| נשלח ב-14/4/2010 23:40 |
 |
| |
מהותו של איסור "מגדף"
דרך הילוכי פגעתי באיסור מגדף. תורף האיסור הוא להוציא מפיו כי "יכה יוסי את יוסי".
מקלל בקוסם פטור, כלומר האיסור הוא רק על מי שמקלל את הקדוש ברוך הוא על ידי שמו של הקדוש ברוך הוא.
האם יש למישהו רעיון מה פשר המשפט המוזר הזה? אני לא שואל מה האיסור אלא מה הפשט במלים. האם הכוונה שאדם מקלל את האלו-ה שהוא יכה את עצמו? שהוא כביכול יתאבד?
[ בדקתי קצת מסביב ולא מצאתי תשובה, לכן הרשיתי לעצמי להעלו שאלה זו כאן, בתקווה שלא אתפס בהפגנת בורות כפי שכבר קרה לי פעם...]
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2010 21:11 |
|
| |
| שנרב_נ כתב: |  | זחלץ: אם כן מה הרבותא שהנביא משבח את הקדוש ברוך הוא שהצילנו מקללתו של בלעם? הרי המצב שם הרבה יותר גרוע מסתם מישהו שקילל את חבירו, אז למה היה בכלל חשש שהקללה תתקיים? כיוצא בזה יש לדון על "גניבת" הברכות על ידי יעקב. אם כדברי הרמ"פ שהבאת, כלומר אם נקבל את העקרון הכללי שדיבורים בלי בסיס אינם כלום, למה לחשוב שאם מישהו בירך אותי מפני שחשב אותי לאחר ברכתו תועיל? |
|
מסתבר שמקור הגישה של רמ"פ הוא הרמב"ם בסהמ"צ ל"ת שיז עי"ש
לגבי בלעם אולי הפשט כמו שכתבו חלק מהראשונים (ספורנו למשל ואולי גם רש"י)
שרצה לקטרג עליהם ולהזכיר עוונותיהם
או כדברי ראב"ע:
השם ידע דבר בעל פעור, ואילו היה בלעם מקלל אותם היו כל העולם אומרים
כי בעבור קללת בלעם באה המגפה. או כמ"ש אברבנאל:
ואם היה בלעם מקלל את ישראל, היו גויי הארץ בוטחים בקללתו ומתאמצים
להילחם בישראל על משענת קללתו. אמנם כששמעו מדבריו שהקדוש ברוך
הוא מונע מהם הקללה ומודיע כי ברוך הוא, יכירו וידעו כל יושבי תבל כי שם ה'
נקרא עליהם, ויחשבו שהייתה הצלחת ישראל מאת ה' מן השמים – ומי יאמר
לו: מה תעשה? – ולא יקום בהם עוד רוח להילחם בישראל. ובזה הועיל עניין
בלעם וברכותיו מאוד.
גם לגבי ברכת יצחק התקשה בזה אברבנאל השאלה הו' איך חשבה רבקה שהברכות שיתן יצחק ליעקב בחשבו שהוא עשו
יועילו ליעקב בהיות כוונתו לברך את עשו ולא ליעקב והנה הכל הולך אחר
הכונה... והנה רבקה שמעה בדבר יצחק את עשו... חששה שמא עשו יתברך
מפי יצחק ומכח ברכתו יתאמץ כח כנגד יעקב ותרבה ביניהם הקטטה. ומעניין שאחד מהראשונים עשה את הקישור שעשית בין קללת בלעם לברכת יצחק
|
|
|
|
| נשלח ב-3/5/2010 21:58 |
|
| |
זחלץ
אינני בסוגיה אבל מ"מ ודאי צריך בו זמניות כמ שהעיר גם רש"י במקום שהבאת, ומ"מ האפשרויות שהגמרא מביאה שם כדי לחלק בין גונב חלבו של חבירו ואכלו שחייב ובין זרק חץ וקרע שיראין בהליכתו שפטור, אם מצד הכנה הכרחית לפעולה או מצד שאינו יכול לחזור בו, לא עולות עם הצעתו של הרב מדן.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/5/2010 16:04 |
|
| |
| שנרב_נ כתב: | | קלב"מ פועל רק כשעשה את שני המעשים בפעולה אחת.
|
|
טעות
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ל עמוד ב
רב אשי אמר: בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/5/2010 11:16 |
|
| |
גירסא דינקותא בצחוק עצוב,
בפר' אמור כאמור, מופיעים כל חגי ישראל, שאלו את החתם סופר- ואיפה חנוכה ופורים בפרשה?
השיב- מיד לאחר המועדות מופיע בלי כל קשר המנורה רמז לחנוכה, ו בלי כל קשר לחם הפנים זכר לפורים.
שאלו את ר' יואליש- והיכן מרומז יום העצמאות?- השיב - ויצא בן האשה הישראלית ויקלל את ה'
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-3/5/2010 10:46 |
|
| |
(מה שכתב כאן נדב. בדיוק חשבתי על כך ביום שישי, כשקראתי את הדברים)
|
|
|
|
| נשלח ב-3/5/2010 09:45 |
|
| |
הרב מדן טוען שמגדף הכוונה למי שמקלל בשם השם את עם ישראל. מבחינת הדרוש אינני בר הכי לשפוט, אבל ברור שהוא לא מתאים להלכה. אדאתינן להכי שדורשים את הכתובים בלי להתחשב בהלכה אפשר היה לתרץ יותר פשוט שמגדף את הקב"ה בשם אל אחר (מה שקוראת הגמרא מקלל בקוסם) וכדומה.
