| נשלח ב-19/4/2010 12:47 |
 |
| |
זכרון אחד יותר מדי?
האם אנו כתושבי מדינת ישראל מתאבלים יותר מדי על המתים?
| |
|
|
|
| | כוונתם של ימי הזיכרון היא מתן כבוד לנפטר. כל תוספת פירושה הטיית העניין מכבוד לנפטר לרחמים שמרחם האדם על עצמו. על-פי הדברים האלה, מערכת ההספדים והקינות הנהוגה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, ביום השואה, בימי הזיכרון לרבין ולאישים אחרים - מנוגדת כולה לרוחה של מסורת ישראל |
|
|
|
|
|
ימי זיכרון של הספדים וקינות אינם נחלתה של מסורת ישראל. קביעתם על-ידי החברה החילונית וקבלתם על-ידי החברה הדתית ממחישות את בעיית התודעה היהודית של המדינה > ימים של זיכרון
> אין בוכים על המת יותר מדי
▪ ▪ ▪ מראשיתה נאלצה התנועה הציונית החילונית להתמודד עם השאלה מה לעשות עם חגי ישראל. שלא כמו ירבעם בשעתו, שהעביר את ימי החג מחמישה עשר בתשרי לחמישה עשר בחשוון, ברור היה שבתקופה המודרנית חגי ישראל חזקים מדי, ואי-אפשר יהיה להעתיקם או להתעלם מהם. על כן, חיפשה הציונות החילונית דרך כלשהי לתת להם משמעות אחרת מהמשמעות הדתית הקלאסית. בבואנו לשפוט היום עד כמה השיטה הזו הצליחה, אפשר לומר כי אף אם ההצלחה אינה מבוטלת, היא בכל זאת חלקית בלבד.
יתר על כן, נראה שחלה נסיגה מסוימת ביכולת לתת תוכן אחר לחגי ישראל המסורתיים. בולט הדבר בחג הפסח בקיבוצים, שם יותר ויותר חברים נכנעים ועורכים סדר מסורתי, בניגוד לניסיונות העבר לשוות אופי חילוני לליל פסח הראשון. ודוגמה אחרת: גם אם הצליחו לשוות אופי אחר לט"ו בשבט כחג נטיעות, אופי שאין לו אחיזה במסורת, הרי בעשורים האחרונים נאלצה החברה החילונית להיכנע בשנת השמיטה המסורתית ולבטל חג זה. בדומה לכך, גם בחג השבועות, שניסו להדגיש את אופיו החקלאי אם כי בצורה מוזרה במקצת, בשנים האחרונות יותר ויותר קבוצות חילוניות מסגלות לעצמן את ליל החג כלילה המוקדש ללימודים, בדיוק כמו בחברה הדתית.
עם זאת, למרות שינויים אלה ואחרים, בעיקרו של דבר אופיים החילוני של ימי החג עדיין נשמר. לטעמי בולט הדבר בשני ימי ראש השנה, שנהפכו לימי טיולים ללא שום תוכן ערכי של ממש מלבד הדבקות המשונה באכילת תפוח עם דבש. ואולי מרגיז במיוחד מה שנעשה לט"ו באב - שהפך ליום שבו נהפכת הזוגיות האידיאלית לנושא וולגרי. על-פי הלך רוח זה אולי גם יום הכיפורים, המוזכר במקורות יחד עם ט"ו באב, ייהפך בעתיד גם כן ליום וולגרי שכזה.
שלא כמו בחגים אחרים, הרי את חג החנוכה חוגגים כמיטב המסורת, עם הדלקת נרות בברכה ושירת 'מעוז צור'. והנה, על-פי התפיסה האידיאית שלה, קשה להסביר כיצד חוגגת החברה החילונית את החג הזה, חג שכל עיקרו מנוגד יותר מכל חג אחר לתפיסותיו של עולם זה. מה מקום יש לחוג את ימי הניצחון של תורת ישראל על תרבות יוון? הלא תרבות זו היא אביה הרוחני של החילוניות המודרנית, ואם כן לשמחה מה זו עושה? ואם לא די בזה, מה יכול להיות מגוחך יותר מאשר לשיר את השיר 'מעוז צור', שיר שכל כולו כתוב ברוח הניצחון הנ"ל, המנוגד כליל לעקרונותיו של העולם החילוני המודרני?
