גועלי הגואל מספר על אבא
ובכן, חבר'ה, רשמו לפניכם: כלום, אבל כלום, שום-כלום, לא הולך להשתנות בעקבות פסטיבל הגועל שנחגג היום ברחוב החרדי. שאף אחד מכם לא יעז לטפח קמצוץ של אשליה שהנה-הנה הגענו אל הנקודה שבה גם אחרון החזונישניקים בבית-שני של לדרמן יזהה ש"אפע'ס, יש לזה קצת ריח של נגיע'ס". חד וחלק לא. עולם כמנהגו ינהג, תדהמות תמשכנה להכות גלים, כינוסים של וועדי-רבנים עוד יעוררו הדים, חלקם אפילו נרחבים, מבתיהם של מרנן עוד ימסרו הכחשות, האמינו לי, אפילו הרב בצרי ימשיך לצרוח במיקרופון "צא, צא, צא, צא, צא, צ-א-א-א-א-א". ורק מהאצבע הקטנה של רגל שמאל.
כי גם בעוד עשרים שנה, כשלדוּאַלִיוּת החרדית תהיה גם טלוויזיה משלה, ואלפי ערוצים משלה לכל רבבות פלגי ויז'ניץ לסוגיהם, ופרסומות משלה, ובאחת מהן ידגמן ר' מ"מ קארפ עם נקניקיה ארוכה-ארוכה ביד ובפה מלא ימליץ לקנות אותה ורק אותה, גם אז, אנחנו - כן, כן, אנחנו. כולנו. למן הילד הפרימיטיבי שבמוחו של נתי גרוסמן ועד לאחרון הגולשים ה'נאורים' כאן - נמשיך לראות בזה דעת תורה, השקפה צרופה, כל הנוטל עצה מן הזקנים, ככל אשר יורוך, ראו מה בין בני לבין חמי, אינהו בדידהו ואנן בדידן, חז"ל ידעו את כל החכמות, המדענים רוצים רק לכפור בבורא-עולם, בסוף כולם יגלו את האמת, העגלה הריקה והעגלה הטעונה, ניסית פעם לשבת על פלטה?! חה, חה, חה... איך הוא הכניס לה... מחיאות כפים סוערות בקהל. הקהל התפזר חדור תחושת מחוייבות לציות נאמן למורי הדרך שסללו קדמונים שקטנה עבה ממותנינו שאין לה שיור רק התורה הזאת שלא תהא מוחלפת.
כי אין לנו ברירה. כי טיפסנו על עץ גבוה כל-כך, סבוך ומפותל כל-כך. אנחנו צופים מגג העולם אל סבך הענפים והעלים שנכרכנו בהם, הררי האמונות והאקסיומות והדוֹגמוֹת והקלישאות והסיסמאות ושברי-הציטוטים וחצאי-הפסוקים שעטינו עלינו בהחצנה כה מוגזמת ובבטחון של יהירים, צופים כמו-מן החוץ אך יודעים שקשה הדרך חזרה, ולא נותר לנו אלא למַצות עד תום את תחושת העליונות המעושה. אנחנו בפסגה, מושלמים בכל, טובים מכולם. נהנים משני העולמות. עם אותה קריצה בלתי-נצפית, בסיוע קוד חברתי שמור לחרדים אותנטיים בלבד, אנחנו שומרים בקנאות על הקנוניה הלאומית שלנו.
כמו בַּבּוּן זריז המקפץ בינות לענפים, אנו לעתים גולשים אל מעמקי הסבך, חשים לחוש את חיבוקה החמים והשָלֵו של המסורת, מגיעים לכלל רוויה ושוב מזנקים אל-על לנשימת אויר צח, טבעי ועדכני.
אל תצפו לשום ילד נבון שישמט מן הקהל ויצעק בתום שהמלך בעצם ערום. כי הראשון שיעשה זאת, יזכה רק למבטים תמהים של ההמון, לא מבינים מי המטומטם שגילה עכשיו את מה שכולנו ידענו מעודנו. מה שכולנו ידענו שכולנו יודעים, ועם זאת, מה שכולנו ידענו שאסור לומר, או לחשוב, או להאמין שכולנו ידענו.
