבר בעד ונגד, רק הרבנים צריכים לשתוק?
נשלח ב-8/10/2010 11:59
אמרתי מהרש"א לא גמרא אני אחפש את המקור
נשלח ב-8/10/2010 11:32
קשה לי להאמין שכך פסק הגר"ח, הרי הגמרא במפורש מדברת על רופאים ולא על רבנים.
נשלח ב-8/10/2010 11:17
לפני כעשור שנים בערך ניגשתי אל הגר"ח גריינמן לשאול עיצה באיזשהו ענין רפואי די חמור תשובתו היתה בערך בנוסח הזה " אני לא מכיר את הנושא הרפאוי המדובר, ממילא אם אני אתן לך עיצה זו תהיה עוולה גמורה, תיפנה ל ( פלוני ) שיפנה אותך לרופא מומחה בנושא "
בנוסף שמעתי שהיה מקרה שהגר"ח קניבסקי הרשה למישהו לצום ביו"כ נגד דעת הרופא ואותו פלוני ע"ה בעקבות האסון שלח הגר"ח גריינמן את בנו ר' יוסף ( שהיה חברותא של הסטייפלער ) לגר"ח קניבסקי עם מכתב בו הוא דורש ממנו שיפסיק להורות בעניני רפואה הגר"ח קניבסקי סירב וציין שיש מהרש"א באיזה מקום ( אני לא זוכר איפה ) שמותר לו להורות בזה למרות שהוא לא בקיא
( כיוון שיש חשש לשון הרע במש"כ לעיל אסור לכם להאמין לזה אבל למיחש מבעי )
הרמב"ן מדבר רק בזמן שאפשר ללכת לנביא ומתקיימות הברכות לטובה, לא בזמננו שאין נבואה ולא מתקיימות כל הברכות. הרמב"ן בעצמו היה רופא.
וגם לירוחםשמ: ברור שאתם צודקים, רק רציתי לעורר את הפולמוס שיש על הרמב"ן הזה,
והנה חלק מהם
שו"ת ציץ אליעזר חלק ה - רמת רחל סימן כ
וכדי ליישב דברי הרמב"ן עה"ת צריכים לומר דדבריו שם נאמרים ביסוד עיקרי הדברים בשרשן בזמן שאין שום גורמים חיצוניים מפריעים, אבל מכיון שלפי מציאות הדברים דכמעט רובא דרובא דבני אדם אינם זכאים לכך שתבוא רפואתם ע"י נס מן השמים והתורה בעצמה לא תסמוך דיני' על הנסים (עיין סוף דברי הרמב"ן שם בפי' עה"ת) א"כ שוב כלול נתינת הרשות גם לחולה, ועוד יותר מזה דמצוה וחיובא נמי איכא בדבר כיון דלפי מעשה האדם חיותו תלוי בכך. [ואולי נוכל להתאים לזאת גם כוונת הט"ז בסק"א בכתבו כדברים האלה ומסייע א"ע לכך מדברי הרמב"ן עה"ת, ואשר הברכ"י שם כותב עליו דהמעיין יראה שדברי הרמב"ן בצד מה הם הפך דבריו. ודו"ק] או מכיון שבני האדם התחילו להתרפאות שוב הניחם כבר ד' על הטבעים כדברי הרמב"ן שם. ומכיון שכן שוב מצוה כבר איכא להתרפאות משום סכנה.
(ד) ולמעשה מסיים הברכ"י שם בעצמו וכותב: ונראה דהאידנא אין לסמוך על הנס וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרוא רופא שירפאנו ולאו כל כמיניה לשנות סוגיין דעלמא ולומר כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות שנתרפאו ע"י רופאים וכמעט איסור יש בדבר אי משום יהורא ואי משום לסמוך אניסא במקום סכנה ולהזכיר עונותיו בשעת חוליו, אמנם ינהוג כדרכן של בני אדם וארח כל ארעא להתרפאות על ידי רופא ולבו בל עמו רק ידבק בקונו למתקף ברחמי בכל לב ובו יבטח דוקא.
