חודש ניסן! השם עצמו מעורר תחושות של רעננות והתחדשות. מראשית ימיו של העם היהודי, ניסן הוא שם נרדף לתקווה, כמו גם לרצון להגדיר את עצמנו מחדש.
התלמוד מספר לנו שאברהם אבינו חגג את חג הפסח. מובן שאותו חג פסח לא היה זכר ליציאת מצרים, שהתרחשה רק מאות שנים לאחר מכן. המהר"ל מסביר שזמן ניסן "דיבר אליו", וככל שאברהם ראה סביבו יותר הוכחות לאהבה וליצירתיות של ה', כך הוא עצמו הפך יותר ויותר רוחני ועניו. בימי ניסן, אברהם בחר להעלים מחייו כל מה שהיה מוגזם ושסימל אגו גדול מדי. בין השאר, בחר להעלים אוכל מוחמץ, מותסס בשמרים מנפחים. כך ביטא אברהם את הכרתו במהותה של ההתחדשות ובמקורה.
vעדר כבשים
המזל האסטרולוגי של ניסן הוא הטלה. טלאים רועים בעדר, והולכים בנאמנות אחרי הרועה. לעתים, כשאדם בוחר ללכת בעקבות מנהיג, זוהי בחירה בוגרת ולא ברירת מחדל הנובעת מפסיביות. העם היהודי בחר ללכת אחרי ה', ולא להיות מונהג על ידי האגו המנופח שיש לכל אדם. במצרים, בעת שהתנדנדנו בין שני הכוחות התאומים, התבוללות ודיכוי, הבנו שהסתמכות על בני אנוש ברי חלוף לצורך הגדרתנו העצמית היא בגדר התאבדות לאומית. לפיכך בחרנו ללכת אחרי ה'.
הגענו גם להבנה שפעילות פוליטית, ענפה ככל שתהיה, לא תביא לנו את החופש הרוחני אליו אנו מייחלים. בסופו של דבר למדנו להצטנע ולהכיר בכך שהדרך היחידה בה נוכל לצאת ממצרים תהיה חסדי ה'.
משהו בנו השתנה, והשינוי הזה הספיק כדי לשלוח אותנו בעקבות ה' אל המדבר, ומאוחר יותר לקבל את תורתו. היינו כטלאים שסוף-סוף מצאו רועה שדואג להם. סימן הטלה של חודש ניסן הולם מאוד את ההשתחררות מעול השעבוד במצרים.
ניסן מכונה בשלושה שמות, כל אחד מהם פותח דלת להבנה עמוקה יותר של מהותו:
"החודש הראשון" – חודש הגאולה נחשב חשוב יותר אפילו מתשרי, החודש בו התהווה היקום. העולם נברא עם יעוד, וייעודו הוא שאנו, בני האדם, נעניק לעולם יעוד. כך נוכל לתקן את עצמנו בפרט ואת העולם בכלל. ניסן הוא החודש בו קם עמנו לראשונה, והגדיר מטרה זו כיעד לאומי.
הרמב"ן, החכם והפרשן הגדול בן המאה ה-13, מרחיק לכת ואומר שכאשר מקצים מספר לכל חודש, יש לפתוח את הספירה בניסן, כדי להעצים את המודעות לניסים שהובילו לחרות בה זכינו. מנקודת מבט זו, עדיף להתייחס לחודשים הלועזיים בשמותיהם: ינואר, פברואר וכו'. שימוש במספר הסידורי של החודשים הלועזיים עלול להקהות את מודעותנו לעובדה שהכינוי 'החודש הראשון', חודש מספר אחת, שמור לחודש שהוביל אותנו להגדרתנו העצמית כעם.
חודש האביב – עונת השנה בה המסרים הרוחניים והגשמיים של ההתחדשות חופפים זה לזה, ופורחים.
ניסן – מקורו של שם זה הוא מבחינה טכנית בבלי, אך המלה הארמית "ניסן" קשורה למלה היהודית "ניצן". בשיר השירים, השיר האפי בו מתאר שלמה המלך את האהבה שבינינו לה', הגאולה מתרחשת בזמן שבו "ניצנים נראו בארץ", כלומר האדמה, שלה אין כל שפה אחרת, ילדה עם שבקרוב יפרח.
vימים מיוחדים
מלבד חג הפסח, יש בניסן ימים נוספים בעלי משמעות עמוקה. ראש חודש ניסן הוא תאריך חנוכת המשכן, המקדש הנייד שליווה את בני ישראל 40 שנה בנדודיהם במדבר. המשכן היה דוגמה מוחשית לאופן שבו המקרו והמיקרו, הכללי והפרטי, מתמזגים יחדיו בקודש הקודשים. כל כלי, כל חומר וכל מתכת נבחרו בתשומת לב, כך שיסמלו את הדרכים השונות בהן ניתן לרומם את עולם הצומח והאבנים.
שנים רבות לאחר מכן, ראש חודש ניסן היה המועד בו החלה שיבת גלות בבל לציון. הניצנים החלו לפרוח.
בהתאם לכך, ניסן הוא החודש בו נאמרת ברכה מיוחדת על פריחה חדשה. ברגע שאנו מבחינים בפריחה חדשה על עצי פרי בתחילת האביב, יש לברך:
"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו דבר, וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם".
ראש חודש ניסן הוא גם המועד בו מתחילות רוב הקהילות במבצע גיוס הכספים "קמחא דפסחא" (כלומר, קמח לפסח). יהודי אינו יכול לחגוג את חג החירות במלואו אם הוא שרוי בבידוד. יציאת מצרים מסמנת את שחרורו של העם כולו, לא של אנשים פרטיים, הנפרדים זה מזה. יהודי אינו יכול להיות חופשי בידיעה שליהודי אחר, בן עמו, אין כדי צרכו.
בזמנים קדומים, היתה לרב העיירה הסמכות החוקית להקצות תרומות. כיום אין הדבר כך, אך הנחת היסוד היא שדבר לא השתנה: חופש אמיתי מושג על ידי נתינה ולא על ידי נטילה.
vשבת הגדול
כשאלוקים ברא את העולם, הוא תכנן אותו כך שנבחר להכיר את ה' עצמו. כשאנו מפנימים את נוכחותו של ה' בכך שאנו בוחרים בטוב, אנו מקבלים מבחינה מסוימת את המתנה הגדולה מכל: את ה' עצמו. חכמי הקבלה מנסחים זאת כך: "לפני התעוררות [החסד האלוקי] בעולמות העליונים, יש צורך בהתעוררות [ההתחייבות לאלוקים] בעולמות התחתונים". משום כך, ה' לא שחרר אותנו ממצרים מבלי שאִתגר אותנו וגרם לנו להתחייב לעבודתו, כך שיהיה לנו חלק בגאולה.
את האתגר הציב לפנינו באמצעות דרישה מהמשפחות לרכוש כבש, סמל חשוב בפנתיאון האמונה הפגאנית שאפיינה את מצרים העתיקה. כל משפחה קשרה את הכבש לעמודי מיטתה במשך ארבעה ימים, ואז הקריבה אותו, מנחה לה'. היום בו לקחו את הכבש היה שבת, עשרה בניסן. יום זה נתפס כראשית גאולתנו, שכן ביום זה, לפי הוראות ה', היה עלינו לשחוט את הכבש, גם במחיר הכעסת המצרים. אמונתנו בה' הפכה את המעשה הזה לאפשרי.