אשר למועדים שאינם במקורות היהודיים, בשעתו צורף ה'ראשון במאי' למועדי ישראל, ונחוג כיום שבתון בתהלוכות מרשימות. אומנם היו ימים נוספים כגון 'יום תל-חי' או 'יום הרצל', אבל רק ה'ראשון במאי' היה יום שבתון, ונחוג ברוב פאר. כיום אפשר לומר על חג זה, שבא מן החוץ, כי שבק חיים לכל חי. למעט קבוצות בודדות מסוימות ואנכרוניסטיות, כמעט לא נשאר ממנו זכר.
|
|
אם עד קום המדינה לא נקבע שום חג ומועד חדש שיבטא את מאווייו של העולם החילוני, כדוגמת ה'ראשון במאי', הרי עם תקומתה התאפשרה יצירתם של מועדים חדשים, שביסודם אמורים להדגיש את אופייה החילוני של המדינה היהודית המתחדשת. כאשר נסכם את כל אלה שנתחדשו, דומה שחוץ מיום העצמאות שבו שולטת הרוח החילונית ואילו הציבור הדתי מתמודד איתו די בקושי, ויום ירושלים שנכפה על החברה בישראל על-ידי הציונות הדתית, הרי המשותף לכל שאר המועדים הוא שאופיים נקבע בניגוד גמור למסורת ישראל, משום שיסודם האידיאי הוא פולחן המוות. וכאן נתהפך הגלגל. באופן הפוך מההסתגלות החילונית לחגי ישראל, את המועדים האלה סיגל הציבור הדתי לעצמו אף על-פי שברוחם והווייתם מנוגדים הם לתפיסה הדתית השוללת את פולחן המוות מכול וכול. ימים אלה כוללים את יום הזיכרון לחללי צה"ל, את יום השואה, את ז' באדר כיום הזיכרון לחללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע, ואת שני ימי הזיכרון לרצח יצחק רבין. שלושה מהם מקורם בחוקי הכנסת, ואילו ז' באדר ויום רצח רבין לפי התאריך הלועזי נתקבלו כמנהג. על אלה יש להוסיף ימי זיכרון נוספים לזכר אישים, דוגמת הרצל ו רחבעם זאבי, וכן לזכר חללי מלחמות שונות. חלק מימי הזיכרון נקבעו בחוק, ואחרים על-פי נוהג. ואם לא די בכל אלה, גם יום הכיפורים שולב בפולחן זה ונהפך בעבור רבים ליום שבו מבקרים בבית הקברות, ואצל אחרים ליום שבאים לבית הכנסת רק בשביל תפילת יזכור. בגלל הצום הנוהג בו נחשב יום זה ליום עצוב, ואין מבינים שמעבר לצום ולאיסור המלאכה יום זה הוא בעיקרו של דבר יום של שמחה, יום שבו עם ישראל משתדל להתכפר מעוונותיו, וכאמור לעיל, אחד משני הימים שבהם היו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ומחפשות שידוך הגון.
