כהמשך לסוף פרשת שמות ובתגובה לטענת משה רבנו, הקב"ה מבשר למשה על הגאולה שיגאל את ישראל משעבוד מצרים ומצווה אותו להתייצב שוב לפני פרעה בדרישה חד משמעית "וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ" (שמות ו, יא) והנה התורה מפסיקה את הדו-שיח בין הקב"ה למשה ומתחילה לספר על ייחוס משה ואהרון: "אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא..." (שם יד) לאחר מכן שמעון ולבסוף לוי עד שמגיע לייחוס משה ואהרון. שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: מדוע התורה מצאה לנכון לפרט את ייחסו של משה דווקא כאן באמצע עניין אחר, אחרי שכבר הלך פעם ועמד לפני פרעה? הנכון היה לייחסו בפרשת שמות כשהתורה מספרת: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" (שמות ב, א) שם מתוארת לידת משה ולכאורה היה מתאים יותר לכתוב מי הם אבותיו! אומר הרב: בנוהג שבעולם כשלאדם יש הצלחות הוא תולה אותם בעצמו, למשל: אם הצליח במבחן הוא טוען שזה בגלל שהוא חכם, אם הצליח במסחר זה בגלל שהוא פיקח, וכן הלאה; ואילו כשנכשל בעניין כלשהו הוא אינו תולה את זה בחסרונותיו אלא באבותיו, למשל: אדם תוקפני טוען שהוא כך בגלל שהייתה לו ילדות קשה, אם הוא כעסן זה בגלל שאביו לא ידע לחנך אותו, אמו צעקה עליו יותר מדי, וכד', ממילא הוא לא אשם אלא אבותיו. והנה התורה מרמזת לנו שההפך הוא הנכון: משה רבנו, כל זמן שיש לו כישלונות לא מזכירים את אבותיו; בהתחלה הוא הורג את המצרי ונאלץ לברוח למדיין; מאוחר יותר הוא בא אל פרעה ובמקום להקל על שעבוד בני ישראל הוא גורם שפרעה יכביד עליהם את העבודה. הוא מנסה שוב לדבר אל בני ישראל והם לא שומעים מחמת קוצר רוח ועבודה קשה. בשלב זה עוד לא מוזכרים אבותיו. מכאן ואילך יתחילו ההצלחות בחייו: הוא יכה את פרעה עשר מכות ובכל מכה ומכה יתפרסם שם ה' בעולם וממילא גם שמם של משה ואהרון. הוא יוציא את עם ישראל ממצרים, יוריד להם את המן, ייתן להם את התורה, וכו'. אם כן דווקא כאן, כשמשה מתחיל להצליח התורה מדגישה שההצלחות לא מיוחסות רק אליו, הן גם פרי זכות אבותיו. כמובן שכל פעילותו מוצלחת עקב גדלותו, "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דברים לד, י) אך אין ספק שגדלותו נובעת ונשענת גם מזכות אבות, עמרם קהת ולוי וכו'. חז"ל אמרו על הפסוק: "מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד" (איוב יד, ד) : יחידו של עולם, דהיינו הקב"ה, הוציא טהור מטמא, דהיינו אברהם מתרח. אך אין הכוונה שלא הייתה לתרח שום נקודה חיובית, משהו טוב בכל זאת היה בו שהרי יצא ממנו אברהם אבינו, אולי בזכות נקודה חיובית זו זכה בסוף לחזור בתשובה כפי שמובא במדרש תנחומא. על כל פנים הייחוס שלנו מתחיל מאברהם ולא מתרח, למרות שישנם דברים שירשנו עוד מהתקופה שלפני אברהם כגון ארץ ישראל שנפלה בחלקו של שם כשנח חילק לבניו את הארץ, ואנחנו ירשנו אותה ממנו; גם הכהונה היא ירושה משם בן נח, אבל עיקר הייחוס שלנו מתחיל מאבותינו הקדושים. כשאנחנו מתפללים מזכירים את זכות האבות. מה ההסבר לזה? וכי בגלל שאבותינו