מקובל לחלק את עשרת הדברות לשתי חטיבות: חמש דברות ראשונות - מצוות שבין אדם למקום, וחמש אחרונות - מצוות שבין אדם לחברו. וכלשון הרמב"ן: "והנה עשרת הדברות חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האדם" (שמות כ, יג) ומה שציווה אותנו "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שם יב) בדברה החמישית, ולכאורה היא מצווה שבין אדם לחברו, מסביר הרמב"ן: "כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה" (שם) והנה מו"ר הרב נבנצל שליט"א מציע חלוקה אחרת: - שלוש דברות ראשונות: מצוות הנוגעות ליחסו של האדם אל הבורא; אמונה במציאות ה' ובייחודו, שלא לעבוד ע"ז ולא לפגוע בכבודו בנשיאת שמו לשוא.
- חמש דברות האחרונות: מצוות הנוגעות ליחסו של האדם אל הברואים; לא לפגוע בחיי הזולת ("לֹא תִרְצָח") ולא באישיותו ("לֹא תִנְאָף") ולא בחירותו ("לֹא תִגְנֹב"- "בגונב נפשות הכתוב מדבר" סנהדרין פו.) לא לפגוע בזולת על ידי עדות שקר ולבסוף לא לחמוד את רכוש הזולת ולא את בת זוגו.
- שתי הדברות האמצעיות: אלו מצוות הנוגעות לקשר שבין הברואים לבורא.
מצוות "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" מטרתה שנרגיש ונעיד שיש בורא לעולם והוא בקשר הדוק עם הנבראים. על ידי שמירת השבת אנחנו מצהירים שהקב"ה ברא את העולם בשישה ימים וביום השביעי שבת וינפש. הוא נתן לנו את יום השביעי לקדושה ולמנוחה, על מנת שנוכל להתקרב אליו, למרות שגם בימות החול אנחנו מתקרבים אליו על יד התפילה ולימוד התורה, אבל הוא רצה שיהיה לנו יום מיוחד שנעבוד אותו ונחזק את הקשר בינינו לבינו. על פי רעיון זה מסביר הרב מהו הטעם לאיסור מלאכה בשבת; הרי גם בימות החול אנו מאמינים שהקב"ה ברא את העולם ומנהיג אותו, אלא שהאדם נוטל חלק בעשייה: חורש, זורע, אופה וכד'. כשמגיע השבת האדם נמנע מפעולות אלו ובכך מראה לעין כל שבעצם הוא אינו פועל מאומה, ולמרות שמותר לו לעשות פעולות שאינן כרוכות בחילול שבת, הרי שאינו מחדש כלום ובזה מצהיר מי הוא המנהיג האמיתי. המצווה השנייה שבחטיבה זו היא: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". גם מצווה זו כלולה בקשר שבין הברואים לבורא שכן היא מזכירה לנו את שותפיו, וכדברי הגמרא: "שלשה שותפין הן באדם: הקב''ה ואביו ואמו" (קידושין ל:) ממילא יש לכבד אותם באותה מידה, ועל ידי קיום מצווה זו מתחזק הקשר בינינו לבין בוראנו, כפי שמובא בהמשך: "בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב''ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני"(שם). כמובן שכולנו, בנים והורים, כפופים אליו ית', לכן התורה מצווה: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" (ויקרא יט, ג) "אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו... אתה ואביך חייבים בכבודי" (רש"י) אם כן לכבד את ההורים פירושו לכבד את ה'. האדם נדרש להכיר טובה לכל מי שהטיב עמו. משה רבינו הכיר טובה ליאור שהגן עליו כשהיה תינוק ולעפר שכיסה בו את המצרי, וכל זה למרות