בשבת הגדול, השבת שלפני פסח, מקובל לקרוא את חלקי ההגדה המתארים את נס יציאת מצרים: החל מ"עבדים היינו" וכלה ב"בנה לנו את בית הבחירה, לכפר על כל עוונותינו". מקובל גם שרב בית הכנסת נושא דרשה מיוחדת בשבת זו.
vבדיקת חמץ
המועד האחרון להסרת כל החמץ ("האוכל המנופח") מהבית הוא בערב, יום אחד לפני ליל הסדר. טיהור בתינו מחמץ מהווה כלי להיטהרות ממקבילו הרוחני, האגואיזם. אנוכיות היא מקור כל רע. בימים אלה מעניק לנו ה' כוח רוחני שיסייע לנו לבער את האגו מנפשותינו.
ההכנות ללילה זה הן רוחניות וגופניות כאחד. עבור אנשים מסוימים, "ניקיון פסח" מתחיל לפחות כחודש לפני מועד החג. הם עובדים ימים שלמים ומנקים את הבית מכל שמץ חמץ. לעתים כרוך הדבר בניקיון אביב כולל, ואף צביעה ושיפוצים. חשוב להבין שדרישות הדת הינן פשוטות למדי, ובמצבים בהם ניקוי גדול אינו אפשרי, יש לדבוק בכללי היסוד. עלינו להתמקד בעשיית רצון ה': טיהור החמץ ונטרול האגו.
ואכן, תחושות של רעננות והתחדשות עולות בנו בקלות כשאנו משתחררים מכובדה של חשיבות עצמית ומרשים לעצמנו להיות ענווים יותר, כי ככל שאנו פותחים את לבנו בפני ה' ואהבתו, כך אנו מיטיבים להבין כמה מגוחכת היא היומרנות שלנו.
חיפוש החמץ והסרתו מכונים "בדיקת חמץ". הבדיקה מתחילה בלילה. יש לחפש ולבדוק בכל חור ובכל פינה. עורכים את הבדיקה באמצעות מקור אור ישיר, כלומר, נר או פנס. נהוג להחביא עשר פיסות לחם (זכרו היכן טמנתם אותן!) שמסמלות את עשר הספירות המיסטיות באופן הפוך.
חכמי הקבלה משתמשים בספירות כדי לתאר את הדרכים בהן מתגלה ה' בפנינו, למשל, בהמטירו עלינו מטובו ללא הפסקה. מאחר שאנו חיים בעולם בו בחירה חופשית שרירה וקיימת, אנו מודים בכך שאם אפשר להיות טובים, ואם הטוב מושך אותנו, גם הרע יכול למצוא חן בעינינו באותה מידה.
לכל אחת מעשר הספירות ישנה מקבילה שלילית. פסח הוא הזמן בו ניתן להביס את כל כוחות הרוע, ממש כפי שהתרחש במצרים לפני 3,000 שנה. העיתוי הוא קריטי במיוחד, ר' חיים ויטאל אומר לנו ששלושה-עשר הימים הראשונים של ניסן מרמזים לנו על טיבן של שלוש-עשרה השנים הראשונות בחייו של אדם. כשהשנה השלוש-עשרה מסתיימת, והשנה הארבע-עשרה עומדת בפתח, משהו חשוב קורה לנו. היצר הטוב משתווה בכוחו ליצר הרע באישיותו של אדם. באותו רגע נולדת בנו היכולת להתבונן פנימה. בדומה לכך, עם סיומו של היום השלושה-עשר בניסן, אנו יכולים לחפש, לגלות ובסופו של דבר לחסל, את החמץ הממשי שהינו חלק מחיינו.
vביטול חמץ
שיאו של חיפוש החמץ הוא ההצהרה כי "כל חמץ שנמצא ברשותי, הינו בטל ומבוטל כעפר הארץ". ביום שלמחרת יש להשמיד את עשר פיסות הלחם עם כל החמץ האחר שטרם התפטרנו ממנו.
באמצעות הכלים שנותן לנו חודש ניסן, כשתשבו לשולחן הסדר ותחיו מחדש את יציאת מצרים, אולי תוכלו לכתוב את סיפור הגאולה האישי שלכם, שיתווסף למיליוני סיפורים כאלו, ויהפוך לחלק מההיסטוריה הבלתי כתובה של עם ישראל. מי ייתן ונזכה כולנו לחזות בניצני ניסן פורחים ומגיעים לגאולה שלמה, ומי ייתן ונשב כולנו יחדיו לסדר, בירושלים הבנויה והחופשית.
מאחל לכולם חג פסח כשר ושמח ,ונזכה לאכול שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון במהרה בימנו בגאולה שלמה הקרובה אמן... !!!!!!! עוד השנה !!!!!!!!
נשלח ב-22/3/2015 16:30
יש משהו באויר של חדש ניסן הגורם לי התרוממות רוח צלול ומלטף ואיזה עונג ברכת האילנות :)
נשאלת השאלה מדוע נקרא החג "פסח", והתשובה הידועה היא זו שאומרים ב"הגדה" - על שום שפָּסַח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים - ולא הרג בכוריהם.
אבל לכאורה אפשר לומר דבר נוסף - פֶּה-סח, פֶּה מְדַבֵּר, מה מְדַבֵּר? - מענין יציאת מצרים - שמשם עיקר ויסוד לאמונתנו כמו שכתוב "וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ...", ובאמת מִצְוַת 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ' בליל הסדר היא העיקרית בלילה זה, ובכלל - בשאר ימות השנה צריך להיות הפֶּה - סח בענייני אמונה.
כי עיקר האמונה תלוי'ה בפה, כמו שכתוב "אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי", והיינו שללמד לאחרים אמונה - זה רק ע"י דיבורו של אדם שמחזק ומעודד ומעורר אנשים להתחזק באמונה, ועוד יש לפרש "אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי" - שע"י פיו של אדם ניכרת אמונתו בהקב"ה - שתמיד אומר ברוך ה', בעזרת ה', אם ירצה ה', וכד', שפיו של אדם מעיד על מהותו ואופיו כידוע.
ומובא ב"פלא יועץ" בשם ה"של'ה הקדוש" שסגולה להצליח בענייניו - לומר על כל דבר שרוצה לעשות - בעזרת ה' ואם ירצה ה', וסימן לַדָּבָר "עֲצַת ה' הִיא תָקוּם", "היא" - אותיות אי"ה - אם ירצה השם. שע"י שאומר כן (אי"ה) - עצתו תקום'.
ובאמת - מי שהולך באמונה תמיד ויודע שכל ענייניו ומאורעותיו הם מאת השי"ת לטובה - ע"י זה הקב"ה משגיח עליו לעשות חפציו יותר, כמו שמובא בספר "שומר אמונים" שההולך באמונת השגחה פרטית - ע"י זה באמת משגיחים עליו יותר משמים.
ולסיכום - החג נקרא "פסח" על שם שצריכים לדבר בו דברי אמונה שזה דוקא ע"י הפה, וזה מתבטא בסיפור יציאת מצרים, שזה יסוד חשוב באמונתנו כידוע. אבל כיוון שמִצְוַת האמונה היא תמידית - לכן צריכים כל השנה להשתמש בפה לחזק אחרים, וכן לומר תדיר "בעזרת ה'" ו"אם ירצה ה'", וכד'.