|
|
| אין בוכים על המת יותר מדי |
|
כדי להסביר את טענתי, נפנה למקורות ונראה מה יש להם לומר בנידון. במסכת מועד קטן (כז ע"ב) שנינו: "'אל תבכו למת ואל תנודו לו' (ירמיה כב, י): אל תבכו למת יותר מדי ואל תנודו לו יותר מכשיעור. הא כיצד? שלושה ימים לבכי, ושבעה להספד, ושלושים לגיהוץ ותספורת. מכאן ואילך אמר הקב"ה: אי אתם רחמנים בו יותר ממני". באותו מקום מסופר על אישה שלא יכלה להתגבר על אבלה במות בנה ועל דרישתו של רב הונא ממנה להפסיק. כדי להמחיש עניין זה, כך דברי הרמב"ם בהלכות אבל (פי"ג ה"י): "אין בוכין על המת יותר משלושה ימים, ואין מספידין יותר משבעה. במה דברים אמורים? בשאר העם, אבל תלמידי חכמים הכול לפי חכמתן. ואין בוכין עליהם יותר משלשים יום, שאין לנו גדול ממשה רבנו וכתיב (דברים לד, ח): ויתמו ימי בכי אבל משה. וכן אין מספידין יותר על שנים עשר חודש. אין לנו בחכמה גדול מרבנו הקדוש (= רבי יהודה הנשיא) ושנים עשר חודש בלבד נספד". אפילו אם אין מקבלים היום את ההבחנה בין תלמידי חכמים לשאר הציבור, ברור ומובן שלאחר שלשים יום אין בוכים יותר, ולאחר שנה אין אומרים דברי הספד. זכורני בימי נעוריי, כששמעתי את הרב סולובייציק זצ"ל דורש דרשה ארוכה בהלכה ובאגדה ביום הזיכרון לאביו, ולא הזכיר הרב את אביו ולו פעם אחת. היה ברור לכול שאת הדרשה הזאת הוא נושא ל כבוד אביו, אבל משום שכבר עברו שנים רבות מיום פטירתו, לא היה מקום לשלב בה דברי הספד. ואכן, בימי הזיכרון לנפטר הורה או צאצא או כל קרוב אחר אומרים קדיש וא-ל מלא רחמים, ולומדים לכבודו דברי תורה והגות כל אחד לפי יכולתו. כוונתם של ימי הזיכרון היא מתן כבוד לנפטר, ובמיוחד לאב ולאם שחייב האדם בכבודם גם אחרי מותם. כל תוספת פירושה הטיית העניין מכבוד לנפטר לרחמים שמרחם האדם על עצמו. על-פי הדברים האלה, מערכת ההספדים והקינות הנהוגה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, ביום השואה, בימי הזיכרון לרבין ולאישים אחרים - מנוגדת כולה לרוחה של מסורת ישראל. מדוע לא ננהג ביום העצמאות כמו שנוהגים בליל הסדר וביום ירושלים, שבהם משלבים עם השמחה גם את זכר הייסורים? ואם תאמר, ומה בדבר תשעה באב, צום גדליה ושאר הצומות? על אלה יש לומר שלולא התפילה 'חדש ימינו כקדם', לא היו צמים במועדים אלה. כלומר, מטרת צומות אלה אינה הבכי על העבר, אלא תיקונו, ובעיקר התפילה לתיקון בעתיד. הוא אשר אמר הנביא זכריה, שימים אלה עתידים להפוך לימי ששון ושמחה ולמועדים טובים. ואכן, בשעתו רצה ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין להעביר את יום השואה לתשעה באב, כשם שהועמסו עליו אסונות אחרים במשך ההיסטוריה על-פי מסורת ישראל, אלא שלא עלה הדבר בידו. אפילו צום גדליה, אף שנקרא על שם אישיות מסוימת, אין הוא מוקדש להספדים עליו, אלא למשמעות יום זה, כספיח לחורבן בית המקדש. קשה להפריז במאמצים שהשקיעו התורה והמסורת היהודית למנוע בכל דרך אפשרית את פולחן המוות כחלק מההוויה היהודית. שיאו של עניין זה הוא הרחקתם של הכוהנים, ראשי המשרתים הפולחניים של עם ישראל, מהוויית המוות, על-ידי האיסור עליהם להיכנס לבתי הקברות ולהיטמא למת, מעבר ליום הקבורה לקרוביהם. גם לישראל בכלל, אף אם אין חלים עליו האיסורים הללו, נאמרו הפסוקים הנפלאים הבאים (דברים יד, א-ב): "בנים אתם לה' א-להיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, כי עם קדוש אתה לה' א-להיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה". דווקא בהימנעותו ממעשים שיש בהם משום פולחן המוות זוכה עם ישראל לתואר 'עם קדוש' ו'עם סגולה' המבדיל בינו לבין עמים אחרים, ונקראים בניו בנים למקום. יודע אני שדבריי אלה קשים הם, ונוגדים את הלך הרוח של החברה בישראל כיום, אבל סבורני שהם ממחישים היטב את בעיית התודעה היהודית שלה, אפילו זו של הציבור הדתי.
|
האשכול נפתח לקיים דברי השכן.
