חזרתי היום מלוויה של אדם צעיר שהוריו קברו אותו ל"ע וחשבתי על אהרון שקבר שני בנים ונדם. חשבתי גם על כך שמעיון קל במקורות עולה דמות מורכבת יותר מזו שמצטיירת בעיני הציבור. כאשר נשאל מהי התכונה המאפיינת את אהרון הכהן רוב אם לא כל התשובות תהיינה - אוהב ורודף שלום. זה כמובן נכון אבל נראה שבבסיס אופיו של אהרון עמדה תכונה דומיננטית נוספת. בפרשת בהעלותך שואל רש"י בעקבות המדרש מדוע נסמכה פרשת בהעלותך לפרשת הנשיאים - לפי שהלויים לא השתתפו בנדבת הקורבנות לחנוכת המשכן והיו מצירים על כך או בגירסה אחרת חלשה דעתו של אהרן ועל כן קיבל פיצוי את העלאת הנרות. ושאלתי את עצמי מי מנע מהם להשתתף הרי זו היתה נדבת לב ומי אמר להם שלא להביא. אלא שאהרון פשוט נרתע מלהביא שמא אינו רצוי לאחר השתתפותו במעשה העגל ולכן העדיף לא לייצג את שיבטו ולהתבזות. בפרשתנו פרשת שמיני אותו סיפור - "קרב אל המזבח" מצטט רשי את המדרש "שהיה אהרון בוש וירא לגשת אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת" שוב אהרון מסתובב עם נקיפות מצפון קשות והולך שפוף ונכלם עד שדוחקים בו. וראיתי פעם באורות הקודש שהרב קוק זצ"ל כותב שמידת יראת החטא האמיתית הוטבעה באהרון הכהן והוא הנחילה לאומה. כך שבאמת מצטיירת בעיני דמות עצובה ומלאה בחרטה מתמדת.
ואז ראיתי את דברי הנתיבות שלום על פרשת שמיני. ושם הוא מביא דברים מתוקים כדרכו. הוא מביא כי ר"ח ויטל פירש את דברי המדרש "למה אתה בוש כי לכך נבחרת" - נבחרת כי אתה בוש. היינו שפלות הרוח היא הסיבה לבחירה באהרון. ואז שואל הנתיבות שלום אם שפלות הרוח היא הפרמטר הקובע הרי מי לנו כמשה העניו מכל אדם. מה ייחודו של אהרון ליד האדם שפל הרוח ביותר עלי אדמות. והוא מחזק את השאלה יותר עם מדרש שאומר שרק בזכות אהרון שרתה שכינה על המשכן מה שלא הצליחה לייצר נוכחותו של משה. ונשאלת השאלה מדוע. ואז אומר כי שפלותו של אהרון שונה משל משה. משה היה שפל בעיניו לנוכח הכרתו את גדלות הבורא - ותמונת ה' יביט. ואילו אהרון היה קטו ובזוי בעיני עצמו, שפל רוח ונדכא אמיתי ובכך התעלה עוד יותר ממשה. ואם זכרוני אינו מטעני אומר הרבה מסלונים כי ה' גילגל אותו לחטא הגל כדי שיגיע באמת לתחתית השפלות בעיני עצמו ובכך יתעלה.
ומכאן אני מנסה לברר שאלה שאני חושב עליה מדי פעם - מה המודל הנכון לעבודת ה' ובכלל לקיום שלם. האם דגם אהרון של אין דבר שלם יותר מלב שבור, יגון יראת חטא אמיתית ושפלות רוח. או שמא עבדו את ה' בשמחה ורוממות רוח. במיוחד קשה לי ליישב מקורות חסידיים סותרים שמצד אחד הם המקור לחתירה ללב שבור ונדכא ומצד שני השמחה היא אבן יסוד בעבודה החסידית.
כמובן שניתן להגיד שהדבר משתנה מאדם לאדם ומעת לעת. אבל חלק גדול מהדברים שהוזכרו עומדים ממש בסתירה זה לזה. תאור כמו זה של אהרון אינו מתיישב עם דרישה לעבודת ה' מתוך שמחה. בפירוש עולה בפנינו דמות שכמודל חיקוי לאומה מייצג מעין מלנכוליה של קדושה.
אם להיות פרקטיים יותר - כאשר עוברת על אדם צרה כזו או אחרת האם צריך הוא לשנס מותניו ולהתגבר בשמחה על המכשולות (נניח שזו צרה כספית או בריאותית ולא אסון שההלכה מחייבתו להתאבל ולהתעצב) או שמא זו הזדמנות לשבור את ליבו ובכך לזכות בשלמות פנימית.
הדברים הם בבחינת הגיגים שאין להם תשובה ברורה מן הסתם אבל הייתי שמח לשמוע הגיגי שאר החברים.