וי'הי רצון שנזכה לכל טוב ורוב ברכות כמו שכתוב "אִישׁ אֱמוּנוֹת - רַב בְּרָכוֹת", שע"י אמונה נתברך האדם, ושנזכה שכשם שנגאלו אבותינו בחודש זה - כן נגאל אנו, וכימי צאתנו מארץ מצרים - יראנו נפלאות בעגלא ובזמן קריב. אמן.
(מתוך "נתן בלבו").
_________________
אין יום שאין בו טוב
נשלח ב-6/4/2011 00:48
בס"ד
שיעבוד וגאולה
שלבים בשיעבוד מצרים.
פרשת "ויחי" שתחילתה "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה"(בראשית מז, כח), היא פרשה סתומה בתורה. כלומר, בניגוד לשאר פרשיות התורה, אין תחילתה נכתבת בשורה חדשה. מדוע היא סתומה? - מסביר רש"י בשם חז"ל: "לפי שכיוון שנפטר יעקב נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השיעבוד, שהתחילו לשעבדם".
בפרשת "שמות" נאמר: "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא"(שמות א, ו), ואח"כ נאמר: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ". והסביר רש"י בפרשת "וארא": "שכל זמן שאחד מן השבטים קיים - לא היה שיעבוד", כלומר רק משמתו כל השבטים - התחיל השיעבוד. אולם על מרים הנביאה אמרו חז"ל: "עיקר שיעבודן של ישראל במצרים שמונים ושש שנים היו, משעה שנולדה מרים[פירושה שלכך נקרא שמה מרים על שום שנאמר 'וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם'(שמות א, יד)כי מרים לשון מירור הוא]".
נמצא שעם ישראל עבדו במצרים שמונים ושש שנים עבודת פרך, כי מרים היתה בת שמונים ושש כשיצאו ממצרים. ונשאלת השאלה כמה זמן באמת נמשך השיעבוד במצרים? האם שמונים ושש שנים בלבד, או מאתיים ועשר שנים (כמנין "רְדוּ") - זמן שהותם של בני ישראל במצרים, או שמא מזמן מיתת יעקב אבינו, או משמתו השבטים?
אלא שהיו שלבים שונים וסוגים שונים של שיעבוד. השלב הראשון - מאז מותו של יעקב אבינו. הדבר הראשון שעשה פרעה כשמת יעקב, הוא סגירת הישיבה של יעקב אבינו. לפני שבא יעקב למצרים נאמר עליו: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, אֶל יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו"(בראשית מו, כח), ופירש רש"י: "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה". כשמת יעקב, סגר פרעה את הישיבה. השלב השני היה כאשר מתו השבטים. פרעה אמר: "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה"(שמות א, י). הוא התייעץ מה לעשות, וכפי שאומר המדרש: "ג' היו באותה עיצה - בלעם ואיוב ויתרו", ואז שם עליהם פרעה שרי מיסים. השלב השלישי היה כשנולדה מרים, על תקופה זו נאמר: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים"(שמות א, יד).
יוצא אם כן, שהבטחת ה' לאברהם: "כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ... אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה"(בראשית טו, יג), לא נתקיימה בכל השנים באותה דרגה של קושי. במצרים היו ישראל בסך הכל מאתיים ועשר שנים, ולא בכל השנים הללו היו ישראל בעבדות. זו גם הסיבה שאנו אומרים: "בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הבטחתו לְיִשְׂרָאֵל" - שה' קיים את מה שהבטיח לאברהם: "וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל"(בראשית טו, יד). שכן יש לשאול מה החידוש בזה? וכי ה' לא ישמור הבטחתו? אלא היה מקום לחשוב שמכיוון שה' התחיל לספור ארבע מאות שנה מהולדת יצחק, ולא מבואם למצרים, אולי בשל כך לא מגיע לבני ישראל הרכוש הגדול; אולם למרות זאת, אם ה' מבטיח - הוא מקיים את הבטחתו.
הגאולה הרוחנית.
כאשר יצאנו ממצרים זכינו בשני רווחים: ראשית, ניצלנו מצרת השיעבוד הגופני והרוחני - כשנמלטנו מידי עבדות לפרעה. שנית, הרווחנו שאנו עבדים להקדוש ברוך הוא. לכן אנו אומרים בהלל: "הַלְלוּ-יָהּ: הַלְלוּ עַבְדֵי ה'"(תהלים קיג, א), כיוון ששמחתנו אינה על היציאה מעבדות פרעה וכל הכרוך בה - סבל ושיעבוד גופני - אלא בעיקר על שהפכנו עבדים להקדוש ברוך הוא. מתוך כך, מובן מדוע ההלל פותח בהצהרה שאנו עבדי ה' - "הַלְלוּ-יָהּ: הַלְלוּ עַבְדֵי ה'" - ורק לאחר מכן מתוארת היציאה משיעבוד פרעה - "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם; בֵּית יַעֲקֹב, מֵעַם לֹעֵז...".
סיומו של פסוק זה הוא: "...הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ; יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו", ופירושו הוא שבְּעֵת שיצאנו ממצרים, הפכנו לקדושים - נגאלנו גאולה רוחנית, בקריעת יַם-סוּף נאמר: "וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם"(שמות יד, ל). ויש לשאול, וכי רק אז - "בַּיּוֹם הַהוּא" - שבעה ימים אחרי יציאת מצרים, הושיע ה' את ישראל? הלוא כבר ברגע היציאה ממצרים הושיע אותם ה'!
כדי להשיב על שאלה זו, נבדוק את השתלשלות המאורעות מיציאת מצרים עד קריעת הים: בני ישראל גורשו ממצרים ויצאו ממנה "בְּיָד רָמָה", בשמחה ובטוב לבב. לאחר שלושה ימים אמר הקב"ה למשה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת"(שמות יד, ב), כלומר הקב"ה ציווה על בני ישראל לסוב על עקבותיהם ולשוב לאחור - להתקרב לכיוון המצרים. לכאורה, התגובה הטבעית של בני ישראל היתה אמורה להיות סירוב, שהרי איך יסתכנו ויתקרבו לרודפיהם האכזריים, אשר מידם נמלטו אך לפני כמה ימים? אך לא כך קרה, אלא "וַיַּעֲשׂוּ כֵן" - כפי שציווה אותם הקב"ה.
חז"ל אומרים שבני ישראל לא אמרו, איך נתקרב אל רודפינו, אלא אמרו: "אין לנו אלא דברי בן עמרם". תגובה זו מעידה שבני ישראל הפכו לצדיקים גדולים, הדבקים בה' ובנביאו גם בעיתות משבר וקושי וגם כאשר דבריו סותרים את השכל הישר. ברם, אם מסיטים את המבט כמה ימים קדימה, אל ליל שביעי של פסח, התמונה מתהפכת. הכתוב אומר כי כאשר "פַרְעֹה הִקְרִיב" - התקרב למחנה בני ישראל - אז "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד... וַיֹּאמְרוּ... טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר"(שמות יד, י-יב). מה נשתנה? מדוע כאשר אמר להם הקב"ה לחזור ולהתקרב אל פרעה - הם חזרו חצי דרך, ואילו עתה כאשר פרעה התקרב אליהם, הם החלו לפחד ולפקפק בהנהגת ה' ונביאו, עד שעל הים נחלקו לארבע כיתות: חלק אומרים: נילחם, חלק אומרים: נחזור למצרים, חלק אומרים: ניפול לים, וכת רביעית אומרת: נצווח כנגדם - מדוע כ"כ פחדו, עד שמשה הוצרך לשכך את פחדם בהבטחה: "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'"?
