* פרשת שבוע - פרשת ויקרא - רעיונות על פרשת השבוע מתורת הרב אביגדור נבנצל שליט"א

פרשתינו מתארת ומפרטת את סוגי הקורבנות, השונים במהותם ובהקרבתם. כפי שמובא בפתיחת הפרשה, אדם יכול להקריב "מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן" (ויקרא א, ב) או "מִן הָעוֹף"(שם יד) מיד לאחר מכן התורה מסבירה את הסוגים השונים של מנחות שאפשר להקריב ומוסיפה פרט עקרוני בהגשתם אל המזבח: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (שם ב, יא) מסביר הרמב"ן: "אסר להביא המנחה חמץ ואחר כך אמר לא תקטירו ממנו לאסור שלא יחמיץ הקומץ ויקטירנו".

האסור להביא את המנחה חמץ מעורר שאלה גדולה: אנחנו רגילים לייחס את המונח "חמץ" לחג הפסח, בו אנו מוזהרים על "בל יראה" ו"בל יימצא"; טעם אכילת מצה בליל הסדר מוזכר בהגדה: "מַצָּה זוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹכְלִים עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחְמִיץ, עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם מִיָּד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ". אך מדוע התורה אסרה את החמץ בקרבן מנחה של כל ימות השנה? כך שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א.

מסביר הרב: חימוץ העיסה פירושו התנפחות, דבר המסמל את הגאווה; אדם המביא קורבן לבית המקדש חייב לבטל כל שמץ של גאווה מלבו, ולהרגיש כאין ואפס כלפי הקב"ה. לכן התורה הרחיקה את החמץ מכל וכל מעבודת הקורבנות בהיותו הפך ממטרת הקורבן (ספר החינוך)

והנה מסביר הרב טעם נוסף מדוע התורה אסרה את החמץ בעבודת המקדש. התורה אומרת: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" (שמות יב, יז) וחז"ל דרשו: "רבי יאשיה אומר: אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה, אלא אם באה לידך עשה אותה מיד" (רש"י) באיסור חמץ ומצוות מצה רמוז יסוד הזריזות בעבודת ה', וכמו שמסביר ה"מסילת ישרים" בלי זריזות בקיום המצווה האדם עלול להחמיץ אותה; המצה באה ללמד אותנו שכשם שכדי להחמיץ את העיסה ולפסול אותה בכך אין צורך בשום פעולה, אלא שמספיק להשאיר אותה ללא עיסוק והיא מחמיצה מאליה, כך בכל מצווה - אין צורך לשום פעולה כדי לקלקל אותה, מספיק להתעצל ובכך המצווה נפסלת מאליה. אם כן האדם חייב לאמץ את מידת הזריזות על מנת לא להפסיד שום מצווה, ומפאת חשיבות העניין התורה אסרה את החמץ בעבודת המקדש כדי לרמוז לנו על כך.

לפי זה אפשר לתת טעם נוסף לאיסור חמץ בפסח. בהגדה ישנם שני טעמים מדוע אוכלים מצה, אחד (שהזכרנו לעיל) על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, והשני על פי מה שאומרים בפתיחת ההגדה: "הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם" דהיינו שלא רק בזמן הגאולה אכלו אבותינו מצות אלא גם בתקופת השעבוד, ולמה? על זה נאמרו כמה סיבות: סיבה אחת משום שהיו עניים ואין לעני מספיק חומר בערה כדי לאפות זמן ממושך, ולכן היו צריכים להזדרז באפיית הבצק; סיבה נוספת-המצה מתעכלת לאט ואין צורך באכילה בתדירות גבוהה; וסיבה שלישית-משום שהנוגסים לחצו עליהם לחזור מהר לעבודה וממילא לא היה להם הרבה זמן להשקיע באוכל. אם כן אפשר לומר שהתורה רוצה לרמוז לנו באיסור חמץ לא רק שנזכור את תקופת השעבוד אלא שנלמד קל וחומר: אם בשביל עבדות לפרעה עשית מצות כדי לא לבזבז יותר מדי זמן, כל שכן לעבודת מלך מלכי המלכים שלא תקדיש יותר מדי זמן לצורך אכילה ושתייה וכל מיני צרכים גופניים אחרים. אם במצרים אסור היה לאחר לעבודה, על אחת כמה וכמה שאסור לאחר לעבודת ה'. אומנם הקב"ה לא החמיר איתנו כל כך לאסור לנו את החמץ כל השנה, אבל דרך איסור חמץ ואכילת מצה בפסח הורה לנו להזדרז בקיום המצוות ובעבודתו ית'.

