בס"ד
לידידינו היקר והנכבד ...
יישר כ"ח על זיכויי הרבים ...
אשריך ואשרי חלקך ...
חזק ואמץ (-:
והבאתי הנה עוד חידוש לחג הפסח לזיכויי הרבים ובהמשך למה להיזהר ממאכלות אסורים (לא כשרים) והשפעתם על הנברא וכדומה וכו' ...
מתוך: תורת אמת - בים דרך -
פרשת צו ב' - מאמר נ' - זריזות וחפזון
לחג הפסח
*--$~*
א. עיקר ביטוי החג - ביעור חמץ ואכילת מצה, מדוע?
את מהות חג הפסח מבטאים אנו בעיקר בביעור וביטול חמץ ובאכילת מצה, וכן שמו של החג ''חג המצות'', וכנאמר: ''שלש פעמים בשנה וגו' בחג המצות'', ועוד נאמר: ''שבעת ימים מצות תאכלו'', הרי שעיקרו של החג בא לידי ביטוי בביעור חמץ ואכילת מצה, ייתר המצוות של החג כד' כוסות ואכילת קרבן פסח ומרור, אלו אינם אלא בליל הראשון בלבד, ביטוי החג למשך שבעת ימי החג הוא כאמור באיסור חמץ.
ויש להבין, שהרי עיקר הטעם שנצטווינו על אכילת מצה בפסח ועל ביעור חמץ הלא מבואר הוא בכתוב (שמות יב, לד): ''וישא העם את בצקו טרם יחמץ'', ועוד נאמר (שם, לט): ''ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה'', הרי שבשביל שיצאו ממצרים בחפזון, וחפזון זה הוא לכל היותר ח''י דקות שזהו שיעור חימוץ הבצק, לזכר זה אוכלים אנו מצות בפסח ומצווים לבער חמץ. ותימה, והלא פרט זה הוא פרט קטן בייחס לכל מערכת הניסים המופלאה שראו ישראל ביציאת מצרים הכוללת עשר מכות, יציאה ברכוש גדול קריעת הים וכו', והיאך אם כן נצטווינו לעשות זכר מיוחד - אכילת מצה וביעור חמץ - שהוא בעצם מהות כל החג, בשביל יציאה של לכל היותר ח''י דקות קודם הזמן.
ועוד בכלל יש להבין, לשם מה הוצרך שתהא יציאתנו בחפזון עד כדי שלא יהא שיהוי של חימוץ בצק, ומה היה מתמעט מניסי ה' לו היו בני ישראל יוצאים בעוד ח''י דקות ואוכלים לחמם אפוי ותפוח.
ועוד יש להבין, בציווי ה' נאמר שם לעיל (יב, יא): ''וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון'', הרי שכבר בציווי אכילת קרבן פסח נאמר לאוכלו בחפזון עוד טרם המציאות של ''גורשו ממצרים'', הרי שמצות חפזון זוהי מצוה בפני עצמה שאינה תלויה באופן היציאה, ופשוט הדבר, שהרי אם המציאות של היציאה מכרחת אופן זה של אכילת קרבן פסח בחיפזון, לשם מה היה צורך לצוות לזה קודם לכן, הלא אופן היציאה של ''גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה'' כבר תחייב מציאות זו של חפזון, ומה היה צורך בציווי זה קודם.
ןלמה להיזהר במאכות אסורים
מתוך - תורת אמת - תפארת ישראל -
פרשת שמיני
והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני (יא, מד)
הנזק שבאכילת מאכלות אסורות
פרשתנו עוסקת בעניני אסור מאכלות אסורות המטמטמות לבו של אדם, ואומר ה''אור החיים'' הקדוש: גם מי שאוכל מאכלות אסורות בשוגג נטמטם לבו, אמנם האוכל במזיד לוקה והאוכל בשוגג אינו, לוקה אבל מידי טמטום לא יצא, כיון שזו מציאות. ונעתיק לשונו של ה''אור החיים'' לקמן.
ומטמטום הלב יש לירא מאד, וכמו שמספר הרב ''טהרת הקדש'' ספור נורא מהקדוש רבי ברוך ממעז'יבוז זכר צדיק וקדוש לברכה, איש גדול וענק אשר כל גדולי דורו יראו וחרדו מגדל קדשתו שפעם אחת בשבת קדש, נכנס לבית המדרש וכובעו - השטרימל שלו - נגע במנורה שמעל ראשו והסיטה, וכשהרגיש הרב בכך נתעלף, וכששאלוהו: על מה כל החרדה הזאת הלא הוי טלטול מן הצד בשוגג שאין בזה עוון כלל? והשיב כך:
ב' פעלות פועל אדם בעברה.
א. שמכעיס בכך את בוראו.