באמת, התשובה לשאלה טמונה בכתוב. אמנם כתוב שבני ישראל ראו את "מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם", אך אין הכוונה לאנשי מצרים, אלא למלאך שלהם, לשר מרום שלהם, כפי שכתב רש"י ש"ראו שר של מצרים נוסע מן השמים לעזור למצרים". לנוכח מראה זה, אחז הפחד גם את בני ישראל הצדיקים, הדבקים בה', ובלבם פשה המורך: אמנם בכוח משה רבינו להילחם ולהכות את פרעה, אך כיצד יגבר על מלאך מצרים? מה עוד שכוחו של מלאך זה בשקר, שכן שמו של מלאך מצרים הוא "רַהַב", כלומר - שקר. נגד אויב רגיל, כך סברו ישראל, ניתן להילחם וניתן לדעת מתי הובס, וניתן לחתום איתו על הסכם כניעתו. אך נגד אנשי רהב - פרעה, מצרים ודומיהם - קשה להילחם. כל הסכם עימם הוא רק בסיס להפרה ומלחמה, כל חוזה הוא שקר וכזב.
וכך אנו מוצאים שפרעה אמר: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"(שמות יב, לא), וכן "ה' הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים", ולאחר מכן חזר בו: "מַה זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ" - סימן שהוא שיקר. לכן, מפני שבני ישראל חשבו שהמצב חמור מאד, הם פחדו ופיקפקו. ברם, האמת היא שהקב"ה שלח את שר מצרים כדי שיראל יראו איך משה יכול גם לו, כדי שידעו שאין כוח העומד כנגד הקב"ה: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ".
כאשר ישנו פחד מן הגויים, אין זו גאולה. לכן, רק לאחר שראו את הניסים והנפלאות והאמינו בה' ובמשה, היתה זו ישועה שלימה מן המצרים, ולכן הכתוב אומר: "וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא"- ביום שבו ראו כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, ביום שבו הפסיקו בני ישראל לפחד ממצרים. ייחודו של ה"יּוֹם הַהוּא" הוא הניתוק המוחלט ממצרים, מבחינה גשמית ומבחינה רוחנית, וזו הישועה השלימה. אמונת ישראל היא גאולתם השלימה. בעזרת כוח הזרוע אי אפשר לנצח את פרעה ובוודאי שלא את מלאכו. רק כוח של תורה וקדושה יכול. דבר זה הראה להם ה' על הים.
יהי רצון שנזכה לגאולה שלימה בעגלא ובזמן קריב, אמן.
(מתוך "ויאמר מרדכי").
_________________
אין יום שאין בו טוב
נשלח ב-8/4/2010 21:20
נתקבל במייל.
בס"ד כד' ניסן
ניסן - עוד לא תם...!
החודשים ניסןותשרי מייצגים שתי דרכים שונות בעבודת ה'.
תשרי- חודש התשובה. בו נדרש האדם להתעורר, לשוב אל ה' ולשפר דרכיו.
בעקבות ההתעוררות שלו ועבודתו מלמטה- הוא זוכה לשפע ולברכה מלמעלה.
לעומתו, ניסן (מלשון "נס") הוא החודש של יציאת מצריים, שבו "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם"- בניסים גדולים שלמעלה מהטבע. בני ישראל מצד עצמם לא היו ראויים בהכרח לגאולה, והיא באה באופן של התעוררות חסד מלמעלה.
על כן הכריעו חז"ל ש"בניסן נגאלו אבותינו, ובניסן עתידים (כולנו) להיגאל".
אנחנו עומדים כעת לקראת סוף חודש ניסן, וידוע "שהכול הולך אחר החיתום"...
אז יהי רצון שנתעורר קצת מלמטה ונפתח את ליבנו, והקב"ה יקיים הבטחתו וישלח לנו את משיח צדקנו עוד היום!
מוזמנים לנצל את הניסים הגדולים שעוד נכונו לנו עד סוף החודש.
מוקדש לרפואתה השלימה והקרובה של עדי חיה בת שרה בתוך שאר חולי ישראל.
א. צריך אדם לכבד את המועד במאכל מיוחד ובבגדים מיוחדים ולא ינהג בו כבכל יום רגיל. ועל כגון זה אמרו רבותינו ז"ל: "והמבזה את המועדות וכו' אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא" (משנה, אבות ג יא. סנהדרין צט א).
ב. כתוב בתורה "ושמחת בחגך" (דברים טז יד), וצריך האדם לשמח גם את בני ביתו, כל אחד לפי עניינו. יש מי ששמח באוכל טוב, יש מי ששמח בבגדים יפים, ויש מי ששמח בטיולים וכד'. ומכיוון שבקל יכול אדם לעבור מהשמחה אל הוללות ואיסורי תורה, יבחר האדם בחכמה את המקום ואת החברים שאיתם הוא הולך לשמוח, ולא יעמיד את עצמו או את בני ביתו בניסיון. ועל זה נאמר: "החכם עיניו בראשו".
ד. יש מצווה מיוחדת ללמוד תורה בחול המועד.
ה. אין נושאין נשים בחול המועד, משום דאין מערבין שמחה בשמחה. אבל מותר לאדם להחזיר גרושתו (שו"ע תקמו סע' א, ב).
ו. מותר לחתום על הסכם שידוכים ולשמוח על כך ואף לעשות לשם כך ריקודים ומחולות, אך אסור לעשות סעודת שידוכים בבית המשודכת בזמן השידוכין, כי אין מערבין שמחה בשמחה. אמנם מותר לעשות סעודה אחרי השידוכים או במקום אחר (שו"ע שם סע' א ועיין כה"ח ס"ק ד' ה').
ז. מותר לעשות משתה לברית מילה ולפדיון הבן אפילו שלא בזמנם, וכן מותר לעשות סעודה לחינוך הבית בחול המועד (שו"ע שם סע' ד ונו"כ).
מלאכה במועד
ח. צריכין ליזהר מאוד שלא לעשות בחול המועד מלאכה האסורה, כי יש אומרים שאיסור מלאכה במועד הוא מדאורייתא (כה"ח תקל ס"ק א משנ"ב ס"ק א). ורז"ל אמרו, שהמחלל את חול המועד כאילו עובד ע"ז (פסחים קיח א). אמנם לא כל המלאכות אסורות בחול המועד, ואלו המלאכות המותרות.
א) מלאכה פשוטה שאינה דורשת מקצועיות כגון נסיעה, הדלקת חשמל וכד'.
ב) מלאכה הנעשית בשינוי מהרגיל.
ג) מלאכה לצורך אוכל נפש.
ד) מלאכה לצורך המועד.
ה) מלאכת "דבר האבד", שאם לא תעשה המלאכה יגרם נזק.
כל המלאכות המותרות יכול אדם לעשותם בעצמו או שחבר יעשה לו אותם ללא תשלום. ואם לא מצא, מותר לשכור פועל שאין לו מה לאכול. ואם לא מצא פועל שכזה, ישכור פועל אפילו שיש לו מה לאכול (שו"ע תקמב סע' א ב. משנ"ב ס"ק ב' וכה"ח ס"ק ג'. ועיין מ"ב תקל ס"ק א).
ט. מותר לעשות כל מלאכה על ידי פועל שאין לו מה לאכול. ועדיף שתהיה בצנעה (שו"ע תקמב סע' ב. כה"ח שם ס"ק י).