היו צדיקים מגיע לנו שכר? ההיגיון אומר בדיוק ההפך; אם מביאים אדם שנתפס בגניבה לפני שופט, והלה ישאל אותו "מה יש לך לומר להגנתך?". אם יטען "אבי הוא אדם ישר וצדיק, בעל מעמד מכובד בקהילה" התגובה תהיה שאכן יחמירו יותר בעונשו, אילו אביו היה עבריין היה עוד איזה צד להקל בדינו בהתחשב בעובדה שלא הייתה לו דוגמה טובה, אבל עכשיו שהתברר שאביו צדיק, איזו מן טענה היא להגנתו? אם כן מדוע אנו מזכירים זכותם של אבותינו? אומר הרב (על פי דברי הרב דסלר זצ"ל) כשאנו מזכירים זכות האבות כוונתנו היא שמשהו מזכותם מושרש בתוכנו, גם אם אנחנו רחוקים מאוד מהם, יש בנו משהו מאהבת חסד של אברהם, משהו ממסירות נפש של יצחק ומשהו מאהבת תורה של יעקב. אם כן לא זכות אבות אנו מזכירים אלא זַכוּת האבות, שבזכות החלק מזַכוּת הנפש שירשנו מהם הוא ירחם עלינו. בדרך זו מסביר הג"ר חיים מוולוז'ין את הפסוק: "מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו" (משלי כ, ז) המידות הטובות שהצדיק משיג בעמל רב עוברות לבנים בירושה וקל להם יותר להשיגם משום שטבועות בהם מכוח האב. לכן למשל ישנם יהודים רבים שמסרו את נפשם על קידוש השם, תכונה שירשנו מאברהם אבינו. כיוצא בדבר ישנם הרבה שמוסרים את נפשם על לימוד התורה יומם ולילה, תכונה שירשנו מיעקב אבינו, עמוד התורה, שנטמן ארבע עשרה שנה בבית המדרש ועסק בתורה בשקידה. כיוצא בדבר הגמרא אומרת: "אשריהם לצדיקים, לא דיין שהן זוכין אלא שמזכין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות, שכמה בנים היו לו לאהרן שראויין לישרף כנדב ואביהוא, שנאמר "הנותרים" אלא שעמד להם זכות אביהם" (יומא פז.) ומאידך נאמר שם: "אוי להם לרשעים, לא דיין שמחייבין עצמן אלא שמחייבין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות! הרבה בנים היו לו לכנען שראויין ליסמך כטבי עבדו של רבן גמליאל אלא שחובת אביהם גרמה להן" (שם) יוצא מכאן שכשם שהכהנים יורשים את זכות אהרון כך בני כנען יורשים את חובת אביהם שנאמר עליו: "עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית ט, כה) ולכן, טבי עבדו של רבן גמליאל שוכב מתחת למיטה בסוכה כדי לשמוע וללמוד מתורת רבו אך לא יכול לקבל סמיכה לרבנות כוון שבא מצאצאי כנען. הגמרא לומדת מהפסוק שבפרשתנו: "וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה" (שמות ו, כג) "אמר רבי אלעזר: לעולם ידבק אדם בטובים שהרי משה שנשא בת יתרו יצא ממנו יהונתן (שעבד עבודה זרה); אהרן שנשא בת עמינדב יצא ממנו פנחס"... "מכאן שהנושא אשה צריך שיבדוק באחיה" (בבא בתרא קט:) סיפר הרב שכשעמד בשידוכים שאל את רבו הגרי"ז על מה צריך להקפיד יותר, האם להקפיד לשאת בת תלמיד חכם, או להקפיד לבדוק באחיה? והוא ענה לו שבראש ובראשונה צריך לבדוק באישה עצמה, האם יש לה מידות טובות ויראת שמיים. אמנם צריך להשתדל לשאת בת תלמיד חכם, כוון שהתלמיד חכם מעביר לבתו אהבת תורה ויראת שמיים, אך ברור שבכך לא מספיק: על האדם להשתדל הוא בעצמו לקנות מידות טובות ויראת שמיים כדי שגם הוא יוריש אותם לבניו אחריו. |