אין צורך לעיין שם. זה רק מראה המקום למה שהועתק כבר לכאן. האשכול המקורי עוסק בשירת יום הזכרון, גם אם זה מונח הסותר את עצמו.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2010 22:37 |
|
| |
תלמיד חכם
איך בדיוק המדינה העבירה על דתה? כשאחוז הדתיים והחרדים באוכלוסיה וכח השפעתם, היא לעין ערוך גדולה וחזקה מאשר היה בארץ- ובעיקר בגולה- כן בן בפולין הונגריה רומניה ליטא, אחוז הדתיים באכלוסיה היה פחות,
הסיפור על העברה על דת הנו אחד השקרים הקדושים,
למען האמת ההיסטורית אכן היו מקרים -בעיקר אצל יוצאי תימן ומרוקו, שהגיעו ארצה עם פאות, ובמסגרת הרעיון של החינוך הם ברובם היו אנלפבטים- , ורצו לחנכם בחינוך כללי ואזרחי,
נעשו גם מקרים של גזיזת פאות- כשהעבירו אותם לבתי ספר של הקיבוצים,
אבל הדבר היה מינורי והופסק לאחר זמן קצר מאד.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2010 21:34 |
|
| |
באמת לא כל כך מובן כל ענין האבלות על פטירת תלמידי רבי עקיבא, עם כל ההסברים על זה שהם היו מוסרי התורה ולכן עד היום חסר לנו חלק בתורה, הסבר זה לא כל כך משכנע, ובפרט שאנחנו חיים בכמין סתירה, מצד אחד כל חודש ניסן הוא חודש שאסור להספיד ולא אומרים תחנון, מין סוג של שמחה מסוימת ומצד שני נוהגים מנהגי אבילות האין זה אבסורדי איך אפשר להסביר את זה.
ומכאן לגבי יום העצמאות, הלא ידוע שרבים מגדולי ישראל בשנים הראשנות לקום המדינה אמרו הלל בלי ברכה או םעם ברכה, משום הנס הגדול שזכינו למקום מקלט, [בלי להיכנס לזה שמדינה העבירה על דת וכו'] איך הם הסתדרו אם מהנהגי האבילות החלים בתקופה זו.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/4/2010 21:05 |
|
| |
מישקולצר:
"כל מילה בסלע"
|
|
|
|
| נשלח ב-20/4/2010 20:44 |
|
| |
זכורני שיעור של הרב סולובייצ'יק באחד מימי הזיכרון\עצמאות לפני שנים רבות בו הוא סיפר כי אנואר סאדת סיפר כי כשראה את העמוד הראשון של עיתון מעריב כמדומני מציג בכל העמוד תמונה של נופל הוא אמר כי עם כזה שמבכה ככה חייל אחד, יפסיד במלחמה כי לא יעמוד בשכול על הרבה הרוגים. והרב אמר כי בדיוק ההיפך, זה כוחו של העם הזה שמבכה חיים של כל אחד מבניו ובנותיו.
אינני מבין מה הקשר בין אומה שמבכה יום אחד בשנה את עשרות אלפי בניה שמסרו נפשם על הגנת עמם לבין פולחן מוות? אני מתמלא גאווה ודמעות כשהואמה כולה נאלמת דומיה בצפירה המהדהדת בכל גבוליה?
דווקא תרבות שמעריכה את החיים יכולה כל כך לבכות את המוות. אנחנו לא שאהידים ששמחים במיתתם למרות אמונתינו בעולם שמעבר.
איזה נסיון לאומי היה כבר לאומתנו באלפי השנים הללו שאיפשר לנו לייצר טקסיות דתית הולמת. זו תעודת כבוד שאומה מצליחה לייצר בזמן קצר (מה0 60 שנה בפרספקיבה היסטורית) תכנים לאומיים המשולבים בחשבון נפש ולפחות אצל בני הציונות הדתית גם בהכרה דתית עמוקה.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/4/2010 15:54 |
|
| |
לדעתי, פלורסהיים צודק לחלוטין בהתיחסותו למסורת היהודית שמטמאת את החיים [עד כדי כך, לדעתי,גם עיקרי הלכות טומאה וטהרה, בעיקר טומאת נשים, באים מקונוטציית המוות הברורה שיש לסוף התהליך.] היהדות בשונה בכל הדתות, ובפרט הדתות מהמזרח, בהם המת הוא סוג של אלוה, אצלנו הוא מסמל את הרע והחטא!
