נועצת מדווחת על התעללות בילדותה

לא לעשות עניין ולהביט קדימה ולשכוח מן העבר.

לעניות דעתי זו גישה שגויה. במבחן הזמן, התכחשות לרגשות וטיוח לא הוכיחו עצמם כיעילים. מעבר לכך, יש בעצה שכזו חוסר רגישות וביטוי לאי הבנת הקשיים שחווה הנועץ.

גם אם  הסובל ניצב בקצה ההתחלתי של סקאלת המאורעות המסעירים והטראומות המזעזעות, גם אם בעיני היועץ ובעינים אוביקטיביות אחרות אין בסערתו מאום, פרט לביטוי של פרצי רגשות, או של אישיות דכאונית/היסטרית, אין כל זכות להמעיט מכאבו, כי כאב הוא ספציפי, והנועץ- סובל, בין אם סבלו הגיוני ובין אם לאו.

חושבתני כי השלב הראשוני במתן יעוץ הוא הכלה ואמפתיה. רק בשלבים מתקדמים יותר, כשהנועץ בשל לכך, ניתן לכוונו בעדינות כיצד להמשיך קדימה.

יועץ מעמיק, או פסימיסט, או "כבד", או לא ענייני או סתם מחמת הזדהות יתר עם הקורבן,
עשוי להניח לנועץ לשקוע בעבר.

היכן ניצב קו הגבול בין אמפתיה ובין עידוד לשקיעה ברחמים עצמיים? שאלה זו טורדת את מנוחתי.

כמובן שכוון היעוץ עשוי להיות תולדה של גישה טיפולית כל-שהי, אך אולי זה קשור יותר לאופיו של היועץ.
אם אכן, לפני שאנו נועצים במישהו, יש לקחת ממנו את כתב ידו (גם אם הוא גרפולוג), ולקבל מידע אודות אישיותו?

איני בקיאה בגישות טיפוליות, ועל כן אשמח להחכים אלו גישות מעשיות יותר, ועל כן המטפל הדוגל בהן יורה למטופלו להמשיך הלאה, וכן להיפך- אלו גישות דוגלות בהרעפת אמפתיה, ובאיזה מינון.

חשבתי שתציעו
שהיא פשוט תמשיך את החיים ותשכח מהכל...
מה אתם אומרים? נא לנמק בבקשה!