שלום לכולם,
אני בסך הכול בת 17, אבל...לא נערה מתבגרת טיפוסית.
במשך החודשים האחרונים עוברת עליי תקופה מאוד קשה.
אני לא יודעת מה קרה בדיוק אבל עם הזמן התחלתי לאבד את הטעם. אני יכולה להרחיב עד אין סוף בתיאור הרגשות והמחשבות שלי אבל בעצם הכול מסתכם בכך שאין לי מה לעשות עם עצמי, כי כל תעסוקה שהיא נראית לי כחסרת תכלית. הכול אצלי ריק מבפנים, אין שמחה, אין רגש, אין ציפייה לשום דבר.
לא תמיד הייתי כזאת. הייתי מלאה בשמחת חיים, הולכת לישון בציפייה ליום המחר, ומתעוררת בשמחה ומרץ. אבל היום המצב כ"כ שונה שבא לי לצחוק (במרירות, כן?). איבדתי עניין בכל התחביבים שלי וכרגע שום דבר כבר לא קורץ לי.
חשוב לי לציין שבמהלך החודשים האחרונים ניסיתי אין-ספור דרכים להתמודד עם המצב, להתחיל מחדש, לשנות את התפיסה שלי, להעסיק את עצמי כמה שיותר ולהסיח את דעתי מהמחשבות הדיכאוניות, אבל שום דבר לא עבד. לא לטווח הרחוק, לפחות.
השוני הזה בהרגשה הפנימית שלי הביא כמובן לשינויים כלפי חוץ. אני לא מתפקדת בצורה תקינה לגיל שלי. הפכתי לאפאתית, ריקנית, דיכאונית, ועצובה.
כואב לי על המצב הזה מאוד כי באיזשהו מקום אני מרגישה כי הרסתי לעצמי, הרסתי את עצמי. אני מגדירה את עצמי כטיפוס קיצוני, דרמטי, מאוד מודע לעצמו ומאוד מודע לסביבה, אני שונה. כל הזמן ראיתי את התכונות האלה כחיוביות מאוד, אבל היום נדמה לי שדווקא השוני הזה שלי, הוא זה שמדרדר אותי כ"כ. למה השכל שלי פועל בצורה אחרת? למה קשה לי לכל הפחות לחייך כשאחרים צוחקים?
ובכלל, עד מתי זה הולך להמשיך? לפעמים אני מרגישה כמו סחבה, מטלטלת את עצמי ממקום למקום בלי שום כיוון. נמאס לי להלך כמתה בין החיים, נמאס לי להסתכל כל יום במראה ולראות את המוות מרצד בעיניים.
אני לא יודעת אם מה שיש לי זו הפרעה נפשית כלשהיא או שזה תקופתי, אבל כרגע ממש קשה לי.
מה עושים?