נשלח ב-11/4/2010 14:56
מישקולצר לפי מיטב הבנתי בכי וצער היו- אבל לא בצורה של מרירות או הטחה כלפי שמיים, מה שכן אולי היה כשקבר את בנו העשירי, אמו של החידושי הרי"ם מתה בשיבה טוכה, והוא כבר היה איש מבוגר ומוכר, אבל על קברה הוא בכה בכי רב, כששאל אותו אחד מחביריו אולי הקוצקר- בכי זה על אשה זקנה -למה? השיב לו- אתה לא מבין -הפסקתי להיות ילד.
רבי יוחנן קבר עשרה מבניו, לפי דבריו בברכות הוא ראה את החיים בצורה חיובית
נשלח ב-11/4/2010 13:45
ירוחם אברהם ביכה את שרה,יעקב את רחל,כל השבטים את יעקב,כל העם את אהרון וכו' וכו' אז למה החידושי הרים לא הרשה לעצמו לבכות את בניו?
נשלח ב-10/4/2010 21:41
מי אומר שהמילה וידום אהרון -הכונה למרירות? מרירות היא עקרה היא לא מביאה לכלום, היא פסולה
המילה דממה מופיע בתנ"ך אצל אליהו במערה- לא ברעש ה'... קול דממה דקה. אם דממה איך יש קול? הרי דממה זה ההפך מקול! מסביר רש"י - שמעת-יש קול היוצא מהדממה, האם רש"י שמע את את הקול היוצא מהדממה? או ששמע שיש קול?
בנו של הרבי מבלז נשרף בבית הכנסת יחד עם ספרי התורה- אמר הרבי אשרי שזכיתי להעלות את בני על המזבח,(או משהו דומה אני כותב מהזכרון)
החידושי הרי"ם קבר עשרה מבניו (את כולם בעצם) רק בקברו את העשירי הוא נאנח אנחה אחת- שעליה הוא הצטער אחר כך.
_________________
מודה ועוזב
נשלח ב-10/4/2010 21:09
שבוע טוב!
כאיזון ל"מצווה גדולה להיות בשמחה" של הננחים זהו באמת דיון חשוב.
אולי מה שייצא ממנו הוא שאין השקפה אחת בנדון ושכל אחד יעשה מה שמתאים לאופייו.
מה שאמרתי לך, הייתי גם אומר במהופך לננחים - ששמחה רק בגלל ש"צריך לשמוח" היא שמחה מעושה ואולי אף איננה שמחה כלל.
ובאמת, אינני רוצה להכליל על כולם, אבל מצאתי הרבה אצל הננחים, ואצל החבקו"קניקים ואצל שאר ניאו-חסידים גילויי שמחה מופרזת המסתירה מאחוריה דכאון עמוק - עד אבדניות ממש!
ולטעמי, במקרים אלו, במקום לשכנע עצמך בכוח שאתה "שמח" עדיף לטפל בשורש הבעיה שגורמת לך לדכאון...
תוקן על ידי רדףהשיג ב- 10/04/2010 21:16:28
נשלח ב-10/4/2010 20:57
רדף אני התכוונתי לתורה ולא לנ"ך. בכל מקרה מעניין שציינת את דוד שכירכר ופיזז ושמככב בהפטרת שמיני. עיין במשך חכמה שמדייק מלשון הכתוב שהיה מכרכר בכל עוז ומכאן שהיה עטור תפילין ומחזיק ספר תורה בידו מה שאיפשר לו בעצם להתנהג בשמחה יתירה שאילולי זה היתה מגונה. הדברים אמורים בעקבות הגמרא בברכות ל: שהיא גמרא מכוננת בכל מה שקשור להשקפה על שמחה. מהדברים שם עולה כי אין מקום לשמחה בעולמנו ללא עירוב של צער יזום. (וגילו ברעדה). מסופר שם על שתי שמחות שערכו אמוראים לילדיהם וכשראו שחכמים בשעת השמחה מתבדחים יתר על המידה שברו דבר יקר כדי לצערם. מכאן אומר תוס' מקור המנהג לשבור כוס בחופה (בלי שום קשר לחורבן הבית). זו השקפה מלנכולית מאד שמסתכלת על עצם הקיום האנושי ככזה שלא מאפשר שמחה אמיתית ושלמה (מלבד אולי שמחה של מצווה) וזה די מבאס. לשאלתך ולדברי צאנע - אנחנו מוצפים בשנים האחרונות בהשקפת "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" ושאין יאוש בעולם כלל, בעיקר כמובן מהחברה הנחנחים. וכמדומני שגלומה בכך השקפת עולם מנחמת אופטימית וטובה שקל לאמץ. אני מנסה להציג השקפת חז"ל קצת שונה. ייתכן שיש בכך שתי דרכים לעבודת ה' וייתכן אכן שלאנשים שונים מתאימים דרכים שונות. עדיין חשוב לאדם לברר עם עצמו מה נכון לעשות כאשר אדם נקלע לסיטואציות שונות ומאתגרות בחיים.