י. מותר לעשות כל מלאכה ב"דבר האבד" שמפסיד מהקרן. אמנם אם מפסיד רק מהרווח אסור לעשות מלאכה. ומותר לצורך כך גם לשכור פועל אפילו שיש לו מה לאכול. אמנם עדיף לשכור פועל יהודי שאין לו מה לאכול, ועדיף לעשות בצנעה (שו"ע תקלז סע' א, תקלח סע' ב).
יא. מותר לעשות מלאכה לצורך המועד בצנעה, אלא אם כן ניכר שהיא לצורך המועד. מלאכה זו מותר לעשות אפילו אם כיוון מלאכתו למועד (שו"ע תקלג סע' א, ה. תקמב סע' ב, כה"ח תקלג ס"ק כה).
יב. מותר לשכור פועלים ואפילו ישראלים שיעשו מלאכתו לאחר המועד (שו"ע תקמג סע' ג. כה"ח ס"ק יב).
יג. אפילו מלאכות המותרות - אסור לעשותן בשביל גוי.
יד. כל דבר שאסור לעשותו, אסור גם לומר לנכרי לעשותו, ולכן אסור לנכרי לבנות בית של יהודי או לסייד את דירתו וכד'. אמנם אם הנכרי קיבל עבודה לפני המועד. והעבודה מתבצעת בבית הנכרי או בבית המלאכה של הנכרי- אין בכך איסור (שו"ע תקמג סע' א).
טו. כל דבר שהוא לצורך רפואה, מותר לעשות בין לאדם בין לבהמה (שו"ע תקלב סע' ב).
טז. דייגים חובבים יכולים לדוג בחול המועד. ודייגים שמלאכתם בכך צריכים מעיקר הדין לעשות כן בצנעה (שו"ע תקלג סע' ד, ה). ואם ניכר שהם צדים דגים לצורך החג, מותר גם בפרהסיה (עיין כה"ח שם ס"ק כט, לד).
תספורת איפור וכד'
יז. מצווה על האדם להסתפר לפני החג, ואם רגיל להתגלח - יעשה כן לפני החג. ואסור להסתפר ולהתגלח בחול המועד אפילו אם הסתפר או התגלח בערב יום טוב (שו"ע תקלא סע' א, ב).
יח. יש מתירים לאדם שדרכו להתגלח בכל יום ואין הדין כן ובמיוחד חמור הדין באנשי ציבור כיון שהציבור לומדים מהם.
יט. היוצא מבית האסורים יגלח בצנעה. ואפילו יצא בערב יום טוב אלא שלא היה לו פנאי לגלח אז- יגלח בחול המועד (שו"ע תקלא סע' ד, ה).
כ. מותר לנשים להסתרק, להתאפר, ולעשות כל צורכי היופי בחול המועד. ומותר לה לגזור ולהעביר שער מכל מקום בגוף, אך אסור לה לגזור את שער ראשה (שו"ע תקמו סע' ה ונו"כ).
כא. לדעת השו"ע מותר לקצוץ צפרניים בחול המועד, בין של יד ובין של רגל, ואפילו על ידי מספריים, לדעת הרמ"א - אסור. ולצורך טבילת מצווה לדברי כולם - מותר (שו"ע תקלב סע' א).
כג. אסור לכבס שום דבר אפילו לצורך המועד. ואם לא היתה לו אפשרות בשום אופן לכבסו קודם יום טוב - מותר. ולכן מותר לכבס בגדי ילדים שמתלכלכים תדיר כשאין להם בגדים אחרים (שו"ע תקלד סע' א).
כד. אם אין לו מה ללבוש - מותר לכבס וליבש את בגדיו בצנעה וכן מי שרגיל להחליף מגבות בכל יום - מותר בצנעה (שו"ע והגה שם).
כה. מותר לגהץ בגדים לצורך המועד (רמ"א תקמא סע' ג). וכן בגד שנקרע וצריך אותו למועד- מותר לתקנו תיקון פשוט כדי שיוכלו ללבוש אותו. אך לא יתקנו אותו תיקון אומנותי (שו"ע תקמא סע' ה).
עבודות גינה
כו. אסור לעשות בחול המועד עבודות בגינה שאינן הכרחיות כגון: זריעה, נטיעה, זיבול, ניכוש, גיזום וכד'. אמנם מותר להשקות בחול המועד כשההשקיה הכרחית. ועדיף להשקות על ידי טפטפות וכד' שאין בכך טירחה ואין זה ניכר (עיין שו"ע תקלז סע' א-ד).
כז. אסור לרסס שדה מפני מזיקים, אלא ירסס לפני המועד או אחריו. ואם המתנת הימים תביא הפסד- מותר (עיין שו"ע תקלז סע' א, יב-יג).
כח. קטיף של פירות או ירקות מותר רק לצורך החג. ואין צריך לקטוף בצימצום, אלא קוטף לצורכו. ואם יותיר - יותיר (עיין שו"ע תקלג סע' ג).
כט. מי שפירותיו הבשילו, ואם לא יקטוף אותם, יש חשש שיבואו אחרים ויגנבו את הפירות, או שיש חשש שהפירות ירקיבו מותר לקוטפם בחול המועד. ומותר לארוז אותם כדי להכניסם לקירור או למרוח עליהם חומר משמר בכדי שלא יתקלקלו. ובלבד שלא יניח בכוונה מלאכתו לחול המועד (עיין שו"ע תקלג סע' ג. תקלז סע' טז).
ל. מותר ללקט עצים להסקה או לבישול שצריך להם בחול המועד (שו"ע תקלז סע' י).
העברת דירה
לא. אסור לעבור דירה אפילו מדירה כעורה לדירה נאה. אבל מותר להעביר דירה מבית לבית בבנין אחד אפילו בשתי כניסות נפרדות, ואפילו בשני בנינים הנמצאים בחצר אחת- מותר (שו"ע תקלה סע' א). ויש אוסרים בכל הנ"ל וטוב להחמיר (כה"ח שם ס"ק י).
לב. אדם הצריך לפנות דירתו, ואם לא יפנה ישלם קנסות וכד' יכול לפנות דירתו אפילו מעיר לעיר (רמ"א תקלה סע' א).
לג. לדעת השו"ע אסור לעבור דירה, אפילו מדירה שאינה שלו לדירה שלו, משום שיש בזה טרחה גדולה, ויש מתירין (כה"ח תקלה ס"ק יא).
קניה ומכירה
לד. אסור למכור בחנות בחול המועד, כי אין בזה "דבר האבד" אלא "מניעת רווח", ומניעת רווח אינה מותרת בחול המועד. ואם נזדמנה לו מכירה חד פעמית עם רווח טוב, יכול לעשותה בצינעה, ויוציא לכבוד יום טוב יותר ממה שהיה בדעתו להוציא (שו"ע תקלט סע' א).
לה. אם יש לו סחורה שיש לחוש שאם לא ימכרנה בחול המועד יפסיד מן הקרן, מותר למכרה, משום שזה "דבר האבד". אבל אם אין לחוש שיפסיד אלא שלא ירוויח אסור למכרה (שו"ע תקלט סע' ד).
לו. בחישוב הפסד ורווח יש לחשב את הוצאת הקניה וכל ההוצאות הישירות כגון הובלה וכד'.
