הלכה ידוע שהנשים חייבות מדאורייתא באכילת מצה בליל הסדר למרות שזו מצוות עשה שהזמן גרמה (מצווה התלויה בזמן מסוים) שנשים פטורות עליהן. הגמרא (פסחים צא:) לומדת דין זה מהפסוק: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת" (דברים טז, ג) "כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, והני נשים הואיל וישנן בבל תאכל חמץ ישנן בקום אכול מצה" פירוש: יש היקש בפסוק בין איסור אכילת חמץ לבין מצוות אכילת מצה; איסור אכילת חמץ הינו מצוות "לא תעשה", ממילא נשים חייבות כמו כל שאר מצוות "לא תעשה", והנה באה התורה ללמדנו בהיקש זה שכל מי שמוזהר באכילת חמץ מצווה לאכול מצה. כמו כן נשים חייבות באכילת מרור ובשתיית ארבע כוסות. (עיין שול"ע אור"ח תע"ב ס"יד) שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: האם נשים חייבות במצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר? ומשאלה זו מסתעפת שאלה נוספת: האם נשים חייבות במצוות "זכירת" יציאת מצרים, מצווה הנוהגת כל ימות השנה-בבוקר ובערב. הרבה מצוות אנחנו מקיימים "זכר ליציאת מצרים" ומתוך עשר זכירות שאדם חייב לזכור בכל יום, הראשונה היא יציאת מצרים. האם גם נשים חייבות? אומר הרב: יש המשך לפסוק שממנו נלמד חיוב אכילת מצה: "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי" (שם) דרשו חז"ל: "לחם עוני: לחם שעונין עליו דברים הרבה" (פסחים לו.) כלומר לחם (מצה) שמספרים עליו את סיפור יציאת מצרים, יוצא שמי שחייב לאכול מצה חייב ממילא בסיפור יציאת מצרים. אולם התורה לא מסתפקת בזה ומוסיפה: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (שם) ומפסוק זה אנחנו דורשים בהגדה: "יְמֵי חַיֶּיךָ: הַיָּמִים, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: הַלֵּילוֹת". יוצא אם כן שהתורה דורשת מאיתנו אכילה כזו שמתוכה נזכור את יציאת מצרים כל ימי חיינו, לכן מוכח מכאן שגם נשים חייבות בסיפור וזכירת יציאת מצרים היות וזו התכלית של אכילה המצה. חז"ל דורשים בהגדה את הפסוק: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'" (שמות יב, יב) מסביר רש"י: "כמלך העובר ממקום למקום, ובהעברה אחת וברגע אחד כלן לוקין" שאל המהרי"ל דיסקין זצ"ל: רש"י לכאורה סותר את עצמו, מצד אחד הוא אומר "כמלך העובר ממקום למקום", כלומר שהבכורות לקו בזה אחר זה, בהתחלה במקום פלוני, לאחר מכן במקום אחר, וכן הלאה; מצד שני הוא מסיים את המשפט "ובהעברה אחת וברגע אחד כלן לוקין" כלומר שכולם לקו בבת אחת! מתרץ המהריל דיסקין: אין סתירה בין הרישא לסיפא, כולם לקו בזמן אחד: בחצות הלילה; אלא שזמן זה אינו חל בו זמנית בכל מצרים, שהרי חצות הלילה הוא אמצע הזמן שבין צאת הכוכבים לעלות השחר (לפי שיטת ה"מגן אברהם") או בין השקיעה לזריחה (לפי שיטת הגר"א), וכוון שהזריחה והשקיעה אינן שוות בכל מקום, זמן חצות הלילה משתנה ממקום למקום. ממילא מובן שהקב"ה צריך כביכול לעבור ממקום למקום כדי להכות את הבכורות של אותו מקום אבל כולם לקו באותו זמן, דהיינו בחצות הלילה. על פי זה מסביר הרב את הפסוק: "וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם" (שם ל) לכאורה לא מובן: מה גרם לפרעה להתעורר באמצע הלילה? הצעקה הגדולה שהייתה בכל מצרים. אם כן סדר הפסוק הפוך, קודם