יצחק רוזנבלט רב ומו"צ דהעדה החרדית ור"מ בישיבת ברסלב מא"ש חבר וועד העירוב של העדה החרדית רח' עונג שבת 12 שכונת מאה שערים טל: 02-6262444 פל' 057-3160060 פעיה"ק ירושלים תובב"א |
RABBI Y. ROZENBLAT RABBI OF "EIDAH HACHAREDITH" & OF YESHIVAT BRESLEV 12 ONEG SHABAT ST. MEAH SHEARIM TEL. 972/573160060 JERUSALEM E. ISRAEL |
בס"ד ב' דר"ח אייר תש"ע
בענין הליכה ונסיעה לכהנים ביישוב הקדוש מירון תובב"א, אשר בשנה זו קמו מערערים לטעון שהיות וישנם שם הרבה מערות קבורה, על כן יש להחשיב את כל היישוב כבית הקברות אחד גדול ולכן אף לא יועיל שום תיקון וטהרת מערות הקבורה הידועות מחשש שמא ישנם עוד מערות שאינם ידועות.
התפקיד לברר את ההלכה ולא לטמא את הטהור
והנה מצוותו של בן תורה הוא ללמוד היטב את הסוגיא ומקורותיה ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ולטהר את הטהור ולטמא את הטמא, ומי שמטהר את הטמא או מטמא את הטהור יש בזה איסור ופגם וכמו שמתוודה רבינו ניסים בוידויו הגדול "את אשר טהרת טימאתי ואשר טימאת טיהרתי" והיינו שגם לטמא את הטהור הינו פגם, וכמובא בגמ' על דוד המלך שהשתבח, שאני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר וכו' ולא החליט ברפיון לטמאות מספק, וכן מובא במס' שבת דף ל"ג ע"ב על התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי שטרח כדי לטהר את העיר טבריה מטומאת מת שהיתה שם במספר מקומות, ומוכח שם שהמקומות היו מוחזקים כטמאים ולכן נתייגעו הכהנים ולא הלכו שם, וטהרתו של הרשב"י לא היתה כדי להצילם שלא יכשלו בהליכה במקום טמא, אלא כדי לסייע לכהנים, ולהבדיל בין הטמא לטהור, ולא החליט שכל טבריא הינה בית הקברות אחד גדול, ומובא שם בבבלי על תלמיד חכם א' שזילזל בטהרתו והקפיד עליו רשב"י ונענש אותו ת"ח, ובירושלמי מס' שביעית פרק ט' הלכה א' מובא שערל א' זילזל בטהרתו והטמין שוב מת במקום שטיהר ורשב"י הקפיד עליו ומיד נעשה גל של עצמות.
וכן מובא במסכת בבא בתרא דף נח עמוד א' על ר' בנאה שהיה חכימא דיהודאי וטרח בעסק ציון הקברות, ובפירוש הרשב"ם שם ד"ה ר' בנאה, אדם גדול וחשוב היה לפיכך ניתן לו רשות להיכנס בקברי צדיקים, אבל אחר לא כדאמרינן גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. וכן במס' בבא מציעא דף פה עמוד ב' על ריש לקיש שהיה מגדולי דורו וטרח בעסק ציון הקברות, וגדולי ישראל אלו לא היה די להם להכליל שטח גדול שייחשב כולו כבית הקברות אלא להיפך טרחו כדי להבדיל בין מקום הקברות האסורים לכהנים לבין המקומות הטהורים שסביבותם.
וכן מובא במס' מועד קטן דף ו' ע"א שכאשר עושים ציון והיכר לקברים אין מעמידים את ההיכר על הקבר עצמו כדי שלא יתקרבו הכהנים יותר מדאי אבל גם אין מרחיקים את ההיכר מהקבר עצמו כדי שלא להפסיד ולא לטמאות את ארץ ישראל, ונפסק כן להלכה ברמב"ם הל' טומאת מת פ"ח הלכה ט'.
ולפעמים המחמירים בזה גורמים לחומרא דאתי לידי קולא, ובפרט בנושא זה שעל ידי אלו האומרים טמא טמא, גורמים לחלישות לב ולרפיון ידיים להעוסקים במלאכת הקודש לציין את הקברים ולחצוץ בפני הטומאה ביודעם שבלאו הכי יוציאו שמועות שהכל טמא, וגורמים המה בחומרותם שלא יתקנו את הדרוש תיקון.
ועל כן נשנס מתנינו ונביא את מקורות דינים אלו עד שיוברר כשמלה מה דין של יישוב שנמצאו בו מערות קבורה האם נחשב כולו כבית הקברות או לא, וה' יאיר עינינו שלא יצא לעולם דבר מכשול מתחת ידינו.
