* פרשת שבוע - פרשת ויקהל-פקודי - רעיונות על פרשת השבוע מתורת הרב אביגדור נבנצל שליט"א

בפרשות ויקהל-פקודי התורה מתארת את הביצוע והוצאה לפועל של הציווי על המשכן וכליו שנצטוו בני ישראל בפרשות תרומה-ותצווה, ובאריכות יוצאת דופן מפרטת שוב את כל פרטי הכלים והחלקים השונים המרכיבים את המשכן, כגון: קרשים, עמודי החצר,בריחים,יריעות,וכו'. שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: הרמב"ם אומנם פסק (ספר המצוות-מצווה כ') "...צוונו לבנות בית הבחירה לעבודה... והוא אמרו יתעלה ועשו לי מקדש" כלומר, מה שכתוב: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח) היא מצווה לדורות ולא רק לשעה, אבל בית המקדש שבירושלים לא נבנה עם קרשים, עמודי נחושת, וכו', יוצא שרוב הפרטים המתוארים בפרשות הללו אינם הלכה למעשה. מדוע אם כן התורה האריכה בפרטים שאינם נחוצים לדורות, ואף כפלה אותם פעמיים? והשאלה מתעצמת לאור העובדה שהמלאכות האסורות בשבת למשל, שהלכות רבות הכרוכות בעונשים כבדים כמו כרת וסקילה נגזרות מהן, נזכרות בתורה רק ברמז, ואילו פרטים שאינם נוגעים להלכה מתוארים באריכות!

עוד מקשה הרב: התורה חוזרת פעם אחר פעם על העובדה שכל פרט ממלאכת המשכן נעשה "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (שם לט, פסוקים ה-ז-כא-כו-כט-לא ועוד) מה הסיבה של חזרה זו? מדוע לא להסתפק בפסוק כגון: "וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ" (שם לב) בסוף העניין במקום לחזור פעמים רבות על אותו ביטוי?

אומר הרב: הרמב"ן כותב: "כל זה דרך חיבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ השם במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה" (שם לו, ח) עניין שחביב במיוחד לקב"ה התורה מאריכה בו. דוגמא לכך: בפרשת בהעלותך התורה חוזרת חמש פעמים על הביטוי "בני ישראל" באותו פסוק, ואומר על כך רש"י: "חמשה פעמים נאמר בני ישראל במקרא זה, להודיע חיבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמניין חמשה חמשי תורה" (במדבר ח, יט)

אותו דבר מצינו בחנוכת המשכן, כשכל הנשיאים הקריבו בדיוק את אותם קורבנות, והתורה חוזרת ומפרטת את אותם דברים שהביאו, למרות שהיה אפשר לתאר רק את קורבנו של נחשון בן עמינדב ולכתוב בסוף "וכן הקריבו שאר הנשיאים"; אולם מחמת חיבת העניין בעיני השי"ת התורה חוזרת שוב ושוב על כל אחד מנשיאי השבטים.

גם הסיפור על אליעזר ורבקה מופיע פעמיים: פעם אחת כשהתרחש ופעם נוספת כשאליעזר עבד אברהם חוזר ומספר למשפחת רבקה את כל מה שקרה. גם שם היה אפשר לכתוב "ויספר להם את כל אשר קרהו" אבל התורה העדיפה לחזור בפרוטרוט על הכל. ולמה? אומרים חז"ל: "אמר רבי אחא: יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים" (רש"י בראשית כד, מב) ולכן, למרות שגופי תורה חמורים מוזכרים ברמיזה בלבד, התורה מאריכה דווקא בשיחתו של אליעזר עבד אברהם עם לבן ובתואל משום חיבה יתירה.

