מדרש על המושג "משנכנס אדר מרבין בשמחה"
שני מאמרות נאמרו:
משנכנס אדר מרבין בשמחה ומשנכנס אב ממעטין בשמחה
דבר מוזר, הרי אנו מצווים על "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד"
אז מה באים ללמדינו שתי האמירות האחרות?
אלא שבזמן שיש לנו צורך להיות בעמידה כנגד עמלק
צריך לעשות מתוך "גאוות יחידה" כלומר ריבוי וחיזוק עצמי
וזמן שיש לנו צורך המתמעט ולנהוג בענוה
שלכאורה היפוכה הביא לחורבן בית המקדש (לא נהגו כבוד זה לזה)
צריך לעשות זאת מתוך "ביטול עצמי" כלומר התמעטות
אלא ששני הדברים צריכים להעשות מתוך שמחה של מצוה ולא של ליצנות או כל דרך אחרת
לפיכך:
מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד
אך
בחודש אדר יש צורך להגביר עצמו על ידי שמחה כנגד עמלק החיצוני
ובחודש אב יש צורך להמעיט עצמו על ידי שמחה כנגד העמלק הפנימי שבכל אחד מאיתנו
בדרך זו מתגבר גם על עמלק המקיף וגם העמלק הפנימי ועל ידי מחיית שני העמלקים
נוכל להשלים את ה"כס" לכסא וה"יה" ל"י-ה-ו-ה" ולזכות לגאולה השלימה