תחילת דברינו נקדים ארבעה הקדמות נחוצות.
הקדמה א' החששות והסבירות לריבוי קברים לא נשתנו כלל בשנה זו ממצבם בשנים קדמוניות והמצב במירון דומה הן מבחינת ההלכה והן מבחינת כמות המערות הידועות בערך כמו לפני עשרות שנים, שמאז ומתמיד מי שסייר בהר מירון שלא בדרך הסלולה מצא מידי פעם מערת קבורה וכך הוא המצב משנים קדמוניות, ועכ"ז היו הכהנים נוהגים לעלות לחונן את עפר ציון הרשב"י וביניהם היו כהנים גאוני עולם ובעלי הלכה, ואף תלמידי האר"י הכהנים נהגו לעלות לקבר הרשב"י ולא חששו לזה שישנם הרבה מערות קבורה בהר, ונביא בזה מקור שתלמידי האר"י הק' אף הכהנים עלו יחד עם האר"י הק' לציון הרשב"י, מספר הילולא דרשב"י דף נ"ד [שנכתב ע"י הגאון הצדיק המקובל רבי אשר זעליג מרגליות זצ"ל] וז"ל האר"י הקדוש בא לכפר מירון ללמד תורת ה' לתלמידיו הקדושים כמו שכתב בספר ויקהל משה דף ו' וז"ל האר"י אשר לא היה כמותו מימי הרשב"י ותלמידיו אשר הוא גילה לנו שהוא היה גילגול הרשב"י ז"ל ותלמידיו היו גם כן גילגולי תלמידי הרשב"י ז"ל וכך היה מסדר אותם בשעת הלימוד בכפר מירון. הרב הנ"ל היה יושב על מקום הרשב"י ז"ל והרב מוהר"ר ר' חיים ויטל במקום ר' אלעזר בנו והרב מוהר"ר ר' בנימין כהן במקום ר' אבא ושאר התלמידים וכו' עכ"ל. ולא נחשדו כהני ה' במשך הדורות לזלזל במצוותם, ולעביד דינא בלא דינא, וכדאמרינן בקידושין דף מו ע"ב כהן מיצת ציית, ופירש רש"י שם דכהנים זריזין וכשרים הם, ולהלן יתבאר על מה סמכו בני הנביאים לילך ביישוב כזה שיש סביבותיו מערות קבורה.
הקדמה ב' כל הקברים וטומאות מת שנמצאו במירון הינם בתוך מערות קבורה ולא בקברים גלויים כזמנינו, ולהלן יתבאר שבהליכה אף על גבי מערת קבורה ממש כמעט אין שייך שיהיה בזה טומאה דאורייתא, רק טומאה מדרבנן מסוג טומאה שהקילו בכל מקום הצורך, ולשיטות מסוימות אף אין טומאה דרבנן באופנים אלו, [ורק בכביש הסמוך לר' ייבא סבא יש שטח אחד קטן שישנם שמועות שיש שם קברים ממש מלפני בערך מאה שנה, ויעויין בשו"ת מנחת יצחק חלק ח' סימן קכ"ב שכתב שלשמועה בעלמא אין צריך לחוש, עיי"ש ואי"ה אם נזכה נשתדל לאחר ל"ג בעומר לנסות ולטהר כביש זה על ידי עשיית אוהל חוצץ שם]
הקדמה ג' איננו באים כלל להתיר בזה הליכה על גבי מערות אלו ואדרבא עשינו תיקונים רבים וחצצנו בפני הטומאה, והסירו ענפי אילן היכולים להעביר את הטומאה הלאה, ואף העמדנו מחיצות קבועות סמוך למערות הסמוכות להילוך בני אדם, כדי שלא יתקרבו הכהנים למקום הטומאה, וכל המדובר בתשובה זו הינו אך ורק לדון בהליכה על גבי קרקעות שאין ידוע לנו שום טומאה בדרך האם צריך לחוש שמא בכל זאת יש תחתיהם מערות, כאשר על גבי המערות עצמם אין טומאתם חמורה.
הקדמה ד' עיקר טענת האוסרים היא שכיון שישנם מערות קבורה במירון אם כן יש לחוש אף לכל השטחים שביניהם שמא ישנם שם מערות קבורות שאינם ניכרות ואם כן יש בזה חשש טומאת בית הקברות וסמכו על מקור דין המוזכר במשנה והובא ברמב"ם להלכה שאם נמצאו שלושה קברים או יותר יש לבדוק מסביבם עשרים אמה לוודא שאין עוד קברים.
