מושג "הפסק"

גם בעניין הזה נשתרבבה מיסטיקה תת הכרתית.

איבדנו את ההבנה והיחס אל בעיית ההפסק בין נטילה לאכילה, בין ברכה לאכילה, כבעיה של ניתוק שייכויות, בין הנטילה לאכילה, ואנו ממשיכים להתייחס לזה כאילו זה קדושה או ברכו.

על הנפקא מינה מזה
בהודעה הבאה

שומר מחשבתו מהבל
שומר נפשו מחולי

מה הקשר בין "הפסק בין הברכה לאכילה" לבין "הפסק בין נטילת ידים לסעודה", הרי ברכת על נטילת ידים היא על הנטילה, וברכת המוציא היא על האכילה, וא"כ מדוע לא להפסיק בין הנטילה ובין האכילה?
אלא שזה נושא נפרד ולא קשור.

ובענין שו"ע הרב והמשנ"ב, תודה על ההבהרה, ומכאן ואילך, כל פעם שאלמוד תלמוד בבלי אכוין שאני בעצם לומד משנה ברורה, כי גם מהתלמוד ליקט במשנ"ב.

הלבן

יישר כוח.

להבנתי כל עניי הפסק והיסח הדעת עניין אחד הוא. שיתייחס הברכה על העניין שעליו ברכו.

ומה שהדינים משתנים מתוך הסעודה לבין נטילה לאכילה, ביארתי בהודעה הקודמת. וע"פ הביאור שם באמת ביסודם עניין אחד הם. [ואין כאן לא שלושה מיני הפסק, ולא הפסק והיסח דעת כשני מושגים].

תודה על הבאת דברי המ"ב. לאט לאט אני משתכנע שלדעת שו"ע הרב זה לדעת הרבה מהמשנ"ב. וברור כי מבחינת סידור נושא מראשית יסודו ערך שו"ע הרב את השו"ע ביעילות יתירה אף על השו"ע בעצמו. [ע"פ הזכרון].

ובאותו ענין, בדיחה ידועה:

מחבל פגש בריסקער ברחוב, והניף עליו את סכינו.
ביקש הבריסקער על נפשו. לא עזר.
ביקש שיתן לו לברך קודם 'על קידוש השם'.
המחבל נאות לו, והבריסקער פותח בברכה בכוונה ובדחילו...
התבונן בו המחבל, והתחרט לרגע. עם סיום הצעקות לא ידע מה לעשות.
גוער בו הבריסקאי המבוהל: נו... נו... הפסק...

הלבן

שימתחתני, וזכיתי ללמד עליך זכות באשכול זה.

עד עתה חשבתי שאתה רוצה לקנטר, אבל עתה שתמהת אם גם בירורי הלכה בפורום זה, הוכחת דעתך שאינך מכיר את הפורום ואת העומדים על גביו.

הפורום נבנה על מנת ללמוד את התורה כנתינתה להבין ולהשכיל את כל דברי תלמוד תורתנו, ובאהבה דייקא.

<אין כאן כוונה להקניטך, אלא באמת בתום לב>

כן שכחתי עוד שאלה ששאלת, והיא אודות ההפסק בעודו לועס.

הבאת מהמשנה ברורה (סי' קסז ס"ק לד), ששם דן בדעת שלחן ערוך הרב (הגר"ז), הכותב שם: "ואם שח בעודו לועס בדבר שאינו מענין צרכי הסעודה אפשר שצריך לחזור ולברך שהרי הברכה אינה אלא על הבליעה ולא על הלעיסה שהלועס ואינו בולע אינו צריך לברך". ועפי"ז מסיק המשנה ברורה שבדיעבד לא יחזור ויברך.

אוי יהוסף, כמה חייב אני להתאפק מלכתוב את מילת הפלא (הקשורה לגאונות והיפכה).

אמנם באמת איני מבין את כללי הפורום, האם גם בירורי הלכה נכללים בפורום הזה?

למעשה אשיב כאן בראשי פרקים בלבד:

יש שלוש הלכות נפרדות בדיני הפסק:

א) הפסק בין נטילה לאכילה.
ב) הפסק בין ברכה לאכילה (או לתחלת עשיית המצוה).
ג) הפסק והיסח הדעת באמצע האכילה (או עשיית המצוה).

