שאלת מקווה:
א. באם מדובר כאן בנשמות גדולות ובמקביל בכח מרד גדול- יש סיכוי שבחירותיהם עשויות להטריף את הדעת. באלו מישורים ניתן להעניק חירות, שתהא משמעותית דיה עבור בני הנעורים, אך שלא תפריח את נשמת הוריהם?
ב. בגיל צעיר מאד, כשהילדים אינם אובים ללבוש בגד מסוים שהאם מכינה עבורם, ישנה המלצה לאפשר לילדונים לבחור, מתוך אפשרויות מצומצמות שתוצענה להם. נטלתי נקודה זו בנסיון להשוותה לגישתך; האם גם כאן יש לתחום את אפשרויות הבחירה, כדי שאלו תפוקחנה ע"י ההורים? אם כן- כיצד עושים זאת. אם לאו- אנא הרחב יותר את הרעיון שהעלית.
אשיב על שאלה א':
חז"ל לימדו אותנו, כי כל הגדול מחבירו - יצרו גדול הימנו".
השאלה היא אם כן - במקום. כיצד על ההורה או על המחנך להתייחס למתח הצפוי בין הנטייה למרד, לבין היכולת של ההורה לשלוט על הילד.
מחנכים, רבנים ועוד, יגידו: תן אהבה ואז אינך בסכנה.
הבעיה עם גישתם:
1. המציאות מראה כי גם ילדים שקיבלו אהבה, יצאו אל מחוץ למסגרת.
2. אם אתה באמת אוהב, אז אתה כבר אוהב. ואם אינך אוהב, מה עליך לעשות, ללטף את בנך בכדי שירגיש שאתה אוהבו?
זו גישה מלאכותית וכבר כתבתי שמקורה בנצרות. (בגלל איזה מעמיק אחד, או ליתר דיוק 2, נמנעתי מלפתח את הרעיון).
3. אם מה שהילד זקוק לו, זה לא אהבה, אלא דבר אחר, ואתה "מרעיף עליו אהבה", הוא מקבל כח נגדך. הוא חש ביכולת שלו להשפיע עליך ואז הוא יוציא ממך עוד ועוד - ולא בכדי לספק את הצורך האמיתי שלו.
4. יש לדעת כי המרידה היא לעיתים חיונית להתפתחותו של הילד ולא צריך למנוע אותה מכל וכל. המרידה נועדה לתת לילד, לנער תחושה של זכות קיום. על ההורים להיות קשובים ולחוש שהם שולטים בעניינים.
לחילופין, העניין הוא כך:
כל אדם נועד לתפקיד כל-שהוא. ככל שלאדם "אני" גדול יותר, כך הצורך שלו בביטוי ה"אני" - רב יותר.
על כן:
ראשית, יש לתת לילד, לנער תפקיד. אחריות על דבר מה. כגודל התפקיד וכגודל האחריות, כך הדבר עשוי יותר לספקו.
שנית, יש לאתר אצל הילד, עוד משחר ימיו, תחום בו הוא מתייחד, יש לפתח תחום זה אצל הילד, גם על חשבון שעות הלימוד היקרות בחיידר בו הוא לומד.
כשהילד מקבל כלי ביטוי וכשהוא חש שיש לו מקום בעולם והוא רצוי, הוא לא ימהר למרוד כ"כ מהר. כי אז המרד עשוי למנוע ממנו את התחושה הכי חיונית לאדם: זכות קיום.
כשההורים יודעים כי הם קשובים לילד, מאפשרים לו להתבטא, מקנים לו כלי ביטוי אישיים וייחודיים, הם רשאים להציב גבולות לילד בלא כל חשש שמא הילד יבעט.
בכל מקרה, גם כשההורים אינם בטוחים בכך, לא רק שהם רשאים להציב גבולות לילד, אלא הם חייבים לעשות זאת. הילד מצפה לכך, זה מסדר לו את החיים ומאפשר לו לצמוח באופן מסודר ונאות.