והנה דין בדיקת עשרים אמה, בדיקה זו לא היתה מקובלת בדורותינו מעולם, ובשום מקום שמצאו קברים או מערות קבורה לא היו בודקים כ' אמה סביבותם, ואם נדון על בדיקת כ' אמה אם כן נצטרך לחזור כמה דורות למפרע ולבדוק אף פה עיה"ק ירושלים את שכונות סנהדריה, עזרת תורה, גוש שמונים, קרית ויואל משה, ועוד שכונות שבכל אלו נמצאו מערות קבורה וסגרו מסביבם באוהל חוצץ ולא בדקו כלל סביבם, והכהנים נכנסים ויוצאים שם ודרים שם ומעולם לא שמענו מפקפקים בכך ואם נרצה לאסור את היישוב מירון אל לנו לטרוח צפונה כשהדבר מחייב הכרעה כאן ועכשיו בעירנו עיה"ק ירושלים שלא חששו לכך אף כשנמצאו מספר מערות קבורה בסמיכות זה לזה, בימי המנחת יצחק ועוד קודם לכך ולכל החוששים לשמועות אלו של המחמירים יש להם לעשות בדק הבית כאן בעירם עוד קודם שיעשו בדיקה זו במירון, והאוסרים אכן מודים שדינם של השכונות הנ"ל בירושלים ובעוד מקומות שווה לדין הליכה במירון, והסיבה שבפועל אין עושים את הבדיקה בזמנינו, ועל מה נהגו לסמוך יבואר להלן.
יש לציין שחלק נכבד ועיקרי מהתשובה ערכתי יחד עם הרה"ג ר' יוסף קדיש שליט"א בן מרן הגאון האדיר רבי מאיר ברנסדורפר זצ"ל על פי ספרו החשוב "חזקת טהרה".
דיני טומאת מת. טומאת קבר. וטומאת ארונות
א. הנה ישנם ג' סוגי טומאות הנוגעים לענינינו, א' טומאת המת, ב' טומאת הקבר, ג' טומאת גזירת ארונות.
"טומאת המת", המת מטמא במגע ובמשא ובאהל טומאת שבעה. רמב"ם הלכות טומאת מת פרק א הלכה א.
"טומאת הקבר", הקבר כל זמן שהטומאה בתוכו מטמא במגע ובאהל כמת דין תורה, ואחד הנוגע בגגו של קבר או הנוגע בכותליו. רמב"ם הלכות טומאת מת פרק ב הלכה טו.
והיינו ש"טומאת הקבר" היא טומאה דאורייתא שהקבר כאשר המת מונח בתוכו אף הקבר עצמו מטמא כמת והמאהיל על הקבר אף מול מקומות שאין המת מונח שם, נטמא כאילו האהיל על המת.
כל זה בתנאי שיש לקבר את כללי התורה הגורמים שקבר זה ייחשב "קבר" אבל ישנם הרבה אופנים הגורמים שאע"פ שנראה כקבר אין דינו כקבר כדלהלן.
"טומאת גזירת ארונות". מובא בגמ' ברכות דף יט ע"ב. שרוב הקברים בזמניהם השתדלו שלא יהיה להם דין קבר כדי שלא יטמאו את העוברי דרכים, ועשו בדווקא אופנים שיגרמו שלא יהיה לקבר "שם קבר" כ"כ התוס' במס' בבא בתרא דף ק' ע"ב וברשב"ם ובכל הראשונים שם, ומקורן מהתוספתא, ואעפ"כ גזרו חז"ל טומאה קלושה מדרבנן בשם "טומאת גזירת ארונות" שאף בקברים שאין להם "שם קבר" יהיה עליהם טומאה דרבנן "טומאת גזירת ארונות", וטעם הגזירה מחמת שמיעוט מהארונות לא עשו באופני טהרה ודינם כקבר ומטמאים ממש, והקילו חז"ל ב"טומאת גזירת ארונות" זו בכל מקום צורך כפי שיבואר להלן, ולהלן אף יתבאר שישנם אופנים שלא תקנו על קברים אלו שאין להם "שם קבר" שום טומאה אף לא מדרבנן.
בית סתום שהמת בתוכו
ב. בית סתום שהמת בתוכו. או שהיה לבית פעם פתח ופרץ את פצימיו וסתמו לגמרי, מטמא הבית מכל סביביו והנוגע בו מאחוריו או מגגו טמא שבעה מפני שבית כזה נחשב כקבר סתום, ואם נפתח בו פתח אפילו סתמו לגמרי אם לא פרץ את פצימיו הנוגע בו מאחוריו ומגגו טהור ואין טמא אלא כנגד הפתח, עכת"ד הרמב"ם הלכות טומאת מת פרק ז הלכה א.