נשלח ב-9/4/2010 17:09
"ומה קורה כשהם יוצאים מן המצב, כל אחד מצערו שלו? הראשון, מזנק לפעולה: עושה החלטות, מתכנן, עושה את צעדיו המהוססים הראשונים כדי לבטל את הסיבות לצערו. השני הולך לישון."
כפי שתוכל לראות במקור שהבאתי המרירות איננה דגם התנהגותי שאדם צריך לאמץ.
עבדו את ה' בשמחה-זה הדגם שצריך לאמץ.
העצה שניתנת כאן היא לגבי אותם מקרים לא נעימים או מצערים שקורים לאדם שבגללם נוטים הרבה אנשים ליפול למלכודת העצב המשתק .
לגבי אהרון-הוא היה שפל רוח .זה היה האופי שלו אבל אופי כזה אינו גורם להתנהגות מרירה באופן קבוע. להפך.
אנשים ענווים בדרך כלל מרגישים שלא מגיע להם-(ואנכי עפר ואפר).ולכן מקבלים את המאורעות הקשים של החיים בלי טרוניות -חיצוניות (וגם פנימיות)-וידום אהרון.
מתגובת אהרון למות שני בניו למדים מהי ענווה אמיתית..
ולגבי שמחה-שמחה איננה חגיגה אלא הרגשה פנימית שלא חייבת להתבטא כלפי חוץ.
.
תוקן על ידי צענערענע ב- 09/04/2010 17:13:29
תוקן על ידי צענערענע ב- 09/04/2010 17:38:27
נשלח ב-9/4/2010 15:55
דוד המלך כרכר ופיזז לפני הארון, הנביאים התנבאו כשלפניהם כלי נגינה - ומן הסתם מה שהתנגן לא היה מוזיקה עצובה, זקני בני ישראל אכלו ושתו אחרי שראו את האלוקים (והיו, כמובן שפירשו זאת לגנאי) - וכן יש הרבה שחוגגים ושמחים וכן הלאה...
אבל לגוף הענין: מישקולצר, האם אתה טוען שכולם (או כל היהודים) צריכים להגיב באופן דומה באותה סיטואציה?
נשלח ב-9/4/2010 15:48
צענע אני מקבל לחלוטין את הבחנתך בין מרירות לעצבות. ומכאן לשאלתי המתוקנת האם דגם המרירות הוא דגם שאדם צריך לאמץ?שהרי ברור שגם אם המריר אינו עצב הוא בוודאי לא שמח. אני מקבל שאהרון היה מריר אקטיבי ולא עצוב פאסיבי. ככלל עכשיו שאני חושב על כך אין במקרא יותר מדי גילויי שמחה ובודאי לא מהסוג המתפרץ. אני מתכווין למה שנוכל לכנות סיפורי המקרא (שיחתם של עבדי אבות) ולא לציוויים - והיית אך שמח וכו'. האנשים מאד מאופקים במקרה הטוב ומרירים במקרה הפחות טוב.
נשלח ב-9/4/2010 11:42
"האם עצבות היא דבר רע? תורת החסידות מבדילה בין שני סוגים של צער: מרירות, שהיא צער בונה, ועצבות, שהיא צער הורס.
מרירות היא ייאושו של אדם שלא רק מכיר בכשלונותיו אלא איכפת לו מהם; אדם שמתייסר בגלל הדברים הרעים שעשה, בגלל ההזדמנויות שהחמיץ, בגלל הפוטנציאל הבלתי ממומש שלו; זהו אדם המסרב להיות אדיש למה שלקוי אצלו ובעולמו.
עצבות, לעומת זאת, היא יאוש של אדם שמיואש מעצמו ומאנשים סביבו, שהמלנכוליות שלו רוקנה אותו מתקווה ויוזמה. מרירות היא קרש קפיצה לשיפור עצמי; עצבות היא בור בלי תחתית.
כיצד ניתן להבחין בין השניים? הראשונה היא אקטיבית, השניה – פסיבית. האדם המריר בוכה, אצל העצוב העניים יבשות וריקות. ראשו וליבו של הראשון נמצאים בסערה, אצל השני הם שקטים, אפתיים וכבדים כעופרת.