לז. אסור לערוך קניות של רהיטים או בגדים או כלי בית וכד' במועד אלא רק מה שצריכים למועד עצמו.
לח. אם יש "תערוכה" או "יריד" שנערך אחת לתקופה, ובאותה עת מתאספים הרבה קונים, מותר למכור או לקנות. כיוון שהוא דבר שאינו תדיר, נחשבת "מניעת רווח" כ"דבר האבד". אבל ביום השוק שמתקיים בכל שבוע, אסור למכור ולקנות אלא דברים שצריכים לחול המועד (שו"ע תקלט סע' ה).
לט. מותר לקנות דבר שנמכר ב"מבצע" ובזול שלא יהיה אחרי החג כמוהו (שו"ע תקלט סע' ה).
מ. מותר לקנות ולמכור צרכי מכולת ודברים הנצרכים למועד כגון לחם ומזון, פירות ותבלין, ומותר למוכרם אפילו בפרהסיא. אמנם גם באלה לא יקנה אדם למלאות את ביתו, אלא לצורך החג (שו"ע תקלט סע' י, יא).
מא. מותר לקנות מכונית וכד' אם יש חשש שאחרי החג לא ימצא כמוה בטיב או במחיר (שו"ע תקלט סע' ה).
מב. מותר לאדם לפרוט באופן חד פעמי כסף גדול לכסף קטן או להחליף דולרים לשקלים וכד' ובלבד שלא יחשבו את הסכום על ידי כתב, וכן אם נעשה על ידי מחשב אסור. ואם עוסק בכך בקביעות עובר איסור (עיין תוספות מו"ק י ב ד"ה פרקמטיא והגהות הב"ח שם. שו"ע תקלט סע' יד).
מג. אל לו לאדם להפקיד כסף או שיקים בבנקים כיוון שדבר זה נעשה בדרך כלל על ידי כתיבה של פקידים שהיא מלאכה האסורה במועד כנ"ל. ואם צריך הוא את הכסף להוצאות החג- מותר.
מד. אסור להעביר סחורה ממקום למקום אלא אם חושש מפני גנבים או מהפסד אחר. ובכל אלה כל מה שאפשר לעשות בצנעא, יעשה בצנעא ואם אי אפשר לעשות בצנעא, מותר לעשות אפילו בפרהסיא (רמ"א תקלה סע' א).
כתיבה
מה. אסור לכתוב בחול המועד אלא אם כן לאחת משלוש סיבות: א) "דבר האבד". ב) צורכי רבים. ג) צורך המועד.
מו. חשבונות וכיוצא בזה שאם לא יכתבם ישכחם, מותר לכתבם משום דהוי "דבר האבד". וכן מה שהוא לצורך המועד, מותר לכתוב. אבל שאר דברים, אסור לכתוב (שו"ע תקמה סע' ד).
מז. מותר למורה לכתוב מראה מקומות לשיעור, כיוון שהוא צורך רבים (שו"ע תקמה סע' ב).
מח. אדם שלומד או מכין שיעור ורוצה לכתוב לעצמו חידושים, ראשי פרקים או את מהלך השיעור, יכול לכותבם בחול המועד, כיוון שאם לא יכתבם יכול לשכוח חלק מהדברים והוי "דבר האבד" (שו"ע תקמה סע' ט ועיין כה"ח ס"ק עט).
מט. מכתב שכותב אדם לחברו, יכול לכותבו בלי שינוי. שזה כמו צרכי המועד. ויש נוהגין לכתוב בשינוי קצת. וטוב לעשות כן אם אין בכך הפרעה לכתיבה. וטוב לכתוב בכתב יד, לא בדפוס לא באותיות דפוס (עיין כה"ח תקמה ס"ק לו).
נ. אין להכניס כסף לבנק או להוציא ממנו כיוון שזה מצריך כתיבה לפקיד יהודי או הפעלת מחשב, אלא אם כן אי אפשר בדרך אחרת או שחושש ל"דבר האבד" (אחרונים).
נא. מותר להגיה ספר תורה של בית הכנסת אם אין ספר תורה אחר לקרות בו (שו"ע תקמה סע' ב).
נב. אדם שאין לו מה לאכול ומתפרנס מהכתיבה יכול לכתוב ולהתפרנס (שו"ע שם סע' ג).
נג. כל מה שמותר לכתוב- מותר גם בלי שינוי, וכל מה שאסור לכתוב- אסור גם בשינוי (שו"ע שם סע' ז) ואעפ"כ נוהגים לשנות.
נד. כתיבה במחשב תוך כדי משחקים- מותרת. הקלדה של מכתב במחשב הרי היא כמו כתיבה רגילה, מה שמותר לכתוב, מותר גם להקליד (עיין כה"ח תקמה ס"ק טל), ומה שאסור לכתוב - אסור גם להקליד. תיקון מאמר מודפס- אסור (עיין שו"ע תקמה סע' א). הנהלת חשבונות של העסק- אסורה, אלא אם כן יש חשש הפסד אם לא ידחה לאחרי המועד. גיבוי דיסקטים- מותר. הדפסה במדפסת מתוך מה ששמור במחשב- אסורה (עיין שו"ע שם סע' ז).
אבלות במועד
נה. אסור להספיד שלושים יום לפני הרגל את מי שנפטר לפני כן. אך מי שנפטר בערב החג, מותר להספידו גם בערב חג (שו"ע תקמז סע' ג).
נו. בערב חג אחר חצות ובחול המועד, אין מספידין כי אם לחכם בפניו (שו"ע יו"ד תא סע' א. כה"ח תקמז ס"ק יב).
נז. אין קורעין בחול המועד אלא על אב ואם. ויש קורעים על כל הקרובים ויש שאינם קורעים כלל. ובמקום שאין מנהג מבורר יש לקרוע רק על אב ואם במועד, ואחר המועד יש לקרוע על שאר קרובים (עיין שו"ע תקמז סע' ו. כה"ח שם ס"ק כ).
נח. אין עושים סעודת הבראה במועד בעדשים או בביצים אלא בקפה בלבד (עיין כה"ח שם ס"ק לה).
נט. כשקוברים בחול המועד, אין תולשים עשבים ועפר מבית הקברות כמו שנוהגים לעשות בחול (שו"ע תקמז סע' יב). ואין יושבים "שבעה" אלא לאחר המועד. ואין נוהגים אבלות במועד אלא בדברים של צנעה בלבד. ואף על פי שלא יושב "שבעה" באים חבריו לנחמו. וסופרים "שלושים" מיום הקבורה. ובמקרה זה טוב לשאול שאלת חכם על מה שצריך לעשות כיוון שהדינים בזה רבים הם (שו"ע תקמח סע' ד, ו).
ס. מי שמת לו מת בערב חג או מספר ימים לפני החג, ונהג אבלות לפני החג אפילו רגע אחד, כשבא החג אין הוא יושב יותר "שבעה" (שו"ע שם סע' ז). ויש סוברים שיכול להתרחץ אחרי מנחה כשעתיים קודם החג. אם הנפטר הוא אביו או אימו יכול להסתפר אחרי שלושים יום כשיגערו בו חביריו. (שו"ע שם סע' יא-טז).
סא. מי שגמר לישב "שבעה" לפני החג, אפילו חל יום השביעי בערב חג, כשבא החג אין הוא נוהג יותר את דיני האבלות של ה"שלושים". ויכול להסתפר ולכבס בערב חג (שו"ע שם סע' ח). אמנם על אביו ואימו צריך לחכות עד שיעברו שלושים יום שלמים מהקבורה ויגערו בו חבריו ואין הרגל מבטל את ה"שלושים" (שו"ע שם סע' ט).