דהיינו מת הנמצא במבנה שאין למבנה "שם קבר" ויש חלל טפח בין המת לבין גג המבנה נחשב המבנה לאוהל וחוצץ בפני הטומאה שלא תתפשט למעל המבנה ומביא את הטומאה תחת כל המבנה, ואם המבנה סגור מכל צדדיו אין הטומאה יוצאת לשום מקום אלא היא אצורה ומתאספת רק בתוך המבנה, ובתנאי שלמבנה ישנו פתח או חלון ואז אף על פי שהם סגורים לגמרי דינו כנ"ל. אבל מבנה האטום לגמרי מכל צידיו אע"פ שיש בתוכו חלל טפח מעל המת, נעשה כל המבנה כקבר ומטמא טומאת קבר אף מעל המבנה [זהו לשיטת הרמב"ם הלכות טומאת מת פרק ז הלכה ד ורוב הראשונים, משא"כ לשיטת הראב"ד שם אם יש חלל טפח שוב אין שייך "טומאת קבר" ויבואר להלן].
אם היה דלת או חלון למבנה גם אם סתם אותם לגמרי בלבנים וכד' אלא שלא סילק את הפצימים דהיינו שנשארו סימנים שהיה כאן פעם דלת או חלון כגון שהיה חלון וסתם את חללו בלבנים אבל השאיר את המסגרת של סביב החלון. אלא שבתוך חללה סתם בלבנים, נשאר דינו כסתם מבנה ואינו מטמא טומאת קבר אע"פ שבפועל אין שום פתח פתוח כלשהו שהטומאה תוכל לצאת ממנו.
הקבר כשהטומאה בתוכו
ג. הקבר כשהטומאה בתוכו מטמא במגע ובאהל. ואחד הנוגע בגגו של קבר או הנוגע בכותליו, והוא שיהיה בנוי וסתום ואז כולו מטמא במגע ובאהל, עכת"ד רמב"ם הלכות טומאת מת פרק ב הלכה טו.
דהיינו כדי שיהיה לקבר "שם קבר" המטמא מדאורייתא צריך שיהיה "בנוי וסתום" דהיינו צריך שיהיה לקבר בנייה וסתימה בצורה קבועה, ואם אחד מחלקי הקבר אינו בנוי וסתום כהוגן אין על הקבר "שם קבר" אלא דינו ככל שאר מבנה שהכניסו בו את המת שאם יש חלל טפח בין המת לבין הגג של המבנה נעשה המבנה כאוהל וחוצץ בפני הטומאה שלא תתפשט למעלה ולצדדים, גם אם הקבר הזה אין לו שום פתח פתוח להוצאת הטומאה למקום אחר אף על פי כן אם יש חלל טפח בתוכו נחשב לאוהל ואוצר את הטומאה בתוכו שלא תתפשט.
וכן כתב מופרשות בשו"ת הרשב"א חלק א' סי' קל"ו וסי' תתכ"ב וז"ל שאם יש לקבר פתח וסתמו ולא פרץ את פצימיו, אם נוגע בכתלי הקבר אינו טמא שהקבר שיש לו פתח אע"פ שסתמוהו אינו מטמא כל סביביו דגזירת הכתוב הוא בקבר סתום אבל לא בפתוח עכ"ל. דהיינו שגם אם אין בקבר שום חלל פתוח אעפ"כ אם אין הקבר נחשב לסתום חוצץ הוא בפני הטומאה.
שוב הראוני שזו תוספתא מפורשת במס' אהלות פרק ט"ז הל' ט"ו שאף בקבר ממש אם לא פרץ פצימיו אינו מטמא טומאת קבר. וז"ל קבר שסתם פתחו אינו מטמא מכל סביביו פרץ את פצימיו וחזר וסתמו מטמא מכל סביביו נפרצה בו פרצה אחת של ארבעה טפחים בין מלמעלה בין מלמטה אינו טמא אלא כנגד הפרצה בלבד.
"קבר שאינו בנוי וסתום"
וביאור הענין בזה הוא ש"קבר שאינו בנוי וסתום", פירושו שאינו בנוי בצורה קבועה אע"פ שאין בו בפועל פתח פתוח ליציאת הטומאה עכ"ז נחשב ל"קבר פתוח" דהיינו שיש לו "שם של קבר פתוח" לגבי זה שאין לו "שם קבר", שדין קבר אינו תלוי באם פתוח ממש במציאות או לא אלא כל שיש לו צורה של פתח נעשה דינו כפתוח ואינו נחשב לקבר ואין לו "טומאת קבר".