ב. שמטמטם לבו מכאן ולהבא מעבודת ה'.
ולכן, אמנם נכון שמצד להכעיס את בוראי אין כאן מה לחשש, שהרי כפי שאמרתם זהו טלטול מן הצד בשוגג. אמנם טמטום הנצמח מהעברה נצמח גם מעברה בשוגג, ומזה אני מאד פוחד, כי טמטום הוא הרחקה מהקדוש-ברוך-הוא.
וההסבר לכך על פי הפסוק: ''בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר''.
הנשמה צחה ולבנה, כתם עוון הוא ככתם שמן על בד לבן, ואם כן מאי נפקא מינה אם הכתם נפל בשוגג או במזיד - הכתם הלא נעשה
כל עברה ועברה גורמת טמטום וסתימה בפתיחת הלב והמח, בהכרת ה' ובעבודתו, וגם אם נעשתה בשוגג שאין ענש על כך כמו מזיד, אולם הסתימה נעשית והאדם מתרחק על ידי זה מהקדשה.
וכל שכן מאכלות אסורות שמהם מתהוה נפשו של האדם - ''כי הדם הוא הנפש'', שמי שלא נזהר בזה מטמטם לבו ומתרחק הוא מעבודת ה'
והאדם חיב להיות אחראי לשמר עצמו מהמזיקים היכולים להפילו מהאמונה ומהקדשה, ומאכלות האסורות הן הן גרמא גדול להרחיק את האדם מהאמונה וכמו שמבאר בספר ''שומר אמונים'':
אכילת מאכלות אסורות, ואפלו בשוגג מחמת חסר ידיעה וכדומה, הנו מהמפסידים הגדולים ביותר את האמונה הקדושה. כתב בספר ''צפנת פענח'' מהרב הקדוש ''בעל התולדות'' פרשת יתרו
(דבור המתחיל ונראה דשמעתי ממורי), ומובא גם בספר ''דגל מחנה אפרים'' פרשת עקב, וזה לשונו: שמעתי ממורי דיש בכתבי שאלות ותשובות לרמב''ם, ששלחו מדינה אחת לרמב''ם וחתמו על שאלה זו במספר שבעים אלף איש ילמדנו רבנו, מאחר שאין תחית המתים מפרש בתורה רק בש''ס רמזו ודרשו מהוכחות שלהם, אם כן גם לנו יש להוכיח ולדרש אפכא וכו'? והרמב''ם לא רצה בעצמו להשיב להם, וצוה לתלמידו ר' שמואל אבן תבון לכתב תשובתם
ותכן ענין תשובתם הוא זה. אבאר לכם, מאחר ונמשך לכם ספק זה, אם כן אין נשמתכם מבני אברהם יצחק ויעקב רק מאנשי סדום ועמורה וכו', והנה נפש האדם הוא דם הנעשה מברירת המאכלים, ויש כמה מיני ברור, בתחלה על ידי שזורקת המרה טפה במאכל שבתוך מעיו, נברר הגס ועב ונעשה צואה ויוצאה לחוץ ברור שני למי רגלים, ברור שלישי נעשה זעה, ברור רביעי נעשה שערות וצפרנים, ברור חמישי הדם נבלע בכבד וטחול וכו', ומבחר הדם נכנס בלב ואחר כך במח, ומזה נעשה השכל והדעת. ומדבריכם נראה שאתם כופרים בדברי חז''ל, אם לא נזהרתם מאכילת אסור, ודברים טמאים, והשכל והדעת שלכם נעשה מהדמים של טרפות ואסורים, והשכל והדעת שלכם נמשך להכריע אל הטמאה כי ממנו נעשה, ואם כן איך תוכלו להכריע בשכל שלכם נגד רבותינו חכמי התלמוד אשר רחב לבם היה רחבה מני ים וכו'. ותדעו נאמנה, מאחר שירדתם לספק זה וכפירה זו, שהפרענות קרובה לכם. וכך עלתה להם, שבא עליהם מלך אחד והרגם והשמידם, ורצו להמיר דתם ולא קבלו אותם מאחר שכפרו בתחית המתים. והאמות מאמינים גם כן בסוד הגלגול ותחיה, וכמו שאמר הפילוסוף וכו' ומעט מזער נמלטו להרמב''ם וחזרו בתשובה עד כאן לשונו.