הנביא אומר: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד" (ירמיהו לא, יט) אפרים הוא כינוי לכלל ישראל אשר זכו לכך בזכות האבות הקדושים: אברהם שאמר על עצמו: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז) ויצחק שאפרו צבור ומונח על גבי המזבח. גם ישראל ממעטים עצמם כאפר (חולין פט.) אך מה הפירוש "כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד "? אם הכוונה היא שכל זמן שאני מדבר עליו זוכר אותו, הרי שאין קשר בין זה לתחילת הפסוק "בן יכיר" ו"ילד שעשועים"; כל אדם אחר, אפילו שאינו "בן יכיר" אזכור אותו אם אני מדבר עליו! אלא שההסבר הוא:  "כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ" גם אחרי שדיברתי בו דַי "זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד " אמשיך לדבר עליו עוד ועוד. משל למה הדבר דומה? לאדם השואל את חבירו מה שלום בנו, הלה יכול לענות לו: "ברוך ה' הכל בסדר", אבל הואיל והאבא אוהב את בנו ומתגאה בו, מתחיל לספר לו על הצלחות בנו, על הציונים הגבוהים שקיבל בישיבה, על כישרונותיו, וכו', למרות שחבירו לא מתעניין בכל הסיפורים הללו, הוא רק שאל על בנו כי רצה להיות נחמד. זה מה שאומר הנביא: מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד ועוד, וכל כך למה? משום שבן יכיר הוא לי, ילד שעשועים. הוא הדין בפרשיות התורה החביבות לה' במיוחד, הוא מאריך את הדיבור עוד. כמובן, מוסיף הרב ואומר, שלא רק אריכות דברים גרידה ישנה כאן; מובא בזוהר הקדוש: "כמה חביבין מילי דאורייתא, דבכל מילה ומילה אית רזין עילאין..." בכל אות ואות שבתורה טמונים סודות עליונים; רבי עקיבא היה דורש על כל קוץ וקוץ שבתורה תילין תילין של הלכות (מנחות כט:)  ואם כן, גם אם לפי הפשט אין שום חידוש בחזרה על אותם דברים, הרי שלפי הסוד ודאי שיש. אלא שהקב"ה היה יכול לחדש את אותם חידושים גם בצורה של מלאכות שבת או להאריך בהלכות אחרות, אך במקום זה בחר להאריך בדברים אלו החביבים לו במיוחד.

והנה, לעומת תאור הקרשים והיריעות שכאמור אין לנו היום נפקא מינא להלכה, יש עניין הנלמד מהמשכן שהוא מאוד רלוונטי עד היום: ל"ט מלאכות האסורות בשבת נלמדות מל"ט מלאכות הנצרכות להקמת המשכן ותפקודו. התורה לא מפרטת בשום מקום מה הן המלאכות האסורות בשבת, אולם חז"ל למדו מהיקש שבתחילת פרשתינו בין חיוב שביתה בשבת למלאכת המשכן "תניא: אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה הייתה במשכן, הם זרעו ואתם לא תזרעו, הם קצרו ואתם לא תקצרו, הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה ואתם לא תכניסו מרה''ר לרה''י"  (שבת מט:) יוצא אם כן שאכן יש לנו לימוד מעשי מפרשיות המשכן, והוא ל"ט מלאכות.

והנה לא רק מניין וסוג המלאכות האסורות בשבת נלמד מהמשכן, אלא גם הלכות נוספות. הגמרא (ביצה יג:)  אומרת: "מלאכת מחשבת אסרה התורה", ומזה נגזרים כמה פרטי הלכה כגון: מקלקל - פטור, מתעסק - פטור, ועוד. היכן כתוב בהקשר למלאכת שבת "מלאכת מחשבת"? הגמרא אומרת "מלאכת מחשבת לא כתיבא" (חגיגה י:) איפה כן כתוב עניין זה? במשכן, "לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת" (שמות לה, לג) ומכאן לומדים שגם בשבת, שנסמכה למלאכת המשכן, מלאכת מחשבת אסרה התורה.

אנחנו אומרים בהגדה של פסח: "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". לאור הרעיון שהסברנו לעיל הכוונה היא שכל המרבה לספר ביציאת מצרים מראה בכך שמצווה זו של סיפור יציאת מצרים חביבה עליו עד מאוד, עד שאינו יכול להפסיק בסיפור הדברים, ועל אדם כזה אמרו חז"ל