פעולות כדי שהארון לא יטמא טומאת קבר
איתא במסכת ברכות דף יט ע"ב אמר רבא דבר תורה, אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה, ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה, ורוב ארונות יש בהן חלל טפח, וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן. ע"כ, דהיינו שטרחו ותיכננו את הקברים והארונות באופן שלא יטמאו את אלו המאהילים על גביהם ולכן השאירו טפח חלל וכן עשו שאר פעולות הנחוצות כדי שלא יגרום לטומאת אוהל על ידי "טומאת קבר".
וכ"כ הרמב"ם הלכות טומאת מת פרק יב הלכה ו'. שאע"פ שרוב ארונות יש בהן חלל טפח הואיל ויש שאין שם חלל טפח גזרו על כל הארונות שאינן חוצצין.
וכן הרמב"ם הלכות אבל פרק ג הלכה יד. מותר לכהן להטמא בבית הפרס וכו' וכן מדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ואפילו מלכי עכו"ם כדי להבחין בינם לבין מלכי ישראל כשיחזור כבודן למקומן. וכ' הכסף משנה שם. וכן מדלגין על ארונות של מתים וכו'. גם זה שם ומפרש טעמא כדרבא דאמר דבר תורה אהל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ ורוב ארונות יש בהם חלל טפח וגזרו על שיש בהם משום שאין בהם ומשום כבוד מלכים לא גזרו, וכתבו התוספות והרמב"ן והרא"ש רוב ארונות יש בהם פותח טפח.
ראש הארון היה פתוח בנוסף למה שהיה חלל טפח בתוך הארון
ד. כתב התוספות מסכת ברכות דף יט ע"ב ד"ה רוב ארונות יש להם חלל טפח. וצריך לומר שראש הארון היה פתוח שאם היה סתום אדרבה כי יש בו חלל טפח מטמא ואפילו בצד הריקן שבו כדאמרינן במסכת אהלות. עכת"ד. וכעין זה כתבו אף בחידושי הרמב"ן הריטב"א והר"ן.
דהיינו שתוספות מבארים שבנוסף לזה שהיה חלל טפח בתוך הארון אף היה צריך שראש הארון יהיה פתוח שאם היה סתום נחשב הארון לקבר ויש לו "טומאת קבר" אף אם יש חלל טפח בתוך הארון, ואם כן לא הועילו כלום בזה שהיה להם טפח. אלא בנוסף לחלל טפח שבתוך הארון אף עשו עוד פעולות שיגרמו שלא יהיה לארונות "שם קבר" ואז כאשר יש בתוך המבנה חלל טפח [שאינו נחשב לקבר] הריהו חוצץ בפני הטומאה, והפעולה שעשו היה שהשאירו את ראש הארון פתוח.
מהו כוונת התוס' שראש הארון היה פתוח
וכוונת התוס' שכתבו שראש הארון היה פתוח אין כוונתם שנשאר ממש פתוח ומגולה דתמוה הדבר לומר שהיו משאירים חלק מהקבר פתוח ממש מן הצד שהרי מצוות קבורה היא מן התורה והיאך השאירו את הקבר פתוח. ובגמ' ברכות דף י"ח ע"א שצריך במת שמירה מהעכברים, ואמרינן בכמה מקומות בש"ס במועד קטן דף כ"ז וש"נ דאין קבורה אלא משיסתם הגולל, ועיין בתוס' סנהדרין דף מ"ז ע"ב שלר"ת היינו משיעשה מציבה, והיכא דליכא מציבה משיסתום הקבר בהווייתו, וכוונתו עד שיסתום בעפר, וכן ברמב"ם הלכות אבל פרק ד' הלכה ד' שקבורה הוא על ידי שיכסנו לגמרי, ומדברי כולם נשמע שאין נחשב לקבורה עד שיכסנו כיסוי גמור ואם כן אין שייך לומר שכוונת התוס' כפשוטו שישאיר חלק מהארון פתוח אלא ע"כ צריך לומר שכוונתו שלא יסתמנו כולו בטיט באופן קבוע שזה מחשיבו ל"קבר בנוי וסתום" שזהו ממש קבר הגורם ל"טומאת קבר". אלא כשסתמו את הקבר אזי בראש הארון או באחת מדפנותיו אף על פי שהניחו את הדופן נמנעו מלסותמו בטיט ולא חיברוהו בחיבור קבוע, ועשו כך כדי שלא יקבל "שם קבר" וכדי שלא יטמא את העוברים על גביו, וכמובא לעיל דברי הרשב"א בשו"ת חלק א' סי' קל"ו וסי' תתכ"ב וז"ל שאם יש לקבר פתח וסתמו ולא פרץ את פצימיו, אם נוגע בכתלי הקבר אינו טמא שהקבר שיש לו פתח אע"פ שסתמוהו אינו מטמא כל סביביו דגזירת הכתוב הוא בקבר סתום אבל לא בפתוח עכ"ל. ראינו בפירוש שהרשב"א מתייחס כ"קבר פתוח" לקבר סתום של סילק את פצימיו אף כשאין לו כלל פתח פתוח וממילא אף כוונת התוס' היא כך שהקפידו ש"ראש הארון היה פתוח" פירושו שהקפידו שלא יהיה לו דין של "סתום" אלא יהיה לו דין של "פתוח".
