תחיית-החזנות: האשליה הגדולה
מאמר זה הוא הבעת-דעה אישית בלבד. הוא לא נועד לנגח או לתקוף איש, באופן אישי.
לפני מספר חודשים התפרסם בפורום נכבד זה אשכול תחת הכותרת "הודעה משמחת". תוכן האשכול היה מידע אודות חזן ידוע העומד לעבור לפני-התיבה באיזה שהוא בית-כנסת בארץ. תחת ההודעה, כתב אחד ממשתתפי-הפורום ש"הודעה משמחת" תהיה ידיעה על בית-כנסת נוסף המחליט להעסיק חזן במשרה מלאה... כתב, ויפה ובחכמה כתב.
בשנים האחרונות דובר רבות על "תחיית החזנות" ואנשים המביאים לכך ע"י הפקת קונצרטים של חזנות ואירגון שבתות בהם מתפללים חזנים ידועי-שם, לשמחת והנאת כולם. אכן, עריכת 'שבתות חזנות' היא תופעה מבורכת, שכן ניתנת לאוהבי-החזנות ההזדמנות להנות ממה שהם אוהבים. גם קונצרטים לחזנות הם דבר מבורך, מאותה סיבה. אולם האם ניתן לקרוא לכך "תחיית החזנות"?? אני מבקש לטעון, לעניות דעתי, שלא כך הם פני הדברים.
עלינו לזכור שהחזנות – הוא אומנותו של החזן – נוצרה להיות מכשיר לשימוש בבתי-הכנסת. הכוונה היתה ליצור מסורת-מוסיקאלית אשר תסייע לקהל להתקשר עם בורא-עולם בשעת התפילה, וזאת באמצעות מוסיקה. אין צורך להכביר מילים על כוחה הכביר של מוסיקה בכלל, וחשיבותה בעולמה של היהדות בפרט. הדברים ידועים. גם המונח "חזן" עבר גילגולים שונים, החל מן המתואר במסכת-שבת ועד סידורו של רב עמרם גאון, שם מתואר החזן לראשונה כמי שעוסק בהנחיית-התפילה בבית-הכנסת. יחד עם זאת, בשום מקור קדום לא מצאנו שחזן הוא טנור מבריק אשר נותן את-קולו בשיר באולם-הקונצרטים. לא שחלילה אני רואה בכך פסול; אולם הבה ונדייק בעובדות ההיסטוריות.
במאה הקודמת, כאשר החזנות היתה דבר פופולארי מאוד, היו חזנים רבים ידועי-שם, בעלי יכולות חזניות וקוליות מיוחדות (ואני מדגיש יכולות "חזניות" לפני יכולות "קוליות", כי זה עיקר החזנות) שזכו לכבוד ויקר בעולם כולו. בעת ובעונה אחת, היו בעולם חזנים רבים עוד יותר אשר לא כ"כ הצטיינו בקולם, לכן לא נתפרסמו ברבים כגדולי-החזנות, אך ללא ספק הותירו רושם עז על אנשי-הקהילה בה שימשו בקודש. הם היו אהובים על הקהל מסיבות שונות, ולא רק בגלל או לאו-דוקא בזכות קולם הערב. חזנים אלו, אשר שירתו את קהילותיהם בצניעות, היו הרוב. אלו המפורסמים מאוד – היו המיעוט. ובאותה תקופה של פריחה בחזנות, רבות מאוד היו הקהילות אשר החזיקו בחזן קבוע, במשרה מלאה, ותפקידיו בקהילה היו מגוונים, מלבד היותו החזן.
יש מקומות (בודדים) בעולם בהם המצב נמשך פחות-או-יותר כך, אך בארץ-ישראל הדברים נראים אחרת לגמרי.
כתבנו בפתח-הדברים שעיקר-החזנות היום היא ב'שבתת חזנות' פה ושם, וקונצרטים לחזנות (שרובם מופקים ע"י אותם שניים או שלשה גורמים בלבד).. כל זאת – מבורך ומצויין. אך האם זוהי תחיית של החזנות???