מה שכן, אני לא בטוח שימי הזכרון החדשים הם לא על אותו עיקרון. אנו לא מתאבלים ביום הזכרון! אנו בכבדים את זכרם של המתים, שמתו כביכול בשליחותינו
|
|
|
|
| נשלח ב-20/4/2010 00:44 |
|
| |
פלורסהיים כותב:
זכורני בימי נעוריי, כששמעתי את הרב סולובייציק זצ"ל דורש דרשה ארוכה בהלכה ובאגדה ביום הזיכרון לאביו, ולא הזכיר הרב את אביו ולו פעם אחת. היה ברור לכול שאת הדרשה הזאת הוא נושא לכבוד אביו, אבל משום שכבר עברו שנים רבות מיום פטירתו, לא היה מקום לשלב בה דברי הספד. ואכן, בימי הזיכרון לנפטר הורה או צאצא או כל קרוב אחר אומרים קדיש וא-ל מלא רחמים, ולומדים לכבודו דברי תורה והגות כל אחד לפי יכולתו. כוונתם של ימי הזיכרון היא מתן כבוד לנפטר, ובמיוחד לאב ולאם שחייב האדם בכבודם גם אחרי מותם. כל תוספת פירושה הטיית העניין מכבוד לנפטר לרחמים שמרחם האדם על עצמו.
לענ"ד הוא לא התייחס כאן לנקודה חשובה הנהוגה בעם ישראל, והיא עילוי נשמת הנפטרים. החי מאמין שהמת נמצא אי שם למעלה, ועושה טובה לנשמת המת בכך שמעלה אותה על ידי פעולות כמו סיום מסכת, תהילים, צדקה וכדומה. וזה הפן שאכן חסר קצת בימי הזיכרון, בהם עושים דברים יפים וטובים "לזכרם" אבל לא כל כך דואגים ל"עילוי נשמתם" ע"י הוספה במצוות. ואני מדברת על המתאבל הדתי לסוגיו, הן ביום השואה והן ביום הזיכרון. מחילוני שלא מאמין אין לצפות לפעולות מסוג זה.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/4/2010 18:04 |
|
| |
שכחתי להוסיף כי אי שם בסליחות בבוקר ת"ב כותב פייטן אחד כי אין להוביף ימי צום (איני זוכר בדיוק - מי מרוכז אז דיו?, זה לא בהתחלת המסב הענקית הזו - אך כמדומני כמדומני בסליחות אודות קבילות שו"ם)
|
|
|
|
| נשלח ב-19/4/2010 16:38 |
|
| |
סיום הישוב היהודי בארץ ישראל אחרי החורבן הראשון, לא בהכרח על האיש גדליה.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/4/2010 16:27 |
|
| |
.
וצום גדליה, היכן תשימו?
|
|
|
|
| נשלח ב-19/4/2010 16:19 |
|
| |
לעניין ימי זכרון לשכול במשקפי היהדות- איני יודע אם יש ליהדות "גישה" ואם אין איסור/חיוב הלכתי אם ניתן לייחס לה גישה בעניין.
אבל יש שתי נקודות שיש צורך להעיר.
כפי שצויין ע"י מימוני אין היהדות ימים אודות השכול ושבר הכללי שהיו לעם מלבד ת"ב (והצומות הכרוכים בו) וגם אלו "זווגו" לירושלים ולמקדש (אני מניח שעיקר האבל בת"ה הינו על הכתוב במגילת איכה, צער העם וחורבן ביהמ"ק ההינו נקודת שיא המפלה הפיזית של העם).אפילו על החורבן האיום כתוצרה ממרד בר כוכבא, שהיה גדול בהרבה משל המרד הגדול שבו היה החורבן אין מילה (אא"כ יתפלפל המתפלפל שזהו האבל בספירה כי תלמידי ר"ע, שתמך בבר כוכבא היו מלוחמיו. איני חושב שזו גישה מקובלת באבל הספירה). משום מה ההלכה גדרה את עצמה מימי אבל נוספים.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/4/2010 14:28 |
|
| |
אז ככה
.