עוד אופנים אחרים הגורמים שהמבנה שעל גבי המת לא ייחשב "שם קבר" ויועיל כאוהל ויתיר לעבור על המת
עוד אופנים אחרים הגורמים שהמבנה שעל גבי המת לא ייחשב "שם קבר" ויועיל כאוהל ויתיר לעבור על המת.
ארונות של עץ
הובא ברמב"ם הלכות טומאת מת פרק יב הלכה ו' ארונות של עץ שמניחין בהן את המת אם יש בין כסוי הארון לבין המת גובה חלל טפח אין דינם כקבר, והעומד על גבי הארון טהור מן התורה. וביאר הכסף משנה שם שבגמ' איתא שהיו מדלגים ע"ג ארונות מפני שרוב הארונות יש בהם חלל טפח וחוצץ בפני הטומאה והיה קשה שאדרבא פותח טפח מטמא בקבר ולזה כתב הרמב"ם דהני מילי בקבר של אבן אבל בארונות של עץ אין דינם כ"קבר סתום" ולכן כשיש שם חלל טפח מותר להאהיל עליהם משום שארונות עץ אין עליהם "שם קבר". מוכח מזה שאף כשהארון מבחוץ סתום מכל צדדיו ואין לו חלל פתוח להוציא את הטומאה אעפ"כ כאשר אין לארון "שם קבר" הרי הוא מועיל לחצוץ בפני הטומאה ומותר להאהיל עליו.
קבר בנוי וסתום שנסדק
קבר שבנוי וסתום ממש כקבר מושלם ויש לו טומאת קבר, ונסדק הקבר לכל אורכו כתבו הראשונים שבטל ממנו "שם קבר".
קבר שיש בו פותח טפח הנמצא בתוך מערה סתומה
ואחרי שהוכחנו ש"קבר פתוח" אין פירושו שיש בו פתח פתוח ממש אלא הכוונה שאינו סתום בטיט כהוגן ועי"ז נקרא "קבר פתוח",
יש לדעת שזה נוגע לא רק לגבי הקבר עצמו אלא אף לגבי מערה שהפתח שלה נסתם ע"י עפר ואבנים שנפלו ברבות העתים ונשאר חלל בתוך המערה אין זה אוסר את הקבר שבו כאשר "שם הקבר" נקרא "קבר פתוח" דהיינו שאין לו "טומאת קבר" ממילא אף אם המערה שיש בה קבר זה, הפתח שלה סתום אין זה גורע מטהרתו של ה"קבר פתוח" שאין צריך ש"קבר פתוח" יהיה פתוח לאוויר העולם תחת כיפת השמים אלא אף כשהוא נתון במערה סתומה נמי דין פתוח יש לו שהרי לא סתמוהו במכוון.
האם סומכים על החזקה שהמערות נעשו באופן שאינו מעביר את הטומאה
ה. דין זה נתקבל בכל הפוסקים שיש חזקה שהמערות נעשו באופן שאינו מעביר את הטומאה, וכ"פ בשו"ת מהר"ם חביב סי' ק"ל וכ"כ בתשו' של הגה"צ משינעווע בספרו דברי יחזקאל סי' א' ובספר ויואל משה מאמר ישוב ארץ ישראל סי' צ"ח צ"ט.
ובפתחי תשובה סי' שע"ב ס"ק ב' הביא לחוש שאף אם נקברו בארונות שיש בהם פותח טפח שמא עם הזמן נרקבו הארונות של עץ, ולמעשה כפי שכתבנו להלן שהמערות והכוכים של זמן התנאים והאמוראים הנמצאים במירון הם חצובים בסלע, ולכן אין שייך חשש זה וכפי מה שרואים בעינינו שהם נשארו בחזקתם ובקיומם אף אחר שנים רבות עד הנה.
