בס"ד
עוד מעניין סוד קריאת המגילה בפורים ...
מתוך: משפטי ישראל - על חגי ומועדי ישראל
עם שמעל הטבע
ספור המגלה ממחיש לנו כיצד הנהגת ההשגחה אתנו, בהגם שהנה נסתרת ונראית כחשובה, אולם מדקדקת בהגנה מלאה מכל הקמים עלינו לרעה. הדברים מבארים היטב בדבריו של הרב יחזקאל לוינשטיין זצ''ל. בספר אור יחזקאל - אמונה, אולם כיון שרעיונו מבאר ביתר פרוט ובלשון המדברת בחוברת מחשבת בשם הרב משה ריס, לכן נביא את דבריו:
מגלת הסתר
לא, אין זו טעות הדפוס ! שורות אלו גם העלו על הכתב שלא בפורים, על כן אין לחשד בכותב ששתוי היה בזמן הכתיבה ושגה בחלוף האותיות. לא מניה ולא מקצתיה. מטרת רשימה זו היא לדון במגלת הפורים לא מצד שמה אשר נתן לה ''מגלת אסתר'', על שמה של אסתר המלכה, אלא מצד תכנה הפנימי שכל כלה הסתר דבר, ועל כן דוקא ''מגלת הסתר''.
דרך זו של פרשנות המגלה, מקורה בדברי חז''ל
(חולין קל''ט, ב') שאמרו: ''אסתר מן התורה, מנין? ואנכי הסתר אסתיר פני''. אין זה משחק מלים מליצי של ''לשון נופל על לשון'' בלבד, ישנה כאן הבעה קולעת ביותר למהותה של מגלת אסתר.
הבה ונבחן ברוח זו את פרשת המגלה, ולפי הדרכת דברי חז''ל.
אגרת הפורים
מקום נכבד במורשת היהדות תופסת מגלת אסתר. הדבר מבלט היטב בהלכה הקובעת: כהנים בעבודתם, לוים בדוכנם, וישראל במעמדם. כלם מבטלים עבודתם ובאים לשמע מקרא מגלה
(מגילה ג'). וכל כך למה?
לכאורה אין במגלה זו אלא ספור מעשה ''יבש'', עלילה מסימת שארעה לאבותינו בימים עברו. ואמנם כך נהגו בכל קהלות ישראל, כשקוראים את המגלה בפורים מקפלים אותה כאגרת, כדי להמחיש לאזני השומעים שהרי זה כאלו קוראים אנו באגרת שקבלנו זה עתה מידיד אשר בה מתאר הוא את הקורות אותו.
אלו נקראנו אנו לסכם בצורה תמציתית את הנאמר במגלה, היינו מספרים כך: מעשה במלך, שהיה לו שר שהיה שונא ישראל
(תופעה רגילה ביותר במשך כל 2, 000 שנות גלותו של עמנו). אותו שר זומם להשמיד את כל היהודים
(כמה פעמים קרה כזאת בהסטוריה של עם ישראל?!). דרך ''מקרה'', היה יהודי אחד שרכש לעצמו מעמד מיחד בחצר המלוכה, בעקבות גלוי נאמנות מיחדת אל המלך
(כאשר גלה את אזן המלך בדבר קשר שקשרו נגדו כמה מעבדיו, תופעה שכקודמותיה אינה יוצאת דפן). אותו יהודי היה ''במקרה'', דודה של המלכה ושניהם יחד. באמצעי שתדלנות, מעבירים את רע הגזרה מעל היהודים.
זהו, בעצם, תכן הספור, הנמסר על ידי כותב המגלה, מתוך אוביקטיביות כה משלמת, עד שנזהר מלהזכיר ''שם שמים'' ולו פעם אחת. דומה, שאלו היתה בידינו העתונות מאותם ימים, יכלנו למצא תאור כעין זה שבמגלה, בעמודי הכרוניקה והכתבות של העתונים. אך בתאור זה, אין אלא צד אחד של פני המגלה, הוא צד ההסתר שבה.
מתחת למעטה ההסתר, מתגלה תמונה אחרת לגמרי. לפנינו פסוק אחד, בסופה של המגלה, שיש בו כדי להאיר את כל המגלה באור שונה לחלוטין. משל למה הדבר דומה? לאותו אדם הממנה על הצנזורה הצבאית שבא לידיו מכתב מאדם החשוד ברגול. הלה קורא בו ואינו מוצא אלא ספורי דברים של מה בכך, דברים על מזג האויר, ועל נ לת וכו' וכו'. אך שורה אחת שבסוף אותו מכתב ''תמים'', מאירה את עיניו להבין שהמדבר אינו במכתב תמים כלל ועקר, אלא בכתם צפן מתחכם ביותר.