ליבת טיעוניו של הכותב היא כי היהדות מתנגדת לפולחן המוות/המתים, וכי האבל ביהדות צומצם ועוגן לתאריכים יחודיים ספציפיים. טענתו כלפי מדינת ישראל המודרנית היא כי ימי הזכרון שקבעה, מהווים פולחן מוות המנוגד ליהדות.
דומני כי דבריו סותרים עצמם מיניה וביה. מה בין החלטת מוסדות המדינה לייחד את יום כ"ז בניסן ליום הזכרון לשואה, ובין הקביעה ההלכתית העתיקה לצום בצום גדליה? מדוע התייחדות עם חללי מערכות ישראל ביום ד' באיר היא פולחן מוות, אבל צום י"ז בתמוז הוא יום זכרון המעגן ומצמצם את האבל למינון הנכון?
דומני כי ההיפך הוא שקרה. מוסדות מדינת ישראלהמשיכו מסורת יהודית עתיקת יומין ומבוססת; קביעת ימי ציון - לשמחה כמו גם לאבל. ודוק - יום זכרון, ולא שלושה שבועות מלאים (כן, התכוונתי לרמוז בדיוק למה שנרמז בין י"ז בתמוז לט' באב).
עד כאן, לגבי האמירה הכללית. המאמר רצוף באמירות רבות נוספות, חלקן - כמו זו הפותחת - מקוממות ממש.
ההשוואה הראשונה שעושה המחבר היא בין ראשי תנועת הציונות החילונית לבין ירבעם בן נבט. זו השוואה מרושעת. אילולי דמסתפינא הייתי אומר שהמחבר מצא תובנה מעין זו בספר "ויואל משה", ואכמ"ל.
מאז ומתמיד מנהיגי הציונות החילונית נעו בין הקטבים; בין הלאומיות המודרנית שהורתה באירופה, לבין המסורת היהודית. אמת, הם ביקשו ליצור יהודי חדש, ביקשו לצקת תכנים חדשים ביהדות - אך האם בכך היו שונים ממייסדי תנועת החסידות, למשל?
אגב, בדברים מסויימים הם הצליחו. חג ט"ו בשבט כפי שאנו מכירים אותו היום, נשען ביסודות איתנים על יצירות חדשות מבית מדרשם, וגם הפופולריות של חנוכה נשענת על רגשות לאומיים בריאים - מהיכן שואב המחבר את הרעיונות ההזויים של על היהודים המתיוונים? אין הוא מסוגל להבחין בין יהודים שלא נתחנכו לשמור תומ"צ לבין ממשיכי דרכו של אלקימוס?
הקטרוג של המחבר ממשיך ומתגבר. לטעמו, ר"ה הפך ל"חג של טיולים". אין לי מושג מה נעשה בשבילי ארצנו בשני הימים הראשונים של השנה, משום שאני נוהג לשהות בבית הכנסת. סהדי במרומים כי בכל שנה ושנה, יותר ויותר אנשים שאינם חובשי כיפה בשאר ימות השבוע, מתקבצים ובאים לבית הכנסת. מדובר ביהודים שחיצונית נראים כ"חילונים", אך מתעקשים לבוא לבית הכנסת בימים הנוראים. האם זה משום שנכשלו לצקת תוכן מתיוון בחג, או משום שהרגש היהודי פועם בחזם?
צר לי עליך אחי המקטרג. מצב היהודים בארץ ישראל היום אינו גרוע ממצב יהודי פולין לפני 80 שנה. ההיפך.
עד כאן, בנחץ גדול ובנשימה אחת. מכאיב לקרוא את דבריו.
החותם בדמע
אלמואדיב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/4/2010 13:16 |
|
| |
דברי מואדיב וירוחם מלמדים שדברי המחבר, פלורסהיים, לא נראו להם.
ולמרות הכאב האישי
ולמרות ההערכה לנושא - אלו שמתו כדי שנוכל לחיות, פשוטו כמשמעו
ולמרות דברי חברי האהובים
אני סבור שהכותב, בתוך כל הדברים, העלה שאלה חשובה.