עוד צרופים להקל ב"טומאת קבר"
אחר שהבאנו את שיטת הרמב"ם והרבה ראשונים, שזהו העיקר להלכה יש להוסיף את צירוף שיטת הראב"ד הלכות טומאת מת פרק ז הלכה ד שכל טומאת קבר הינה רק כאשר אין חלל טפח ריק בין המת לבין הכיסוי של הקבר אבל כאשר יש חלל טפח אין כלל טומאת קבר, וכיון שהיו מקפידים להניח חלל טפח כמובא בגמ' ברכות דף יט ע"ב שהיו מקפידים להשאיר חלל טפח אם כן אין כלל שום "טומאת קבר" אף אם עשאוהו "קבר סתום" וסתמוהו היטב בטיח,
ועוד לדעת הראב"ד באופן שיש חלל טפח מעל המת אין אפילו את ה"טומאת גזירת ארונות" דרבנן, כאשר הקבר חצוב בסלע וכפי שביאר בשו"ת חת"ס חלק יו"ד סימן ש"מ.
לילך לכתחילה על גבי מערה
אם כן להראב"ד מותר לכתחלה לילך על גבי המערות ואין בזה אפילו טומאה דרבנן וכל שכן שבשטחים שביניהם אין צריך לחשוש שום חשש שמא יש שם מערה שאינה ידועה, שהרי גם אם יש מערות בשטחים אלו אף הם מותרים, ובפני יהושע ברכות דף יט ע"ב דעתו נוטה להכריע כהראב"ד.
קברים החצובים בסלע – קרקע עולם
עוד יש להוסיף שהקברים הנמצאים במערות במירון הינם חצובים בסלע בתוך המערה ואיתא ברמב"ם הל' טומאת מת פרק ו' הל' ח' ניקב ארון בסלע והכניס המת בתוכה כמו נגר הנוגע בה מ"מ טהור חוץ ממקום פתחה. מתבאר מדברי הרמב"ם שקבר החצוב בסלע אין בו טומאת קבר מפני שקרקע עולם אין שייך בו טומאת קבר, וכן כתב הרמב"ם עוד בהל' טומאת מת פרק ב' הלכה ט"ו הקבר כל זמן שהטומאה בתוכו מטמא במגע ובאהל כמת והוא שיהיה בנוי וסתום עכ"ל שטומאת קבר אין שייך רק בבנין ולא בקרקע עולם, וכתב החזו"א שכן הוא דעת כל המפרשים.
דיני טומאת ארונות בקבורה שבמערות
אחר שביררנו ש"טומאת קבר" אין שייך בקבורה שבמערות אלא שגזרו חז"ל "טומאת גזירת ארונות" ונבאר עתה באיזה קולות הקילו בזה בעת הצורך כדלהלן.
כתב הרמב"ם הלכות אבל פרק ג הלכה יד מותר לכהן להיטמא בבית הפרס או בחוצה לארץ לדבר מצוה בזמן שאין שם דרך אלא היא, כגון שהלך לישא אשה, או ללמוד תורה אע"פ שיש שם מי שילמדנו בארץ ישראל לא מן הכל אדם זוכה ללמוד, וכן מיטמא בטומאה מדבריהם לכבוד הבריות, כיצד אבל שהלך בבית הפרס הכל הולכין אחריו שם לנחמו, וכן מדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ואפילו מלכי עכו"ם כדי להבחין בינם לבין מלכי ישראל כשיחזור כבודן למקומן, וכן כל כיוצא בזה, וכן מיטמא בטומאה של דבריהם לדון עם העכו"ם ולערער עמהן, מפני שהוא מציל מידם, וכן כל כיוצא בזה. עכ"ל.
דהיינו שמותר להיטמאות ב"טומאת גזירת ארונות" דרבנן בזמן שאין שם דרך אחרת כדי לישא אשה, או ללמוד תורה, ולנחם אבלים, ולילך לקראת מלכי ישראל ואפילו מלכי עכו"ם, ולדון עם העכו"ם.
מהו הסיבה שר' בניהו ציין את המערות
ז. עוד יש מקום לעיין על הא דאיתא במס' בבא בתרא דף נח ע"א שר' בנאה היה מציין מערות, משמע מכך שסתם מערה היא בחזקת טומאה ולכן היה צריך לציין את המערות כדי שהכהנים לא יכשלו שאם אין למערה חזקת טומאה מדוע היה לו לעסוק בציון המערות, ויש לתרץ שהיה מציין כדי שלא יכנסו לתוך המערה עצמה, אבל אה"נ שמחמת מה שיהאהילו ע"ג המערה מלמעלה אין לחוש, והנה הרשב"ם שם ד"ה ר' בנאה, כתב שעשה כן כדי שלא יביאו טהרות דרך כאן שלא יאהילו על הקבר, ע"כ, ולכאורא קשה אמאי לא פירש משום "טומאת כהנים" שלא יטמאו הכהנים, אלא מוכח מכאן שמחמת "טומאת כהנים" לא חשש כלל, וכל סיבת ציון הקברים היה מחמת סילסול דטהרות, וכן פירש שם גם רבי' גרשום וז"ל שלא יכנסו שם כהנים ויאכלו טהרות" משמע שזהו רק משום חומרא דטהרות אבל משום "טומאת כהנים" כלל לא היה מציין עבור טומאה דרבנן של "טומאת ארונות".