היצר הרע מנסה להפיל אותנו (והרבה פעמים מצליח במשימתו) שלא לקיים מצוות, או שנקיימם ב"עצלתיים", בלי זריזות והתלהבות, ומנסה לשכנע אותנו שאין רצוננו בעבודת ה'; אבל האמת היא שהרצון הפנימי של כל יהודי הוא לקיים את רצון ה', ממילא ה"בן חורין" האמיתי הוא זה שעובד את ה', אין בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

דבר נוסף שניתן ללמוד מהדקדוק בזמן הנדרש להכנת המצות, ומגאולת מצרים בכלל, הוא שרמוז בהם הדיוק במשפטי ה'. הקב"ה אמר לאברהם אבינו: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו, יג) והקפיד לשמור על מסגרת הזמן המוזכר בפסוק. לכן כשהגיע חצות הלילה של טו' בניסן בדיוק, לא דקה יותר מזה, המצריים מקבלים את המכה האיומה "המכה המכרעת"-מכת בכורות, ופרעה וכל עבדיו מחפשים אחר משה ואהרון על מנת להתחנן אליהם שיצאו ממצרים. אומנם הארבע מאות שנה לא היו כולם בשעבוד, אבל רואים מכאן את הדיוק במשפט ה'. דיוק זה רמוז בענייני חמץ: עד שש שעות ביום יד' מותר לאכול חמץ, אחרי שש שעות אסור, ודקה יותר לא; אומנם מדרבנן הרחיקו זמן זה אבל מדאורייתא הדברים מדוקדקים.

אין "בערך" בעבודת ה', אדם שמתכונן להקרבת קורבן פסח, קונה כבש משובח ומכין את כל הנדרש לעלייה לרגל, אבל מגיע דקה אחרי השקיעה, הוא לא יכול להקריב את הקורבן משום שאין "בערך" בעבודת ה'. הרב סיפר שבאחד השיעורים לימד על החובה לאכול כזית מצה בכדי אכילת פרס, ונשאל על ידי אחד התלמידים: מה הדין אם אכל כזית "בערך" בזמן אכילת פרס? והרב ענה לו: אחרי מאה ועשרים שנה הוא ישב "בערך" בגן עדן... אין "בערך", או שקיימת את המצווה או שלא קיימת, משל למה הדבר דומה? לאדם שרוצה לטלפן לחבירו ומחייג "בערך" את המספר שלו, בוודאי שלא יצליח לעשות זאת.

הלכה ידועה שחמץ בפסח אוסר במשהו ואינו מתבטל בשישים כמו שאר האיסורים. ממילא יראי ה' נזהרים מאוד מאיסור חמץ אפילו במשהו, ומובא בשם האר"י הקדוש שמי שנזהר בפסח שלא יבוא בפיו אפילו משהו חמץ מובטח לו שלא תבוא עבירה לידו כל אותה שנה. הפלא הגדול הוא שישנם דברים נוספים האוסרים במשהו ולא ראינו שהעולם מקפיד כמו בחמץ; למשל לשון הרע, גם אסור במשהו; שנאת ישראל אסור במשהו, ביטול תורה אין לו שיעור שמותר לבטל, גם ביטול במשהו אסור. אומנם האדם מוכרח לאכול ולישון ולהתפרנס, וכו' אבל כל רגע הפנוי מעניינים אלו אסור לו להתבטל מתורה. אם כן כדאי וראוי להתבונן כמה אנחנו משתדלים באיסור חמץ בפסח ולהתחזק גם בעניינים אלו העומדים ברומו של עולם.