מה צריכה להיות התייחסות תורנית-הלכתית לנושא השכול שרודף אותנו במדינת היהודים הציונית.
אני מוצא שקשה לי לכתוב דברי הסתייגות. גם בגלל הרגש. גם בגלל שאני סבור שהיום עומדים לרשותנו אמצעי הנצחה וכיבוד שלא עמדו לרשות חכמינו, ובשל השינוי התרבותי, יתכן שיש אכן מקום להנצחה של דקת זכרון, שעת זכרון ויום זכרון.
אבל נקודה אחת מוצדקת מופיעה בדברי פלורסהיים. יתכן מאד שהוא מתעלם מהחילוק בין כאב של ציבור לכאב של אדם פרטי. דווקא האדם הפרטי אמור לדעת להתקדם בחייו. להשאיר את הכאב מאחור. זה לא יתכן לגמרי כמובן, אבל לחזור לחיים. (חז"ל אפילו הזהירו את המתאבל ש"על מת אחר הוא בוכה" ולדעתי יש בזה הפחדה שנועדה לדחוף את האדם האבל בחזרה לחיים, ובוודאי מקור זה יועלה בהרחבה לקמן).
ראו את הקטע הבא:
אל תיגעו לי בכאב – זה כל מה שנשאר ליאני לא מוכן לא לכאוב יותר, כך אני זוכר את בני ליאור. כשאני רואה משפחה שכולה, לרגע אני שוכח שגם אני משפחה שכולה. טור מיוחדיש קבוצות תמיכה למשפחות שכולות, יש פורומים שאמורים לעזור, אבל אני מבקש: אל תיקחו לי את הכאב. אני לא מוכן לא לכאוב. זה הדבר היחיד שנשאר לי. חסר לי שלא יכאב לי. כל בוקר, כשאני קם, כואב לי. כך אני זוכר את ליאור. בכל יום שישי, כשאני הולך לבקר את הבן שלי בבית הקברות בקריית שאול וממשיך לגדל אותו, כואב לי. כך אני רוצה. אל תיקחו לי את זה.
מי יהיה חצוף לבוא ולהכריז: הפסק, חזור לחיות.
מי יהיה חסר רגישות כדי לומר: אל נתאבל על אלו שבמותם ציוו לנו את החיים.
אני נבוך ושלא כרגיל, איני יודע מה לומר. אני צריך להתחיל לחשוב איך חושבים על הנושא הזה.
אז למה כתבתי את המילים האלו? כדי לתרום קוי מחשבה. וגם בגלל שהנושא הזה רגיש מאד (ודאי יהיו שיעירו: על כבוד חיילים הוא חס ועל כבוד פלוני המקובל אינו חס. צודקים).
אז אני מנסה לפחות להעלות שאלות:
א. מה דעת חכמינו, התורה וההלכה, על אבלות לאורך זמן, יותר ממה שנקבע?
ב. מה נקבע באמת כזמן אבלות?
ג. האם יש הבדל בין אבלות של מיתה לאבלות של נפילה בקרב?
ד. האם יש הנצחה של אבלות בהלכה? (גדליה בן אחיקם, בני אהרן, תלמידי ר"ע)? למה?
ה. האם האבלות על נפילת חיילים בתקומת ישראל היא שונה? מדוע? האם זה בגלל שאנחנו "בתוך" ובגלל הרגישות שלנו? (אני סבור, אני חש, שהצער על מות החיילים אינו רק "תשלום על שהם מתו ואנו חיים". למרות שתופעה כזו קיימת בנסיבות אחרות והיא אחד המניעים הבלתי מודעים לנתינת צדקה).
ו. איך ראוי להנציח את זכרונם ואת האבלות? האם יש הבדל בין זכרון, הנצחה ואבל? מהו?
*** אני מבקש לענות על סעיף ד ובזאת לסתור את דברי ירוחם לעיל ולהצדיק את פלורסהיים בנקודה זו.
לדעתי, ההלכה אכן שוללת אבלות יתרה.