החמור מכולם הוא ההפסק בין הברכה לתחלת האכילה (או עשיית המצוה), שאם מפסיקים בדיבור שלא מענין האכילה (ועשיית המצוה) צריך לברך מחדש. הלכה זו מבוארת בשו"ע סי' קסז ס"ו (לענין אכילה) וסי' תלב ס"א (לענין מצוה) ועוד.

אודות ההפסק בין נטילה לאכילה אמרו בגמרא (ברכות נב, ב) תיכף לנטילת ידים סעודה. אבל שם צריך להיזהר רק מעסק או שיחה שתביא להיסח הדעת. ולכן בסדר של פסח, שיש הפסק גדול בין נטילה ראשונה לנטילה שניה צריך ליטול שנית, אבל בהפסק של שיחה קצרה, אף שנזהרים מזה, אין צריך לחזור וליטול ידיו. ומהו שיעור היסח הדעת בזה, יש בזה מחלוקת, ומבוארת בסי' קסו.

אין שום הלכה נגד הפסק באמצע הסעודה, או אפילו באמצע המצוה. אמנם יש דין של היסח הדעת, כשמחליטים לסיים הסעודה או עשיית המצוה. הלכה זו מבוארת בסי' קעח (באמצע סעודה), ויש בזה חילוק בין אכילת פירות לבין סעודה עם נטילת ידים, ועוד חילוקי דינים. ובקשר להפסק באמצע המצוה, נזהרים לכתחלה אבל בדיעבד אינו מעכב. ולכן נזהרים לכתחלה שלא לשוחח באמצע בדיקת חמץ (כמבואר בסי' תלב) ושלא לשוחח עד סיום התקיעות של מעומד (כמבואר בסי' תקצב), אבל בדיעבד אינו מעכב.

אקוה שזה יספיק לפורום שלפנינו. ואידך זיל גמור.

והנה עוד דוגמא פשוטה המראה את ההבנה שהשתרשה בעניין הפסק לעומת ההבנה הפשוטה הרציונלית והטבעית, שהפסק עניינו נתק בין הברכה לעסק האכילה.

ולפני הדוגמא אשאל, מדוע מותר לדבר במשך הסעודה על כל עניין, למה אין זה מפסיק בין הברכה לאכילה?
התשובה היא, כי כל עסק האכילה עניין אחד הוא והוא עניין חשוב שאינו נפסק על ידי שיחה, כי גם השיחה אינה ניגוד מעניין הסעודה ועדיין רואים את המשוחח כסועד, וכיוון שהתייחסה הברכה לתחילת אכילתו שהיא ראשית הסעודה הרי שהברכה מתייחסת לכלל הסעודה.

מעתה נשאל, האם כאשר אדם מכניס לפה חתיכת לחם והוא לועס, האם שייך לראות סטיה ונתק מהאכילה על ידי הדיבור שידבר לפני שיבלע?

הרי ברור שלא! ברור שמשהתחיל ללעוס, כל דיבור שבעולם לא יחשיב שהברכה לא התייחסה על האכילה, שהרי האכילה כבר החלה [לפחות "עסק האכילה"].

ממילא עולה לנו לדינא, שהלועס פרוסתו, ושוחח אינו חוזר ומברך, ומעיקר הדין יכול לשוחח לכתחילה.

[הלו, אתה... כן אתה... אני יודע מהמשנ"ב]

כל הזהירות בהפסקה מוטלת במחלוקת בשו"ע [או"ח קס"ו].
החזו"א [כ"ד ל'] כבר הדגיש: "וקשה לעמוד על דיני הפסקה ושיעורו ולכן יש להקל שאין נטילה שניה מעיקר הדין רק מקנסא, או מחמת הידור".

הסיבה לכך נראה כי זה ענין אישי לכל אחד מה מנתק אותו ומסיח את דעתו לגמרי.

לכן גם על המהדרים למעט בהתעסקות, לדעת שאין להם למחות באחרים.

למשל:

הרואה את חבירו הולך ליתקע באבן והוא אחר נטילה ואמר לו "היזהר אבן לפניך"
האם יש עליו לחזור וליטול אם לאו


יתר על כן:
כל עוד שהידיים רטובות הסברא -מצד עצמה- אומרת שאין הדיבור מפסיק בפרט אם הוא בעודו מחפש מגבת

אשמח ליד'ע דעתכם



שומר מחשבתו מהבל
שומר נפשו מחולי