אגב גם הדרוש הראשון שלו שם, שהמקלל רב עם איש ישראל וחבל בו ונפטר מעונש ממון מצד קים ליה בדרבה מיניה, גם הוא נגד הדין כי קלב"מ פועל רק כשעשה את שני המעשים בפעולה אחת. לא יעלה על הדעת שאם אתן למישהו סטירה ואגדף שם השם באותה מריבה אפטר מחובת הפיצוי.
למה יהודי המשמש כרב וכראש ישיבה, ובודאי מצהיר על מחויבות להלכה, מוצא לנכון להציג דרשות של הכתובים שהן מצד אחד מאד ספקולטיביות (כלומר אין שום הכרח או צורך הגיוני לפרש את הפשט כך) ומצד שני הן גם נגד ההלכה - זו חידה בעיני.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/4/2010 17:51 |
|
| |
הרב יעקב מדן מתייחס לשאלה של שנרב היום במוסף שבת של מקור ראשון, מקורי כדרכו.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2010 10:35 |
|
| |
שנרב, אני עדין לא בטוח שאני מבין נכון את שאלתך , אבל אם הבנתי נכון (ואודה על ההבהרה) אני חושב שאתה מתעלם מכך ששם השם והיכולת לבטא אותו ניתן ביד כל אדם (גם אם זה אסור) ואנחנו מדברים על עולמם של בני האדם, ממילא אדם שמקלל חלילה יכה יוסי את יוסי, גם אם הוא אכן אומר דבר אבסורדי (כפי שאכן הערת לאניאניהוא) הדבר האבסורדי הזה הוא חטא הקללה, ואדרבה בזה אולי יובן למה זה חטא חמור כ"כ שמחייב מיתה , כנראה מכיון שהאדם הזה יצר בקרבו מציאות שבלתי ניתנת לקיום, ואף הוציא את המציאות הזו אל אויר העולם ע"י קללתו, מכיון שדבר כזה לא יכול באמת להתקיים בעולם, על בית דין להוציא אותו מן העולם, כלומר עונשו הוא מיתת בית דין. (יצא קצת מסורבל, אני יודע...)
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2010 10:07 |
|
| |
ירוק וshuvkash:
אתם מסבירים מה היה האילוץ ההגיוני או הטכני (מדרשות הפסוקים) לומר שמגדף הוא יכה יוסי את יוסי. אני לא שואל על זה אלא על משמעות המשפט ש"יוצא" לאחר כל האילוצים הנ"ל.
אניאניהוא:
אפילו באופן של מקלל בשם אחד את השם האחר כפי שאתה מציע, מה יהיה פירוש המשפט? אם הוא סובר שיש שתי רשויות וההוא בעל שם אדנות יכה, לפי קללתו, את ההוא בעל שם הויה, הרי על כרחך (לפחות) אחת מהישויות הללו איננה הקב"ה אלא משהו אחר, ואם כן יוצא שהוא שוב מקלל בקוסם. נמצא שלפחות במחשבתו המכה והמוכה חייבים להיות אותו אחד, וא"כ הדרא קושיין לדוכתא.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2010 09:56 |
|
| |
אכן, shuvkash ביאר את כוונתי בקירוב טוב.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2010 02:54 |
|
| |
השם ה'מקולל' הוא רק שם של א"ד, אבל השם ה'מקלל' הוא כל שם מהשמות שאינם נמחקים [ר"מ פ"ב מע"ז ה"ז]. ויתכן שזה חלק מהגידוף. לגבי החיוב קריעה בשומע ברכת השם שנלמד מרבשקה, בזה לא נאמרה ההגבלה של שם בשם עי' ברמב"ם שם ה"י.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/4/2010 23:57 |
|
| |
נדב, האם לא ראית את הנימוק בגמרא (סנהדרין נו.)?
היתה להם בעיה עם כפל המילים 'ונוקב שם... בנקבו שם', ולפיכך למדו מזה שצריך לנקוב שם בשם. נראה לענ"ד שמכאן נובע מקור הסיבוך שהוליד את הדין המשונה הזה של 'יכה יוסי את יוסי'.
ידוע הפולמוס בשאלה האם הדינים יצרו את הדרשות או הדרשות יצרו את הדינים (כפי שהמלבי"ם מנסה להוכיח בכוח). כאן נראה קצת שהדרשה יצרה את הדין.
אגב, מישהו יודע אולי פשר ב'מקלל בקוסם'?
תוקן על ידי ירוק11 ב- 24/04/2010 23:58:04
|
|
|
|
| נשלח ב-24/4/2010 23:32 |
|
| |
כמדומה, שכוונתו של אישציפור כך: (וכך גם אני הק' הבנתי הסוגייא)
המקלל (לכל מושא קללה שהוא), אינו חייב עד שיזכיר השם בקללתו בתור הגורם הפועל בקללה (יככה ה')
המברך, חייב לכוון בפירוש כלפי מעלה (בנקבו שם)
כך יוצא המשפט המסורבל מעט, של יכה יוסי את יוסי.
אינני חושב אגב, שיש כאן מגמה של חז"ל לצמצם את תכולת המשפט. הסוגייא מוכיחה שגם דברי רבשקה נחשבים בפירוש כגידוף. כלומר, כל לשון קלון כלפי מעלה, היא לאו שחייבים עליו מלקות. אולם, לאו שיש בו חיוב מיתה, חייב להכיל את שני המרכיבים הנ"ל.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/4/2010 09:39 |
|
| |
אישציפור: לא הבנתי.
|
|
|
|
|