סב. אף על פי שהחג מבטל "שבעה" ו"שלושים". אין הוא משנה את תאריכי האזכרות כיוון שהאזכרות נעשות כרגיל אף על פי שאין נוהגים אבלות. ולכן בליל השביעי לקבורה עושים את אזכרת ה"שבעה". ובליל השלושים לקבורה עושים את אזכרת ה"שלושים" (כה"ח שם ס"ק ד. מ"ב שם ס"ק ג).
סג. אין עולים לקברים בחודש ניסן, אלא אם כן קם מ"שבעה" בניסן, וה"ה לחול המועד סוכות, אולם מותר לעלות לציוני הצדיקים בחול המועד ובחודש ניסן.
שבת חול המועד
סד. בשבת חול המועד מתפללים שחרית כרגיל ומוסיפים "יעלה ויבא" בתפילה והלל אחריה. וקוראים בתורה בשני ספרים. בראשון קורא "ראה אתה אומר אלי" שמוזכרות בה מצוות שבת והחגים וחול המועד. ובספר השני קורא את קורבנות היום. ואין מזכירים בברכת ההפטרה את יום חג הפסח או סוכות כיוון שהפטרה זו באה בגלל שבת ולא בגלל חול המועד (שו"ע תרסג סע' ג ונו"כ).
סה. מתפללים מוסף של חול המועד ומזכירים בו את השבת וכמובן את החג, כיוון שמוסף זה הוא משותף לשבת שאומרים בה כרגיל מוסף, ושייך גם לחול המועד שגם בו אומרים בכל יום מוסף (שו"ע תרסג סע' ב).
סו. בסוכות בשבת - אסור לטלטל את ארבעת המינים משום "מוקצה" (עיין כה"ח תרנד ס"ק ח ואחרונים).
מוצאי שבת ויום טוב
סז. אומרים מזמור "ויהי נועם" שבו ברך משה את ישראל בסיום מלאכת המשכן והוא סימן ברכה לכל מלאכת השבוע שמותרת ממוצאי שבת. ואומרים "ויהי נועם" מעומד, ואומרים "ואתה קדוש" מיושב. ולפי הקבלה אומרים בכל מוצאי שבת "ויהי נועם" "ואתה קדוש" גם במוצאי שבת של חול המועד (עיין כה"ח רצה ס"ק ט, יא. בא"ח ש"ש ויצא ו).
סח. במוצאי יום טוב שהוא יום חול אומרים בתפילה "אתה חוננתנו", ומבדילים על הכוס, אבל לא על הנר ולא על הבשמים ומברכים רק "בורא פרי הגפן" ו"המבדיל" וכו'. במוצאי יום טוב ושבת מבדילים כרגיל על נר ובשמים (עיין שו"ע תצא סע' א).
סט. מי שלא אמר "אתה חוננתנו". (איש או אשה) אסור במלאכה עד שיאמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", אפילו אם יצאו הכוכבים. ואפילו אמר "אתה חוננתנו" אסור לאכול עד שיבדיל על הכוס (מ"ב תצא ס"ק א).
(מאת הרה"ג מרדכי אליהו שליט"א בורא עולם ישלח לו רפואה שלימה מהרה בתוך כל חולי עמו ישראל. אמן /www.Yeshiva.org.il)
_________________
אין יום שאין בו טוב
תוקן על ידי חסד_לאלפים ב- 23/03/2010 22:12:50
נשלח ב-23/3/2010 21:44
בס'ד
כשאין לחם, יש מוסר השכל
פסח וארבע הקושיות לנוכח המשברים הפוקדים את חיינו.
מבט מזווית קצת שונה על ארבע הקושיות של פסח, מספק חומר למחשבה סביב שולחן הסדר.
1. מה נשתנה... שבכל השנים אנו אוכלים חמץ ומצה, השנה הזאת כולה מצה?
לחם הוא בסיס החיים, ומצה היא סמל לעוני. אדם שעמל לפרנסתו "מרוויח את לחמו", ולעשירים יש "ברכה בעיסה". אולם בשנה זאת, כשאנחנו מסתכלים על חשבונות הבנק שלנו, על תוכניות הפנסיה ועל הארנקים הריקים, אנחנו נזכרים מיד בלחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.
למה זה קורה לנו? אולי בגלל שאלוקים רוצה שנבין את האמת הקדומה שכפי הנראה שכחנו - "לא על הלחם לבדו יחיה האדם". אנחנו לא יכולים להשקיע את כל חיינו אך ורק בצבירת ממון. אל לנו להפוך את הרווח הכלכלי למטרה היחידה שלנו. והנה באים ימים בהם עלינו ללמוד לתקן את הדגש המוגזם ששמנו על "להרוויח עוד לחם". בעוד שהעולם מתייחס אל העושר כאל אמת מידה לערך האישי, היהדות עומדת על כך שפעם בשנה, בפסח, נגלה את האומץ הערכי להתנכר אל הלחם בתור הכוח היחיד ששולט בחיינו. וכשאנחנו יושבים בליל הסדר, מוקפים בבני משפחותינו, אנחנו מצהירים שאנחנו יכולים לשרוד גם בלי 'צעצועי' המותרות.
שיעור אירוני וכואב נוכל ללמוד מאחד מעשירי תבל, אשר הבין את הלקח מאוחר מדי. סם וולטון היה המנכ"ל המולטי מיליארדר של רשת הסופרמרקטים הענקית וול-מארט, התאגיד הרביעי בגודלו בארה"ב. בשכבו על ערש מותו, הוא התאמץ לבטא את מילותיו האחרונות בעולם הזה. את כל חייו הוא השקיע בעסק שלו, והצליח בכך מעל ומעבר לכל דמיון. ובכל זאת, היה לכך מחיר – הוא בקושי בילה עם אשתו, ילדיו ונכדיו. הוא לא הרשה לעצמו רגעי אהבה, משחק וצחוק עם יקיריו. ומה היו המילים האחרונות שלו? "I blew it" – "פספסתי". היו לו מיליארדים, אבל על פי הודאתו האישית הוא נכשל. יתכן שטוב יהיה אם נחשוב על כך כבר עכשיו ונודה לאלוקים על התזכורת החשובה שנתן לנו בפסח.
2. מה נשתנה... שבכל השנים אנו אוכלים שאר ירקות, השנה הזאת מרור?
מדוע אלוקים הטוב לא ממתיק את חיינו אלא ממרר אותם? את אותה שאלה שאלו בני ישראל במצרים, לגבי חיי העבדות שלהם. היום אנחנו שואלים אותה לגבי משאבנו הכלכליים ההולכים ומצטמקים. מדובר בקושיה שמדי פעם דורשת מאיתנו התמודדות.
מספרים על הרב הקדוש, החפץ החיים, שפגש באחד מתלמידיו לאחר שנים רבות, ושאל לשלומו. התלמיד שנמצא היה במצוקה קשה, ענה, "לצערי, המצב רע".
הרב הגיב מייד ואמר, "ה' ישמור, אסור לדבר ככה. אף פעם אל תגיד שהמצב רע, במקום זה תגיד שהוא מר."
התלמיד הנבוך שאל, "רע, מר – מה ההבדל? החיים שלי נוראים."