מה שאנו צמים (למי שסבור שזה חיוב) בצום גדליה, הרי זה לא עליו אישית ואפילו לא על החורבן, אלא על הקלקול שהביא למותו ולהגדלת החורבן דאז, כדי שנלמד משם לדורות. כדי שניטיב את מעשינו, כדברי רבנו הרמב"ם.
מה שאנו קוראים על מות בני אהרן, ומה שסיפור זה נכתב בתורה, הוא גם כדי ללמדנו כיצד אדם גדול מאד, אהרן, הגיב על מוות של שני בניו יחד ביום שהיה אמור להיות המאושר וההישגי שבחייו. ובוודאי שלא כדי שנשתתף בצערו. הוא נמצא בעולם שכולו טוב, ושם כבר מבואר לנו כיצד העונש הנורא הזה היה בעצם לטובה.
אני זוכר שראיתי בספר מן הספרים המלצה להתאמץ לבכות על מות בני אהרן ואפילו גמול מובטח למי שמצליח לבכות. אבל התרשמתי לרעה מהתייחסות זו והיא נראתה לי כמעט כהזמנה להביא בצל לבית הכנסת לקריאת התורה. אם תורשה לי ציניות זו.
לגבי המנהגים שנקשרים במותם של תלמידי ר"ע, נראה לי ברור שזו טעות, ואין זה אלא נסיון מקובל בהלכה למצוא טעם למנהג שהיו לו סיבות אחרות. וכמדומה שכבר קדמו לי בהשערה זו.
לפיכך, האם לא בטלו דברי ירוחם?
ואני מוסיף: אחד האסונות הגדולים בעם ישראל היה מותו של יאשיהו המלך, הצדיק והטוב, בקרב מול פרעה נכו. היום הזכרון הלאומי הזה היטשטש ונעלם. אבל ירמיהו הנביא עצמו נשבר ולא מצא לו הסבר. זו היתה מכה קשה לעם ישראל דאז. מה נשמר מזה בזכרון הלאומי, מה התקנות שנעשו כדי לשמר את הזכרון הזה? מאומה. ואכן יש להקשות מדוע נקבע יום צום לגדליה בן אחיקם ולא לו. ושמא מפני שהריגתו של גדליה היתה ה"מכה בפטיש" (=אירוע אחרון שגורם למצב בלתי הפיך) של החורבן.
ומה שמצאנו שקיימו חז"ל את זכר המקדש בתקנות שונות ורבות, יש לי הסבר אחר בדבר. והוא שחז"ל לא רק ביקשו להרגיע את רוח העם שראה בחורבן המקדש מכה קשה, כמעט גט פיטורין מה' (הדימוי של עם ישראל וה' כאשה ובעלה מצוי אצל הנביאים והוא רלוונטי גם כאן). גם לא הויכוח עם הנצרות פעל כאן. מה שלדעתי היה המניע הראשי הוא הרצון לשמור על ההרגשה ש"הנה הנה משיח בא", ו"הנה הנה המקדש חוזר". ולא בגלל שהמקדש עצמו היה כה חשוב, אלא בגלל הסמליות שבו. כדי לחזק בתודעה מדור לדור כי ה' לא נטשנו. בפרפרזה על משפט מפורסם של אחד העם כמדומה, "יותר ממה ששמרו ישראל על התקוה למקדש שלישי, שמרה התקוה למקדש שלישי על ישראל כעם וכדת".
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/4/2010 12:49 |
|
| |
מואדיב הבטיח:
רשימת הטעויות במאמר ארוכה, ואם אספיק, בהמשך היום אדרש לכמה מהן.
ירוחשמ הוסיף:
מענין כי את המאמר הזה כותב אדם בימי הספירה, ש עם ישראל זוכר24 אלף תלמידים כבר 1900 שנה זוכר ומתאבל לג יום,
ושבוע לפני פרשת אחרי מות- שאת שני בני אהרון שנענשו בידי שמיים אנו זוכרים ומזכירים 8 פעמים בשנה ובעיקר כל יום הכיפורים, וזאת עושה עם ישראל כבר שלשת אלפים שנה.
אבל מה הן העובדות הללו כשהכותב הנכבד רוצה להעביר את המסר שלו.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
| מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
|
|