וזה לשון ספר ''שלחן הטהור'' במאמר ''פתח עינים'' פרק ה': כי האדם הירא שמים צריך להשגיח באיזה מקום יאכל וישתה, שפעמים מחמת בושה אדם אוכל אפלו במקום גרוע, אבל באמת אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', ופקוח נפש דוחה הכל, ואין לך פקוח נפש גדול מזה לטמטם לבו חס וחלילה במאכלים שאינם בדוקים לו, כי על ידי זה יבוא למחשבות זרות ולבטול תורה ותפלה, וגם עובר בזה על לאו ד''לא תחניפו את הארץ''. ובשם האר''י הקדוש, כי מה שיוחנן כהן גדול נעשה צדוקי מחמת מאכל אסור שאכל, וזה לשונו: ''שצריך האדם לכון בברכותיו מאד כדי לתקן הנוגע בהם בדומם או בצומח או בבעל חי, כי לפעמים באלו המדרגות יש בהם מגלגלים - פעמים ניצוצות טובות ופעמים רעות. והנה לפעמים כשאוכל אדם איזה דבר ובו מגלגל איזה רשע, אם האוכל אינו יודע בזהר ובקבלה יכול להזיקו ולהפכו לרשע כמוהו, אם לא יכון מאד בברכות אותו המין, וכן לפעמים ימצא אדם שכל מעשיו טובים ופתאם נהפך למינות או לבלבול שכל, כמו שארע ליוחנן כהן גדול ששמש בכהנה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי, כי האדם שאינו צדיק אם יאכל איזה דבר ובתוכו רשע גמור, לא די שאינו מתקנו אלא שמהפכו לרשע כמוהו, וזהו שאמרו חז''ל עליו
(פסחים מט ע''ב) עם הארץ אסור לאכל בשר, כי כיון שאינו מתקן אותם המגלגלים באותו בעל חי אסור לאכל ממנו. עד כאן לשונו, שלחן ערוך האריז''ל בסוף סדר האכילה. על כן תראה אחי כמה צריך לזהר בזה. עד כאן לשונו.
עוד כתב שם במאמר ''פרישות ממאכלות האסורות'' פרק א', וזה לשונו: ''והתקדשתם והייתם קדשים'', נאמר בסוף פרשת שמיני לאחר אזהרת אכילת דברים טמאים ואסורים, כי קדשתן של ישראל תלויה באם נזהרים במאכלים אסורים, ובזה נתקדשו ישראל קדושים מכל האמות, ובזה נכר גדל מעלת ויקרת ישראל. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה
(יומא לט) כי המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה ולעולם הבא, ואקרי קדוש, כפרוש רש''י ז''ל שם. ומובא בזוהר הקדוש פרשת וישב דף קצ''ו. באם אדם נזהר ממאכלות אסורות אז שורה עליו צלם אלקים ודיוקן האדם, ודחלין מניה כל חיות ברא ועופא דשמיא, ולא אשתני זיויה לעלמין. ואם חס וחלילה להפך, אז סרים ממנו הקדשה ודיוקן אדם, כי המטמא עצמו ממאכלות אסורות אז טמא טמא יקרא, והוא גופא חתיכה דאסורא, כי בשביל זה חמור בעיני העולם האסור של מאכלות אסורות יותר מכל האזהרות, כמו חלול שבת וכדומה, והצדק אתם, מפני שכשאדם אוכל מאכל אסור, אז חס וחלילה נהפך גופו וכל דמו, ונמסר לסטרא אחרא, ונעשה גוף טמא ועכור, ונסתם לבו, וקשה תשובתו מאד, רחמנא לצלן. ומובא בזוהר הקדוש פרשת שמיני, וזה לשונו: תא חזי, כל מאן דאכיל מאינון מאכלי דאסורי, אתדבק בסטרא אחרא, וגעיל נפשא וגרמא, ורוח מסאב שריה עליה, ואחזי גרמיה, דלית ליה חלקא באלקי עלאה, ולא אתי מסטרא ולא אתדבק ה'. ואי יפק הכי מהאי עלמא אחידן ביה כל אינון דאחידן בסטר דמסאבא, ומסאבין ליה ודינין ליה כבר נש דאיהו געלא דמאריה געלא בהאי עלמא וגעלא בעלמא דאתי, ועל דא כתיב: ''ונטמתם בם'' בלא א', דלא אשתכח אסותא לגעולי, ולא נפיק ממסאבותא. וי לון וי לנפשיהו דלא יתדבקון בצרורא דחיי לעלמין דהא אסתאבו, וי לגרמיהו, כתיב: ''כי תולעתם לא תמות, והיו דראון לכל בשר''. מאן דראון? סרחונא, מאן גרים ליה? ההוא בשר דאתדבק ביה, עד כאן לשונו.
ואפלו מי שאוכל בשוגג נטמטם לבו, וכן כתב ב''אור החיים'' הקדוש פרשת שמיני על הפסוק: ''ולא תטמאו בהם'', וזה לשונו: או שיכון לומר לבל יכניסו בפיהם אפלו בהסח הדעת, אלא שישתנה הפגם דבמזיד תעשה נפשו שקץ, ובשוגג תטמטם נפשו ונטמאת, והוא אמרו: ''ולא תטמאו בהם'', עד כאן לשונו.