וכך נאמר בסוף המגלה
(י', ב'): ''וכל מעשה תקפו וגבורתו, ופרשת גדלת מרדכי אשר גדלו המלך. הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס''. הקורא הנבון יבין שלא באה המגלה במלים אלה לשמש ככרטיס ביליוגרפי לספרים עתיקים ולהצביע על ספרים שמהם נוכל לשאב יותר ידיעות ופרטים אודות האיש מרדכי, שאמנם אנו סקרנים מאד מה עלה בסופו. אין זה תפקידה של מגלתנו. פסוק זה בא לגלות לנו את טיבה של המגלה. לאמר: אתה הקורא בה, אם מענין אתה אך ורק בפרטים הסטוריים מאותה תקופה, אם מענינים אותך רק מעשי תקפו וגבורתו של מרדכי ואת אשר גדלו המלך, כלך לך מאצל המגלה ! לא זו הדרך ולא זו העיר ! פשוט, טעות בכתבת ! לשם זה תוכל להעזר בספר דברי הימים למלכי מדי ופרס, או ספרים אחרים מסוגו, שתוכל להשיגם בספריות לספרים עתיקים. מגלת אסתר, אינה ספר כעין זה, היא אחד מכתבי הקדש, ובהתאם לכך חיב אתה להתיחס אליה.
המסקנה הנובעת מכך היא, שאי אפשר להסתפק בקריאה שטחית של המגלה, כדרך שקוראים עתון או כל ספר. היא מחיבת למוד מעמיק ושנון מדקדק, ככל שאר ספרי התנ''ך, ואז אפשר לגלות טפח מהאור הגנוז בה. המן לעמת מר. דכי
שני ''גבורים'' ראשיים לפנינו במגלה: המן האגגי ומרדכי היהודי. מאבק איתנים ביניהם לחיים ולמות. קדמונינו פרשו לנו שמאבק זה היה לא רק בין אישים, אלא גם, ובעקר, בין שיטות. המן ומרדכי מיצגים שתי השקפות עולם מנגדות, הנאבקות זו עם זו בכל הצורות.
מיהו המן? מהי השקפת עולמו? מרדכי גלה לנו את הדברים: ''ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו''
(אסתר ד', ז') ''אמר להתך, לך אמר לה, בן בנו של קרהו בא עליכם, שנאמר: אשר קרך בדרך''
(מדרש רבה, שם). שיטתו של המן היא, שמאורעות הקורים בעולם אין ביניהם כל קשר, כל דבר אינו אלא ''מקרה'' עור. כשקורה דבר מה בעולם, אין זה כתוצאה מרצון ההשגחה העליונה, אלא תוצאה של ''גורל עור'', ואם כך הם פני הדברים, מה יפריע בעדו מלהתנכל ליהודים.
''אידיאולוגיה'' זו לא המן המציאה, ירשה היא בידו מאבי אביו עמלק. לסבא עמלק זכות היוצרים על שיטה זו, והוא שהורישה אחר כך לשונאי ישראל שבפל הדורות. כאשר עם ישראל יצא ממצרים ביד רמה, בעת שבעולם מתרחשים אותות ומופתים שכל באי העל חרדו להם ''שמעו עמים ירגזון חיל אחז ישבי פלשת'', אחד הוא עמלק שאינו מתרגש, ולא עוד אלא שמהין לפגע בעם הנגאל. מנין לו לעמלק יהירות וחצפה כזו? זוהי תוצאה ישירה מגישתו כלפי מארעות. הוא רואה בכלם מקרים עורים ונטולי משמעות וכוון. כך מוצא הוא סבה ''מדעית'' לקריעת ים סוף, או לכל מארע אחר, וגם מכות מצרים נתנות להסבר בכל מיני סבות. ואם כן, רשאי הוא, לדעתו, לזנב בנחשלים שבעם. נכד לסב זה היה המן שהחזיק בשיטתו.
מן הצד שכנגד עומד מרדכי היהודי בגאון ואינו כורע ואינו משתחוה לא להמן ולא לשיטה שהמן מיצג. מרדכי היהודי מאמין בהשגחה העליונה המכונת מעשים ומארעות. ''בכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים''
(אסתר ב', י''א). תקופה די ארכה, מסתובב הוא לפני חצר הארמון. לשם מה עשה כך? ''אמר: לא ארע לצדקת זו שתלקח למשכב נכרי, אלא שעתידה לקום להושיע לישראל, לפיכך היה מחזר לדעת מה יהא בסופה''
(רש''י שם). גם מרדכי מחזיק בשיטתם של אבותיו היהודים, אשר הורישו מדור לדור את האמונה שאין מקריות בעולם, אלא הכל מחשב ומתכנן היטב בהתאם לתכנית האלקית. ואף אם פעמים לא נגלה לעין בשר ודם על מה ולמה ארע כדבר פלוני או אלמוני, יש להניח, שבמרוצת הזמן יתגלה פשר הדבר לכל.