שמדובר בדומם; כל שכן ההורים שהביאו את הבן לעולם וגידלו אותו; כל שכן מי שזכה וחינכו אותו לתורה וליראת שמיים, ולימדו אותו מה זה שבת ומה זה מצוות ואמונה תמימה. אך גם מי שלא זכה לכך מחויב בכיבוד הוריו שכן דאגו לו לכל צרכיו ונתנו מצידם את הטוב ביותר לפי הבנתם. אפילו במקרים קיצונים בהם האבא התעלם מבני משפחתו ולא דאג להם, עצם העובדה שהביא את הבנים לעולם מחייבת הכרת הטוב וצריכים לכבדו. בנוסף לנקודה זו ישנו עניין נוסף משותף לשתי המצוות הללו. אדם שחייב חוב ממוני לחברו ואין לו לשלם את כל הסכום בבת אחת, ומסכמים ביניהם על תשלומים, לאחר כל תשלום, החוב הולך ופוחת עד שהחוב נפרע. לא כך פני הדברים ביחס לחוב בינינו לבין הבורא, החוב הולך וגודל כל הזמן: הרי אין סוף לחסד שעושה איתנו הקב"ה, וכשמקיימים מצווה מסוימת ו"יצאנו ידי חובה" הרי שצריכים להודות לו על שזיכנו לקיימה ובכך העניק לנו חיי נצח, והודאה זו גם למצווה תחשב וממילא צריכים שוב להודות על שזיכנו לקיים מצווה נוספת, וחוזר חלילה. הרי לנו שהחוב שלנו עם לקב"ה הולך וגדל. ראייה לדבר: בליל פסח אנו מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה" ואוכלים מצות מצווה. אנו מברכים על כך שה' קידש אותנו וזיכנו לאכול מצה בלילה הזה. והנה בסוף ההגדה, כשמברכים ברכת "גאל ישראל" אנו אומרים: "...והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור"; מדוע מזכירים זאת? הרי כבר ברכנו "על אכילת מצה"? אלא שעל עצם הציווי לאכול מצה אנו צריכים להודות, על שחז"ל תיקנו לנו לברך ברכה על כל מצווה ומצווה, והרי לנו שהחוב רק גדל. הקב"ה אומר לאיוב: "מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם" (איוב מא, ג) אומרים חז"ל במדרש: מי הספיק לעשות משהו בשבילי לפני שהקדמתי אותו ונתתי לו מראש? מי מל את בנו לפני שנתתי לו בן? מי עשה מעקה לגגו או שם מזוזה על פתחו לפני שנתתי לו בית? הרי שהקב"ה נתן לנו את הכל ואנחנו רק "מחזירים" לו מעט מן המעט. ממילא אנחנו נשארים תמיד חייבים. הוא הדין ביחס למצוות כיבוד אב ואם: ככל שנשתדל ונקפיד במצווה זו, החוב שלנו כלפי ההורים רק יגדל. ולמה? משום שכפי שאמרנו אנחנו חייבים להכיר טובה להורים ולו רק בגלל שהביאו אותנו לעולם בו אנו יכולים לקיים מצוות ולזכות לחיי נצח (כל שכן אם חינכו אותנו לתורה ויראת שמיים) ותוך כדי שאנו מכירים להם טובה זוכים לקיים שוב, מצוות כיבוד אב ואם ועל קיום זה זוכים לשכר נוסף, עליו צריכים שוב להודות וחוזר חלילה. הרי לנו שהחוב שלנו כלפיהם רק גדל. ברור שזה לא צריך לייאש אותנו אלא להפך: ידיעה זו צריכה לחזק אותנו ולגרום לנו שמחה גדולה על שזכינו למצווה יקרה כזאת. אם נתבונן היטב ניווכח שעל ידי פעולות פשוטות יכולים לקיים מצוות כיבוד הורים. למשל כשמגישים להם כוס מים או כוס תה, או שעוזרים להם בכל דבר אחר, ולו הקטן ביותר, כל פעולה נחשבת למצווה בפני עצמה המעניקה לנו אריכות ימים כפי שכתוב: "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שמות כ, יב) | 