עוד בענין זה, כתב ''החפץ חיים'': ''אל תשקצו את נפשתיכם וגו' ולא תטמאו בהם ונטמתם בם''
(ויקרא יא), ובחז''ל
(יומא לט) ''ונטמתם'' חסר כתיב, אל תקרי ''ונטמתם'' אלא ''ונטמתם'', דהינו מי שאוכל שקצים ורמשים, נבלות וטרפות, מטמטם לבו ונפשו של אדם עד שאינו מרגיש ומתבונן כלל. עד כאן לשונו.
ועוד בלקוטי מהרי''ל, וזה לשונו: אפשר לפרש סמיכות הפסוקים בפסוק במשפטים: ''ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו'', ''לא תשא שמע שוא'', ''אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס'', על פי מה שאמרו ז''ל, דאכילת דברים האסורים מטמטמים לבו ונפשו של אדם. ואיתא בספרים הקדושים שמסירים את האדם מדבקותו בבורא יתברך, ומכניסים בו מחשבות כפירה ומינות רחמנא לצלן, גם שורה קלפה טמאה על מאכלות האסורות כמו שכתבו ז''ל, ועל ידי אכילתו מכניס בגופו ונפשו, הקלפה הזאת רחמנא לצלן, וימנעוהו חס וחלילה מהאמונה השלמה באחדות הבורא יתברך. וזהו שכתוב: ''ואנשי קדש תהיון לי'', שתתנהגו בקדשה, ''ובשר בשדה לא תאכלו'', שתשמרו עצמכם ממאכלות אסורות, ואז: ''לא תשא ''שמע'' שוא'', רצונו לומר, שלא תאמרו בשקר ''שמע ישראל'', ''אל תשת ידך עם רשע'' הינו עם הקלפה השורה על מאכלות אסורות, ''להיות עד חמס'', כי במלת ''שמע'' יש עי''ן רבתי ובמלת ''אחד'' יש דל''ת רבתי, ראשי תבות ''עד'', להורות להיותנו עדים מעידים על אחדותו יתברך. והנה הקלפה השורה על מאכל אסור, ''חומס חס וחלילה האמונה באחדות הגמור'', עד שאמרו חמסן יהיב דמי, דעל ידי שנהנה מן הקלפה ההיא בהנאת המאכל מוסיף לו כח להיות חומס ממנו אמונת האחדות חס וחלילה, וזהו שכתוב: ''אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס'', על כן ישוב האדם בתשובה שלמה על שלא היה נזהר ונשמר עד הנה, ויקבל עליו שמירת גופו ונפשו מכאן ולהבא, ומן השמים יסיעוהו, כמאמר חז''ל: הבא לטהר מסיעין אותו. עד כאן לשונו.
וב''מסלת ישרים'' פרק י''א וזה לשונו: אמרו חז''ל בספרי: ולא תטמאו בהם ונטמתם - בם, אם מטמאים אתם ''בהם'', סופכם לטמא ''בם''.
(ויקרא יא מג) והינו, כי המאכלות האסורות מכניסים טמאה ממש בלבו ובנפשו של אדם, עד שקדשתו של מקום ברוך הוא מסתלקת ומתרחקת ממנו, והוא מה שאמרו: ונטמתם בם אל תקרי, אלא ונטמתם, שהעברה מטמטמת לבו של אדם, כי מסלקת ממנו הדעת האמתית ורוח השכל שהקדוש-ברוך-הוא נותן לחסידים, והנה הוא נשאר בהמי וחמרו נשקע בעולם הזה. והמאכלות האסורות יתרים בזה על כל האסורים, כיון שהם נכנסים בגופו של אדם ממש, ונעשים בשר מבשרו. עד כאן. ורמז לזה בתורה הקדושה, שלאחר שאכל אדם הראשון ממה שנאסר עליו כתיב
(בראשית ג' ח') ''ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלקים בתוך עץ הגן'', והינו כפירה במלא כל הארץ כבודו.
(ועין עוד בספר נפש ישעיהו שהאריך בלקוטים על זה)
עד כאן לבינתיים
והמשכילים יזהירו ...
כן יהי רצון ...
חזק חזק וניתחזק ...
חיזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים ל - ה' ...
ואתם הדבקים ב - ה' אלוקיכם חיים כולכם היום
היום !!!
אם בקולו תשמעו ...
ובברכת חג פסח חירות שמח וכשר (-:
לנו ולכל עמו ישראל יתברך בכל אשר ה"ן ...
ובגאולה השלימה במהרה בימינו
ובביאת משיח צדקינו וגואלינו במהרה בימינו
ובבנין בית מקדשינו ותיפארתינו במהרה בימינו
א. כ. י. ר