בהתנצחות גדולה זו שבין השיטות, משמשת לנו המגלה כשופט. ושופט זה מכריע את הפף ללא הסוס ומכריז קבל עם ועולם, כי הצדק למרדכי ולשיטתו.
נס פורים ומשמעותו
הבה נפתח שוב את המגלה ונעין בה שנית. ננסה להסיר את המסכה המסתירה את עמק דברי המגלה, ואז נמצא, שהגבור הראשי שבמגלה אינו אלא האלקים, שאף אם שמו לא נזכר בה במפרש, הרי נוכחותו מרגשת על כל צעד ושעל.
רגילים אנו מילדותנו לתרגם לעצמנו את המשג ''נס'' שבירת מסגרות הטבע. דגמאות קלסיות לנסים הרי הן: נס קריעת ים סוף, או נס פך השמן של חנכה. והנה, באה מגלתנו ומעמידה אותנו על האמת שנסים גדולים ומפלאים מתרחשים דוקא בתוך מסגרות טבעיות. גם בתוך ההסתר מתגלה ההשגחה העליונה המכונת והמדריכה את הכל.
את המארעות שקדמו לנס פורים נוכל להכליל בשלשה:
א. בשנת שלש למלכו עשה משתה... כתוצאה ממשתה זה נדונה ושתי לגרוש, מחפשים מעמדת אחרת לתפקיד המלכה, מקבצים נערות מכל רחבי המדינה, ובשנת שבע נלקחת אסתר אל בית המלכות. הרי לפנינו שורה של מארעות, החופפים פרק זמן של ארבע שנים.
ב. בימים ההם
(הזמן המדיק לא נתפרש) קצף בגתן ותרש ויבקשו לשלח יד במלך אחשורוש... אסתר מגלה את הדבר למלך בשם מרדכי... ויכתב בספר דברי הימים לפני המלך.
ג. אחר הדברים האלה
(שוב, אין תאריך מדיק) גדל המלך אחשורוש את המן... כל עבדי המלך כורעים ומשתחוים להמן. ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה... כתוצאה מכף, מבקש המן להשמיד את כל היהודים... ובחדש ניסן בשנת שתים עשרה הפיל פור, והגורל נפל על חדש אדר בשנת שלש עשרה.
לפנינו שלשה מארעות, הרחוקים זה מזה בתשע שנים. ורחוקים עוד יותר מבחינת ענינם. והנה, תוך תקופה קצרה ביותר. מתגלה קשר בין המארעות. החל מיום י''ג בניסן, מתחילים לפתע הדברים להתגלגל בצורה בלתי צפויה, ותוך שלשה ימים בלבד, כל הקערה נהפכה על פיה.
ביום בו שלח המן את הספרים אל כל מדינות המלך, מזעיק מרדכי את אסתר ומבקשה: ''לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה''. בדיוק באותו לילה, נדדה שנת המלו ויאמר להביא את ספר הזכרונות. בו בלילה, בא המן לבית המלך לומר למלו לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו. הוא נכנס לארמון בדיוק בשעה בה קוראים הסופרים למלך את פרשת נסיון ההתנקשות של בגתן ותרש. המן מצוה להרכיב את מרדכי על הסוס ולהוליכו ברחוב העיר. מכאן ואילך, נפילתו המחלטת של המן כבר בלתי נמנעת: ''אם מזרע היהודים מרדכי, אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו, כי נפול תפול לפניו''.
בעצם, מה קרה פה? המארעות השני והשלישי שצינו לעיל, הצטרפו לפרק זמן אחד. וכאשר המארע הראשון דלעיל מצטרף אליהם
(אסתר) אז... ונהפך הוא !
לזאת יקרא נס ! היש לנו שעור מאלף מזה בתורת ההשגחה?
מדה כנגד מדה
באמונת היהדות בשכר וענש, קים עקרון יסודי הקובע שהקדוש ברוך הוא משלם מדה כנגד מדה, או בלשון המשנה
(סוטה ח', ב'): ''במדה שאדם מודד, בה מודדין לו''. עקרון זה מופיע בתנ''ף פעמים רבות ובאפנים שונים. ירמיהו מתנבא
(ב', י''ט): ''תיסרך רעתך'', כביכול הרעה עצמה היא המשלמת לאדם כגמולו, והרי זה מעין הנאמר בתהלים
(ז', י''ז) ''בור כרה ויחפרהו ויפל בשחת יפעל''.