כן עיין בספר מטה משה עמוד גמ"ח ח"ד פ"ג שכותב לדחות דעת האבן עזרא דס"ל לחלק בין מכת האדם דנתנה רשות לרופא לרפא בין מכת השם דלא נתנה, וכן דעת הרבינו בחיי דס"ל לחלק בין מכה שבחוץ שנתנה רשות לבין חולי שבפנים דאזי אין תלוי זה ביד הרופא רק ביד השם וכותב דהעולם לא נהגו כוותייהו ברתוייהו, ומביא להוכיח דלא כדבריהם מכמה מקומות בש"ס ומסיים מתוך כך דלכן אל ימנע אדם עצמו מן הרפואות ואין להניח האדם לטבע דמה שאמרו שניתן רשות לרופא לרפאות בכל עניני רפואות קמיירי הן פנימית הן חצונית והאי רשות רשות דמצוה הוא לרפאות, ובלבד שלא יסיר בטחונו תמיד מהשם ושיהי' בלבו שהכל תלוי ברצונו והרופא הוא שלוחו של מקום, עיין בדבריו.
וכן כותב בכזאת גם בספר תשובה מאהבה ח"ג דאין כן דעת חכמי התלמוד בכמה מקומות והפוסקים [כהבעל אב"ע] אלא נתנה רשות יחיד חי העולמים לרופא לרפוא כל חלי וכל מכה בין של חלל ובין שאינה של חלל ע"ש.
גם בספר שבטי יהודה למהר"י עייאש מאריך להוכיח שלא נגזר עליו שימות באותו פרק, ודומה זה לנכנס למחלתו אצל רופאים ובחריפות דברים על כך הוא פוסק את פסקו בהחלטות גמורה וכותב: דע דענין בקשת הרופא לרפאות הוא דבר מוכרח ויש לו עיקר מן התורה וכמעט שיש חיוב חזק על החולה והקרובים לחזר על הרופא המובהק ולחזר אחר הסמננין המועילין לרפואת אותו חולי, וכל המתעצל ומתרשל בדבר זה ולא יחוש על הרפואה בדרך טבע אלא יסמוך על דרך נס לומר שהקב"ה ישלח דברו וירפאהו בחנם אין זה אלא מן המתמיהין ודעת שוטים היא זו וקרוב הוא להיות פושע בעצמו ועתיד ליתן את הדין, דכמו שצריך האדם לשמור עצמו מהחום ומהקור וממקרי העולם המתהוים בכל שעה וזה שאינו שומר עצמו ונסמך על דבר זה והתברך בלבבו לאמר אם ה' אינו גוזר רע לבוא על האדם לא תאונה אליו רעה דהוא חסיד שוטה דכבר ארז"ל הכל בידי שמים חוץ מצנים ופחים. כן הוא הדין בעניני הרפואות שהשי"ת מסר העולם להתנהג כפי הטבע וסם פלוני מרפה חולי פלוני וכן כמה וכמה עשבים ושרשי האילנות וכמה מיני שרפים ועליו המיוחדים לכמה דברים שאין להם מספר וכו'.
תוקן על ידי maxmen ב- 11/01/2010 16:04:22
נשלח ב-11/1/2010 15:51
מקס צריך להבין- יש הלכה -ויש הגות ופילוסופיה, ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה , הרמב"ן היה יכל לכתוב את דעתו זה בהרבה מהספרים שלו שעסקו בהלכה,
הגמרא אומרת- ורפא ירפא- מכאן שניתן הרשות לרופא לרפא, לרופא ולא לרב. כי הרב לא יודע לרפא, הרב יודע לברך, ולפעמים זה עוזר,
קיצור שולחן ערוך סימן קצב סעיף ג
התורה נתנה רשות לרופא שירפא שנאמר ורפא ירפא
, ולכן אין לו להחולה לסמוך על הנס, אלא חייב להתנהג בדרך העולם לקרות לרופא שירפאהו, וכבר כמה חסידי עולם נתרפאו על ידי רופאים. ומי שמונע את עצמו לקרות לרופא, שתים רעות הנהו עושה, האחת דאסור לסמוך על הנס במקום שיש סכנה, ודבר זה גורם שיזכרו עונותיו בשעת חליו, ועוד דהוי יוהרא וגיאות שסומך על צדקתו שיתרפא בדרך הנס, ויש לו לקרוא להרופא היותר מומחה, ובכל זאת לבו יהא לשמים ויבקש רחמים מאת הרופא הנאמן יתברך שמו, ואך בו יבטח לבו.