היה צריך לומר שהייתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים ורק אחר כך שבעקבות זה הוא קם! אולם לפי ההסבר של המהרי"ל דיסקין מובן: קודם פרעה התעורר מהצעקה שהייתה בארמונו מהעבדים שמתו בכוריהם אבל עדיין לא הייתה צעקה בכל מצרים, משום שבכמה מקומות עוד לא הגיע חצות הלילה, רק לאחר מכן כשלקו כל אחד במקומו נשמעה הצעקה בכל ארץ מצרים כאמור בפסוק. מוסיף הרב ואומר: חוץ מהצעקה על מיתת הבכורות הייתה צעקה נוספת. מובא בזוהר הקדוש (ח"ב מח, א) שהדבר הראשון שעשה פרעה כשהתעורר משנתו הוא להרוג את כל השרים ויועצים שיעצו לו לשעבד את ישראל. ממילא סדר הפסוק מיושב: פרעה התעורר מצעקת המצרים על מות בכוריהם, ולאחר מכן נשמעה צעקה גדולה נוספת בכל מצרים: צעקת משפחתם של השרים ויועצים על הריגת יקיריהם. והנה בנוסף לשתי צעקות אלו הייתה צעקה שלישית. אומר רש"י: "מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים פנויים, והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם חמשה לאשה אחת, כל אחד בכור לאביו" יוצא שמכת בכורות גילתה את קלונם של המצריים והמצריות שבגדו אחד בשני, וממילא הייתה צעקה גם על זה. אנחנו אומרים לקראת סוף הסדר: "אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כֲּהַמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ... אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ" מיד לאחר מכן, כמעט בתוך כדי דיבור מוסיפים: "עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּינוּ וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ - הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ...אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ" לכאורה לא מובן: לפני רגע אמרנו שאין אנחנו מספיקים להודות אפילו שפינו מלא שירה כים ופתאום מתחילים להודות? אלא שהדבר יובן על פי משל על מלך גוי שאחד מהשרים שלו היה יהודי, שאר השרים קנאו בו והלשינו עליו למלך שאין השר היהודי מכבד את המלך כראוי; כדי להוכיח את אמיתות דבריהם הציעו למלך לבקש מהשר היהודי לעשות משתה לכבוד המלך ובמהלך המשתה יבחין שהשר אינו מקבל את המלך בסבר פנים יפות, וכך היה. השר השתדל מאוד בהכנת מנות חשובות לכבוד המלך אך פני השר היו נפולות כל אותו ערב. המלך חשב שאולי צרות עוברות עליו ומטרידות אותו ולא שת ליבו לדברי שאר השרים. למחרת הציעו השרים שהמלך יבקש משתה נוסף לכבודו אולם הפעם ייתן את ההוצאות מאוצר המלך עם תקציב על כל מנה, ואז יבחין המלך שפני השר ישתנו לטובה, וכך היה. המלך ראה שהשר האהוב עליו קיבל אותו בסבר פנים יפות כל הלילה והתחיל לחשוד בו. שאל אותו: מדוע כששילמת מכספך קיבלת אותי בפנים נפולות ואילו כששילמתי מכספי פניך השתנו לטובה? ענה לו השר: הסיבה פשוטה, כשהכנתי את המשתה הראשון השתדלתי כמיטב יכולתי, אך עדיין הייתי מודאג אולי לא עשיתי מספיק לכבודך, אולם כשהקצבת את ההוצאות כפי רצונך נחה דעתי שכן לא יהיו לך טענות עלי. זה מה שאנו אומרים לקב"ה: באמת אילו פינו מלא שירה כים אין אנו מספיקים להודות וכו', אבל מאחר ואלו אברים שפילגת בנו, אין טענות כלפינו שכן אנו משבחים אותך בפה ובידיים וברגליים שנתת לנו. יהי רצון שנזכה להודות ולשבח את שמו הקדוש בבניין בהמ"ק בב"א. |