אם נדלג לרגע אחורנית ונחזר שוב לתקופתו של עמלק, נמצא באותה תקופה אישיות מסימת ששמור לה בתודעת העם מקום של כבוד לדורות עולם. הכונה היא ליתרו, חותן משה. שהיה אחד האישים הראשונים שהתקרם לאמונת היהדות מתוך הכרה, עד כדי נכונות לגיור. מה נתן לו את הדחיפה לכך? מספר על כך יתרו בעצמו
(שמות י''ח, י''א): ''עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים. כי בדבר אשר זדו עליהם''. לפי דעת חז''ל, באור הדברים הוא: כי יתרו פשפש ובדק בכל שרשרת הנסים והנפלאות שנעשו לישראל ומצא בהם חקיות מסימת, הכלולה בהגדרה: ''מדה כנגד מדה''. וכה אמרו חז''ל: ''אשר זדו לשון נזיד, בקדרה אשר בשלו, בה נתבשלו'' הם רצו להשליך ולאבד ילדי ישראל במים, ובמים נדונו.
במגלת אסתר, קו זה של ''במדה שאדם מודד, בה מודדין לו'' מדגש ביותר, ומופיע בצורת ''ונהפך הוא''. הרי לפנינו דגמאות אחדות: א. ביום אשר שברו איבי היהודים לשלוט בהם... ישלטו היהודים המה בשונאיהם. ב. המן בא אל חצר המלך לומר למלך להשפיל את מרדכי ולתלותו על העץ, אך דוקא כתוצאה מהליכה זו משפל המן, והוא נאלץ לנשא את מרדכי ולהרכיבו על הסוס ברחובות העיר. ג. העץ שהוא מכין במו ידיו למרדכי, הוא עצמו נתלה עליו.
הרי לנו פרק חשוב במסכת ההשגחה, שאותו למדנו מן המגלה.
מעגלי שלמות
הכלל של ''מדה כנגד מדה'', אינו אלא אחד מן ההבטים הרבים על השלמות הנפלאה המתגלה בהשגחה העליונה שיש לקדוש ברוך הוא על בריותיו. חז''ל הרחיבו ובארו לנו עוד חלקים ביריעה זו.
הבה נקרא תאור שבדברי המדרש
(ילקוט שמעוני, אסתר, פ''ז): ''קרא הקדוש ברוך הוא לעצים, אמר: מי ראוי מכם שיתלה המן עליו? תאנה אמרה: ממני היו מביאים בכורים ונמשלו בי ישראל, שנאמר: כבכורה בתאנה בראשיתה מצאתי אבותיכם. גפן אמרה: גפן ממצרים תסיע. רמון: כפלח הרמון רקתך.
(וכך גם טענו האגוז, האתרג ושאר המנים שבלולב, התפוח והארז כפי שהמדרש מתאר באריכות). באותה שעה קפץ קוץ לפני הקדוש ברוך הוא, אמר: רבון העולמים, כל מה שבראת בעולמך לכבודך בראת, ואלו כלם כבר מצאו להם זכות שלא לחנם נבראו, ואני, למה אני בעולמך? אלא, יתלה קוצץ בן קוצץ על הקוץ... מיד קבל ממנו הקדוש ברוך הוא''.
בדברים אלה בארו לנו חז''ל, שלא רק מעשי אנוש אינם ''סתם ככה'', תולדת מקריות, גם לצומח ולכל שאר הפרטים שמצויים תחת השמש, יש תכלית ומטרה. הקוץ טען טענה נצחת שלכל העצים תפקיד בעולם אם כאמצעים לקיום מצות, או כמשל לישראל ולצדיקים ורק הוא, הקוץ, עדין לא הצדיק את עבדת קיומו בעולם. ועוד טען הקוץ, שהרי שמו מוכיח על תפקידו שמיעד הוא ליסר ולהעניש את מי שבא לעקץ ולהכאיב לעם ישראל. ואמנם, נענה לו הקדוש ברוך הוא והסכים לדבריו. בכך הרשע בא על ענשו, וגם העץ בא על תקונו. רתקה החליה האחרונה בשלשלת נוספת, ומעתה היא גלויה לעינינו בכל יפיה.
הכוון המדיק של המעשים המופיעים במגלה, מזכיר לנו תזמרת סמפונית רבת משתתפים, אשר כל אחד מן המשתתפים בה מאמן היטב בכלי נגינתו, וכל כלי שבה, מיתריו ערוכים בדקדקנות מפלגת. בכך מתקבל בצוע מוסיקלי משלם, תחת שרביטו של המנצח, הגדול שבמנצחים.
עד כאן לבינתיים מקצת סוד קריאת המגילה ...
בברכת חג פורים שמח (-: )))-8 