הבה ונשאל את עצמנו: כמה חזנים בארץ מחזיקים במשרות קבועות? כמה בתי-כנסת מארחים 'שבתות חזנות' באופן קבוע? האם נכון לומר, שתשעים ותשעה אחוזים מבתי-הכנסת בארץ אינם מעוניינים כלל בחזנות? האם נכון לומר, שרובו של הציבור אינו מתעניין בחזנות? האם נכון לומר, שחזנים צעירים רבים וטובים מסתובבים בארץ מבלי שיהיה מישהו שיתעניין בהם, ומבלי שתינתן להם ההזדמנות לתת ביטוי לכישרונותיהם? ובכלל, מה הם סיכוייו של חזן צעיר להתקדם היום במקצוע זה, בישראל?
סבורני, שכולם יודעים את התשובות לשאלות הנ"ל.
ככל שגורמים חיצוניים נוגעים בדבר – אנו חיים בעולם שאין בו הרבה התעניינות בחזנות. הקהל מגיע אל בית-הכנסת בשבת עייף ויגע משבוע של עמל, וכל מה שהוא רוצה – בדרך כלל – זה לסיים את התפילה וללכת הביתה, לנוח. אלו פגעי-הזמן והטכנולוגיה המודרנית, אשר יצרו עולם שנע כ"כ מהר, עד שבקושי אנו מחזיקים מעמד בקצב. ביום-המנוחה היחיד שנותר לנו – אנו נופלים שדודים. חזנות היא הדבר האחרון שאנחנו חושבים עליו. נכון, יש ביננו כאלו שנהנים לשמוע חזן ו/או תפילה מיוחדת מדי-פעם; אבל חזן קבוע?? בכל שבת?? השם ירחם!!... זוהי פשוט המציאות בעולמנו, איש לא אשם בכך.
ככל שגורמים פנימיים נוגעים בדבר, אינני בטוח שהחזנות מקודמת בצורה המתאימה ביותר. ואני כותב "חזנות" ולא "חזנים" כי יש חזנים שמתקדמים מאוד והצלחתם נאה, אשריהם וטוב להם. אבל אלו חזנים, ולא האומנות עצמה; אלו הם חזנים בודדים, ויש רבים וטובים אחרים שלא זוכים לשום-הזדמנות אמיתית. לא בגלל שהם אינם מוכשרים, אלא משום שאין מי שיקדם אותם, ובגלל שכלל הציבור מתעניין ב'חזני-הצמרת' בלבד.
בשבועיים האחרונים נפתחו בפורום דיונים חשובים סביב השאלות הנוגעות לחזנים-יוצרים וחזנים "צורחים" (סליחה על הביטוי; הוא לא הביטוי שלי). הדברים שופכים אור על מה שקורה היום: רובם של החזנים הצעירים היום הם אמנם בעלי-הכשרה מסויימת, ניסיון וכישרון, אך חסרים את ההכשרה המוסיקאלית הראויה. וצריך גם להודות שבהרבה מובנים החזנות היום היא תחרות של "כל דאלים גבר" – מי ששר הכי 'גבוה' או מחקה את קוסביצקי הכי טוב – הוא החזן הטוב ביותר בעיני ציבור שוחרי-החזנות, אשר – למען האמת – לא מבין כמעט כלום באומנות עצמה.... נכון שיש מיקרים יוצאים מן הכלל, אך אני מתייחס אל הכלל. וככה הדברים נראים, לעניות דעתי.
אני מאמין, שעד שלא יחזרו החזנים אל בתי-כנסת על-בסיס קבוע, ועד שהקהל יבין שלא הקול הוא העיקר אלא האומנות עצמה – אין מה לדבר על "תחיית החזנות". מה שיש לנו היום זה 'קצת פה וקצת שם'. זה יותר טוב מכלום, בכך אין ספק, אך "תחייתה של החזנות" היא – היום – לא יותר מאשר אשליה.
כל טוב לכולכם.
החזן שמואל לוין
