על הומור ושמחה, שתיה וכתב יד
האם הומור = שמחה?
לשם יצירת הומור, דרוש ניתוק מתוך החוויה עצמה. הומור, יכולת לצפות על סיטואציות אנושיות מבחוץ. הראיה של המציאות, מזוית ראיה מפתיעה, עשויה ליצור הומור.
אולם קיומו של ההומור אינו ערובה לשמחה. באמנות קיים המושג של: הליצן הבוכה. לעיתים דווקא חיו של ההומוריסט, מלווים בעצב. הכשרון שלו ללעוג לקיים, אין בכוחו להשב לו שמחה.
השמחה נובעת מיכולת חווייתית הנעדרת מן הציניקן. אך מדוע נקשרו שכרות והפצצות למיניהם - לשמחת הפורים?
השמחה מגיעה לאדם, במקרה של תחושה של מיצוי עצמי. כשהאדם חש שהוא ממלא שליחות ויעוד כל-שהוא. כשלאדם אין תפקיד ואינו חש כי אישיותו מקבלת ביטוי בעולם, הוא אינו יכול לשמוח.
אצל ילדים קטנים, יצירת רעש, נותנת להם תחושה שהם אכן שוים משהו, הם הצליחו לייצר רעש.
אצל מבוגרים, יצירת רעש - אינה יכולה לספק את הרצון בביטוי עצמי. הנהייה אחרי המשקה, נובעת במקרה הטוב - מיראת שמים טהורה. רק מפני שמצוות החג מועטות ורוצים לעשותן בשלמות, וחייב איניש לבישומי.
אולם יש מקרים רבים, בהם האדם הפך ליצור כפייתי. אדם כפייתי זהו אדם אשר לא הצליח לשמור על איזון מתחייב בין מערכת החובה לבין מערכת ההנאה. האישיות העצמית שלו, נעלמה מן השטח, מתחת לרגליה הרומסות של מערכת המסועפת של החובה.
אדם כזה כבר איבד את יכולת השמחה הטבעית. הוא חייב להעזר בגורם חיצוני אשר יסייע בידו להשתחרר.
אולם שחרור שכזה, אף הוא איננו שמחה אמיתית.
שמחה אמיתית תתכן רק אצל מי שחש שהוא ממלא את חובתו בעולם ואישיותו באה לביטוי דרך התורה ומצוותיה.
כתב ידו של ההומוריסט, הוא כתב קטן, מהיר, כתוב עם לחץ חלש, חיבורים בין אותיות, חלק עליון מפותח.
גוון בגודל האותיות ובעיצובן.
כתב ידו של הכפייתי, קטן - אף הוא, נראה לחוץ, אותיות סגורות בתוך עצמן, איטי, עיצוב שאינו משתנה, שברים בקו היוצר את האות.
יהי רצון שנזכה כולנו לשמחה אמיתית ושלמה.
 |
|
|