_________________
מודה ועוזב
נשלח ב-11/1/2010 15:36
הרמב"ן מדבר רק בזמן שאפשר ללכת לנביא ומתקיימות הברכות לטובה, לא בזמננו שאין נבואה ולא מתקיימות כל הברכות. הרמב"ן בעצמו היה רופא.
נשלח ב-11/1/2010 15:29
ירוחםשמ:
יש גם את הרמב"ן ויקרא כו'
אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים - ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו:
וכך אמרו (ברכות סד -) כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא, והמשל להם (במדב"ר ט ג) תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא והוא מאמרם (ברכות ס) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים:
וזו היא כונתם באמרם (שם) ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כא יח) יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה (דברים טו יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, מדעתו שכן יהיה אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים:
תוקן על ידי maxmen ב- 11/01/2010 15:31:01
נשלח ב-11/1/2010 15:17
שולחן ערוך יורה דעה סימן שלו סעיף א
נתנה התורה רשות לרופא לרפאות. ומצוה היא. ובכלל פיקוח נפש הוא. ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים, ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. ומיהו לא יתעסק ברפואה אא"כ הוא בקי, ולא יהא שם גדול ממנו, שאם לא כן, הרי זה שופך דמים. ואם ריפא שלא ברשות בית דין, חייב בתשלומין, אפילו אם הוא בקי. ואם ריפא ברשות ב"ד, וטעה והזיק, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואם המית, ונודע לו ששגג, גולה על ידו.
_________________
מודה ועוזב
נשלח ב-11/1/2010 14:21
לפ"ז יש בעיה הלכתית ברפואה אלטרנטיבית, כיון שאין להם אישור מאף גוף מוסמך. אא"כ נאמר שממ"נ מה שלא מועיל גם לא יכול להזיק. אבל מאן ספין ומאן רקיע לידע מה מזיק ומה לאו?
נשלח ב-11/1/2010 14:07
הנה אקליד לזיכוי הרבים את דברי הערוה"ש יו"ד סי' שלו ס"ק ב': ומיהו אסור להתעסק ברפואות אא"כ הוא בקי ויש לו רשות מב"ד והאידנא צריך להיות מוסמך מהממשלה שיש לו רשות ליתן רפואות לחולאים וגם לא יהא שם גדול ממנו שאל"כ כשהזיק הרי הוא שופך דמים ואם ריפא שלא ברשות בי"ד והממשלה חייב בתשלומין אפילו הוא בקי אם החולה נתנזק על ידו וצריך להוציא ממון על רפואות וכ"ש אם מת על ידו ה"ז כהורג נפש במזיד אבל אם ריפא ברשות וטעה והזיק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אם היתה ע"י התרשלותו ולא עיין יפה דאם עיין אין לו שום חטא שהרי מצוה לרפאות וכבר אמר החכם שגגת רופא כונת הבורא (?) ואם מת ע"י רפואותיו ונודע לו ששגג ה"ז גולה על ידו כשיש לו מקום לתלות שהוא גרם לו ע"י התרשלות או שלא עיין יפה אבל בלא זה נ"ל דאינו חייב גלות דמי גרע מאב המכה את בנו והרב את תלמידו דפטור מגלות.
_________________
נשלח ב-11/1/2010 12:53
מקסוול כתב:
איני מאמין לאהרון ברק שיש לו את הכלים שהוא טוען, אבל ברי לי שיש לו יותר כלים מהרח"ק.
לא זכור לי שהאשמתי את הרב קנייבסקי בחוסר מצפון או יראת שמיים. אין ספק שאלה מנכסיו המועטים. הבעיה אינה בכוונותיו.
אז כל הבדל במי יש להאמין ובמי אין להאמין ?
אתה מאמין בברק,
וההוא מאמין בר' חיים,
אגב, אין לאהרן ברק את הכלים, זה אמירה שאין לה אחיזה במציאות, (לפחות במקצוע שלי, ולדעתי בכל המקצועות,)