כי כולנו יודעים שאין ולא היה עכבר שחציו אדם וחציו אדמה, אבל כולנו יודעים שחס-ושלום להעז לחשוב שלא היה עכבר שחציו אדם וחציו אדמה; כולנו יודעים שישיש בן 100, מפוכח ככל שיהיה, אינו יכול להיות אחראי לסדרת הוראות פרטניות בכל תחום המתפרסמות בשמו, בידי עשרות עסקנים בעלי אינטרסים מנוגדים, אבל כולנו יודעים גם שאין כפירה גדולה מהתהייה החצופה בהנהגתם של מרנן ורבנן שליט"א; כולנו יודעים שעשרות אלפי צעירים יוצאים מידי שנה אל חייהם ללא עתיד וללא עבר, אך אין לנו ספק שיִבָּטלו אלף מייבינים ולא תיבטל אות אחת מהדרך המסורה לנו מדור דור.
הורגלנו כל כך לכְּאִילוּ-מורכבות הזו, עד שהחיים האקרובטיים הללו הפכו לחווייה מתמדת. המזיגה הנפלאה בין אוצרות הרוח שלנו, הגמישים לעיבוד, לבין כל תחומי החיים על כל צִדֵיהם האפלים ביותר, מביאה אותנו לשיאים מפתיעים של היצירה האנושית. כמו למשל, שידול לחתימת מנוי לעיתון באמצעות פימפומים על "חיזוק הדת בארץ הקודש"; או כמו ביצוע מושלם של דמות כנועה נגררת בידי גדולי ישראל שליט"א אל התפקיד רב-האחריות של הקמת אתר חרדי על טהרת הקודש.
הטקסט הזה, הוא לא מגוחך, הוא לא פתטי, הוא לא נלעג! הוא כתב האשמה חמור מאין כמוהו על החברה החרדית!! הוא תרכיז דחוס של תמצית הניוון שפשה ופושה בנו, מייבש כל לחלוחית של כנות, יושר, תודעה בריאה ומי מדבר על "הגינות" בכלל?! גם כן הגינות, צו השעה מוטל בכף אחת, צורך הדור בכף האחרת, והגינות הוא רוצה ממני...
פלפולי ההבל של דב פוברסקי, בעבורם הטריח את אצבעותיו הקפואות עד לשדן, הם דוגמא לתמהיל המסוחרר שאנחנו מרקדים עימו ובתוכו: מיקס של ציטוטים תלושים, ווארטים עלובים ורבדים-רבדים של חיספוס ובלבול. איבדנו את היכולת לומר משפט אחד כֵּן, ישיר וגלוי; משפט אחד שחותָם נָאֶה של אמת טבוע בו; משפט אנושי כדַבֵּר איש אל רעהו וכשמוע רֵעַ את האיש. כל תחושה, כל דעה וכל רגש סופם להתערבל ברוטב הטשטוש, להתעמעם ולהסתבך בתוך עצמם. לומר אחת, לשמוע שתיים, לרמוז על שלוש ולא להאמין בכלום.
*
בעיבורה של תל-אביב, העיר ללא הפסקה, שוכנת בגאון הקומונה של אבי אבינו גואל הגואלים, רוח אפינו גואל רצון. מין התרסה בוטה לחייהם חסרי המשמעות של תושבי העיר המודרנית הזו. אנו, נשותיו, בניו ובנותיו של גואל זכינו לחיים המאושרים ביותר: תל-אביבים של גואל. הלכנו איתו לקניונים, לטיולים, עשינו מה בראש, ואחרי הכל - היה לנו את גואל. את הגוף פירנסנו כפי הראוי לו ואת הנשמה תידלקנו במגוון הסמלים של ממלכת גואל. הערצנוהו, התפללנו אליו, קידשנוהו, קיעקענוהו, עשינו כל מה שסגר לנו את הפינה הזאת ששמה משמעות.
ואז, יום אחד, לקחו את גואל. אז נשארנו תל-אביבים.
--- לך מפה, גם כן אתה, חתיכת כויפר.
תוקן על ידי הבודד ב- 11/02/2010 06:08:11
תוקן על ידי הבודד ב- 11/02/2010 06:19:00