ומה קורה כשהם יוצאים מן המצב, כל אחד מצערו שלו? הראשון, מזנק לפעולה: עושה החלטות, מתכנן, עושה את צעדיו המהוססים הראשונים כדי לבטל את הסיבות לצערו. השני הולך לישון. (מבוסס על פי ספר התניא, פרק ל"א)"
<
מהמקור שציטטתי לעיל . ניתן ללמוד שאין סתירה מהותית בין מה שנראה כסתירה בדרך החסידות ובדרך עבודת ה' בכלל.
לגבי אהרון נראה לי שלא מדויק לומר שאהרון היה נדכא.
כי יש הבדל גדול בין להיות שפל רוח לבין להיות נדכא.
יכול להיות אדם שפל רוח עד מאד ומצד שני עובד ה' בשמחה.
המקור הנ"ל מוכיח עד כמה יש לדייק בהבחנה בין רגשות שלכאורה,כלפי חוץ,נראים דומים אבל אחד מהם מוביל לאקטיביות ולרצון לפעילות והשני מוביל לפסימיות הרסנית.
מהתאור הכללי של אהרון במקורות נראה שהוא שייך לסוג הראשון ולא השני.
.
תוקן על ידי צענערענע ב- 09/04/2010 11:43:54
נשלח ב-9/4/2010 11:23
רדף תודה על הדברים. כפי שהזכרתי בדברי, ברור שלכל אדם טבע שונה ויחודי, ישנם השמחים וישנם המלנכולים. אבל עדיין אני חושב שעל האדם להגיע למצב שבו תגובתו הפנימית לאירועים תהיה שקולה ומכוונת. לא ברמה של "צדיקים ליבם ברשותם" אלא אפילו לנו האנשים הפשוטים יכולת מסוימת לשלוט במצב רוחינו. קביעתך ש"אדם לא בוחר את מצב רוחו" איננה מוחלטת בעיני. אדם בהחלט יכול לנווט את מצב רוחו. בגלל הקושי להגדיר את הדברים ניסיתי למקד את השאלה. למשל אם אדם נמצא במצב בריאותי רעוע או נתקל בבעיות כספיות וכו האם עליו לשנס את מותני מצב רוחו ולהגיד הכל לטובה ואני מקבל בשמחה ובטוח שהקב"ה יעזרני וכו' כפי שניתקלנו באין ספור סיפורים, אגדות ומימרות של חז"ל וחכמי ישראל או שמא יש את מודל אהרון שאומר שהמוזה שורה דווקא על הנדכא ושבמצב כזה האדם צריך לשבור את ליבו אל בורא העולם ולהגיע למצב שלם של לב שבור. זה דגם פחות פופולרי אבל גם לו סימוכים. לאורך חיי התחבטתי עם עצמי בשאלה זו. כשהגעתי לצמתים קשים ועברתי תקופות בעייתיות והייתי מנסה לקבל הכל בחיוך ובשמחה של ביטחון הרגשתי מאידך צרימה פנימית שאומרת - מה אתה מחייך שבור את ליבך בפני הבורא. כמובן שניתן לחתור לשילוב של שתי הגישות שהיא סכיזופרניה די בעייתית
נשלח ב-9/4/2010 02:46
מסופר על הרבי מקוצק שאחד מאבות החסידות (אינני זוכר כרגע מי) אמר לו שמידתו (של מ"מ מקוצק) היא מרה שחורה וזה לא טוב.
אז הרבי מקוצק ענה לו: א"כ, אתה אינך רבי עבור בעלי מרה שחורה!
נראה שמה שהסיפור הזה מלמד אותנו הוא שאין דרך אחת נכונה - בטח לא כשמדובר על מה שהוא, בסופו של דבר, ענין של מצב רוח/מצב נפשי/הרגשה סובייקטיבית/וכו
אדם לא בוחר את מצב רוחו ולאנשים שונים אופי שונה.
זה גם יסביר לך מדוע אתה מוצא סתירות (או סתירות מדומות) במקורות החסידיים:
שהרי תורת החסידות, בניגוד להלכה, מחשבה וכו' עוסקת הרבה יותר בפנימיות האדם - בחייו הסוביקטיביים. ואצל אנשים שונים החיים הסובייקטיביםשונים. ובל נשכח שגם הרעבעים הם בני אדם - ולכן כתביהם משקפים את אישיותם.
בתחילת תנועת החסידות, המצב לא היה כמו היום. היום החסיד נולד לתוך חסידות מסויימת והוא משתייך אליה כל חייו.
ואילו בתחילת החסידות הייתה דרישה מפורשת מכל חסיד וחסיד למצוא את הרבי שמתאים לשורש נשמתו.
וע"פ דברי לעיל יובן גם למה:
אם, נגיד, אדם שמח בטבעו נולד לתוך חסידות דכאונית - הרי החסידות הזאת פשוט לא מתאימה לאופייו!