"לא בני", ענה לו הרב, "יש ביניהם הבדל גדול. תרופה לפעמים מרה, אבל היא לא רעה."
אמונה אמיתית דורשת מאיתנו להבין שלפעמים החיים מציבים בפנינו אתגרים – רגעים קשים שמשאירים אותנו עם טעם מר בפה, אבל עוזרים לנו לצמוח, להתבגר ובסופו של דבר להפוך לבני אדם טובים יותר.
כשאלוקים תכנן עבורנו את הניסיון במצרים, הייתה לו בכך מטרה. בחומש דברים הוא מתייחס למצרים כאל "כור הברזל" – כור לוהט שמזקקים בו מתכות. למרות שבאותם ימים הניסיון נראה קשה, הייתה לו מטרה. התורה מספרת לנו שבני ישראל ששרדו את התהליך הפכו בשל כך לטובים יותר, וזאת צריכה גם להיות התקווה שלנו, כשאנחנו עומדים מול משברי העת הנוכחית. ובכל זאת, הניסיון מר – בדיוק כמו תרופה שתהפוך אותנו לטובים יותר.
3. מה נשתנה... שבכל השנים אין אנו מטבלין אפילו פעם אחת, השנה הזאת שתי פעמים?
העבר גרם לרבים מאיתנו להאמין שלא נתנסה שוב בשפל כלכלי, שהזמנים הטובים ימשיכו ללא הפרעה.
בשנת 1929, קצת לפני השפל הגדול, חזו כלכלנים מבריקים רבים ש"עידן המחזוריות" חלף מן העולם; שהכללים שהגבילו את ההתפתחות האנושית כבר אינם שייכים לימינו; שמעתה יכול שוק המניות רק לנסוק מעלה מעלה. הם טענו שעושר בלתי מוגבל הוא מחויב המציאות. כפי הנראה הביטחון האנושי המופרז נזקק למעט ענווה. השפל בשנות השלושים השתיק את אלה שקודם לכן שמו את כל מבטחם ב"כוחי ועוצם ידי".
בעלי התחזיות הכלכליות של שנות ה-2000, התגלו כעיוורים בדיוק כמו קודמיהם. גם הם הבטיחו לנו שהכללים הישנים כבר לא חלים עלינו, שאנחנו יכולים לבזבז בלי לחשוב על העתיד, שאנחנו לא צריכים לחסוך כי ערך הנכסים שלנו רק ימשיך ויעלה, ובקיצור שאנחנו חזקים ובלתי מנוצחים.
רבותינו מסבירים בתלמוד מדוע גם שרה, גם רבקה וגם רחל היו עקרות, עד שנדרשה התערבות אלוקית למענן כדי שיוכלו להרות. הסיבה לכך הייתה משום ש"אלוקים מתאווה לתפילתם של צדיקים". כשאנחנו מקבלים את מה שאנחנו צריכים יותר מדי בקלות, אנחנו נופלים קרבן לתחושה של מגיע לי. אם הברכות מגיעות אלינו גם כשאנחנו לא מבקשים, אנחנו עלולים לחשוב שאנחנו כבר לא צריכים להתפלל עליהן. תפילות שנענות לפני שמבקשים אותן עלולות לגרום לנו גם לשכוח שעלינו להכיר תודה.
למזלנו מדי פעם יש ירידות, והחדשות הטובות הן שאם נשכיל ללמוד מהן, הן לא יישארו לתמיד. כל מה שהן מבקשות מאיתנו הוא שכאשר הימים הטובים יחזרו, לא נשכח מהו מקור הברכות שלנו.
4. מה נשתנה... שבכל השנים אנו אוכלים בין יושבין ובין מסובין, השנה הזאת כולנו מסובין?
להסב זה להיסמך, ובשנה זאת רבים מאיתנו נאלצו להיסמך על עזרתם של אחרים. הפניות שהגיעו בשנה זאת לארגוני החסד היו חסרות תקדים. אף אחד לא יכול להתרווח בנוחות בכיסאו, ולהישאר אדיש לסובבים אותו.
זהו למעשה הטעם שאלוקים מספק לנו בתשובה לשאלה מדוע הוא אילץ אותנו להישאר במצרים בטרם החזיר אותנו אל הארץ המובטחת. "ואהבתם את הגר", מצווה התורה, "כי גרים הייתם בארץ מצרים". המטרה של שעבוד מצרים הייתה ללמד אותנו להזדהות עם המדוכאים בכל דור ודור. אנחנו יודעים מה זה להיות עניים, להיות רעבים, להיות מנוצלים. אנחנו בקיאים באומללות, בשביל שלא ניכשל בתפקידנו להיות אור לגויים, וללמד חסד וחמלה.
"הא לחמא עניא... כל דכפין יתי ויכול, כל דצריך יתי ויפסח" – "זהו לחם עוני... כל מי שרעב יבוא ויאכל, כל מי שנזקק יבוא ויפסח". במילים אלה אנחנו פותחים את סדר הפסח, ...וזוהי ההקדמה המתאימה ביותר לחג, שעלילתו עצמה התרחשה רק כדי ללמד אותנו את השיעור הזה.
כולנו שואפים להיות מאושרים. אנחנו מחפשים אחר דרכים שונות כדי לממש את המטרה. מה הדרך הטובה ביותר להגיע אל האושר? ניסינו כל כך הרבה דרכים בחוסר הצלחה. מומחים במדעי החברה הגיעו לאחרונה למסקנה ראויה לציון. אחת המהדורות האחרונות של ה"סיינס מגאזין" המכובד, מגלה שמחקרים הוכיחו שכפי הנראה עזרה לזולת היא הדרך הבטוחה ביותר להגיע לאושר אישי.
האם אין זה מוזר אם כן, שאנחנו עוברים חלק ניכר כל כך מחיינו במאמץ לקבל, בעוד שהיה לנו הרבה יותר טוב אילו היינו משקיעים קצת יותר מאמץ בלתת. כולנו יכולים ללמוד הרבה מהמיליארדר מייקל בלומברג, שהוא גם ראש עיריית ניו יורק, אשר תרם 235 מיליון דולר בשנת 2008, מה שהפך אותו לפילנתרופ החי שתרם את סכומי הכסף הגדולים ביותר בארה"ב. בלומברג הסביר את הפילוסופיה האישית אשר עומדת מאחורי מעשיו, ואמר שהוא מתכוון לתת את רוב הונו, משום ש"אמת המידה הטובה ביותר לפילנתרופ היא שהצ'ק שהוא ישאיר לקברן יחזור". צורת חיים כזאת תבטיח שהוא ימות מאושר במיוחד.
הסברים אלה אמנם אינם פותרים את הבעיות הנוכחיות שלנו, אבל הם מאפשרים לנו להבחין בקיומם של רעיונות משמעותיים שביכולתנו ללמוד מהתגובה האלוקית לקשיים שלנו, שישפרו וירוממו את הבנתנו. החיפוש שלנו אחר משמעות חייב תמיד להתאים לאמונתנו הנחושה, שאותו אלוקים שהיינו מספיק חשובים לו כדי לעשות למעננו ניסים בעבר, ממשיך לאהוב אותנו באותה עוצמה כדי לעזור לנו להתגבר גם על המשברים הנוכחיים. אחרי הכל, בדיוק בגלל זה אנחנו חוגגים את חג הפסח.
~ * ~ ניסן, פסח, אביב וכל מה שמסביב ~ * ~
http://blog.tapuz.co.il/infinitum888