שו"מ בשו"ת מהר"ם בן חביב ח"א סי' ק"ל שדייק כן מהרשב"ם שרק משום טהרות ציין ולא משום טומאת כהנים, משום דרוב כוכין טהורין ואין בהם רק טומאת ארונות.
וכן כתב בספר ויואל משה מאמר ישוב ארץ ישראל סי' צ"ט שבאמת משום שרוב ארונות יש בהם טפח אין צריך כלל לציין דהוי רק ספק דרבנן וכל שלא ידוע אין לחוש, ור' בנאה ציין רק קברות מזמן האבות שבזמניהם לא השאירו חלל טפח, עכת"ד.
מהו הסיבה שריש לקיש ציין את מערות הצדיקים
במס' בבא מציעא דף פה ע"ב מובא שריש לקיש ציין את מערות דרבנן, ופירש שם רש"י ד"ה מציין מערתא דרבנן וז"ל של יכשלו כהנים לעבור עליהן ולהאהיל שלא תארע תקלה על ידי צדיקים, עכ"ל, וכ' בספר דברי יחזקאל מהגה"ק משיניווע בשו"ת שבסוף הספר סימן א' שריש לקיש לא חשש לציין מערות אחרות משום מכשול לכהנים רק מערות של צדיקים, משום שכיון שהטומאה לא היתה ידועה לא היה לו לריש לקיש למיחש לכהנים, ורק שלגבי צדיקים תקלה מיקרי ולא ניחא להו צדיקים בזה ולכן ציין את קברי הצדיקים. ע"כ.
ובספר ויואל משה הנ"ל תירץ שכיון שרוב ארונות יש בהם פותח טפח לכן בספק אזלינן לקולא ואין לחוש אלא בצדיקים. ע"כ.
ובספר כפתור ופרח לחד מקמאי פרק יא כתב שצריך האדם לבקר בקברות הצדיקים ומביא ראיה מריש לקיש שהיה מציין מערתא דרבנן יעוי"ש ומוכח שם שהוא פירש שכוונת ריש לקיש לא היתה משום פרישה לכהנים אלא כדי שיבקרו בקברותיהם.
דין ליקוט עצמות
ח. הרבה מהמערות הנמצאות ריקות הן מעצמות, ויש לדון האם אף כשהמערות ריקות יש בהם טומאה או לא, ודינם תלוי כדלהלן.
מנהג ליקוט עצמות בזמן התנאים
בזמן התנאים והאמוראים היה מנהג נפוץ לקבור את המת אחר מיתתו במקום מסויים עד שכלה בשרו לגמרי ואז היו מפנים אותו ממקום קבורה זה והיו מכניסים את עצמותיו לגלוסקמא קטנה או לכד קטן וכד' וקוברים שוב במקום אחר את העצמות הצבורים יחד. ומנהג זה היה נקרא "ליקוט עצמות". והוזכר במשנה מסכת שקלים פרק ח משנה ב כל הכלים הנמצאין בירושלם דרך ירידה לבית הטבילה טמאין דרך עלייה טהורין שלא בדרך ירידתן עלייתן דברי רבי מאיר ר' יוסי אומר כולן טהורין חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדין לקברות. ופירש הרע"ב שם מגריפה - כלי שגורפים וכונסים בו עצמות המתים כשהם מפוזרים. מריצה - כלי שרוצצים ומשברים בו עצמות המת כשרוצים להכניסם בסל להוליכן ממקום למקום. וכן פירש הרמב"ם בפירוש המשניות.
ואף הובאו הדינים בשולחן ערוך יורה דעה סימן תג סעיף ז' ליקוט עצמות אינו אלא משיכלה הבשר; כלה הבשר, אין הצורה ניכרת בעצמות, לפיכך יכול ללקט בידו עצמות אביו ואמו. ושם סעיף ח' מוכח שאף בבני אדם חשובים נהגו כך שמובא שם בשו"ע אמר רבי אליעזר בר צדוק: כך אמר לי אבא בשעת מיתתו: מתחלה קברוני בבקעה, ולבסוף לקוט עצמותי ותנם בארזים, ואל תלקטם אתה בידך, שלא יהיו בזויות עליך.
ובשולחן ערוך יורה דעה סימן שסג סעיף ד' מקום שנוהגין לקבור במהמורות (פי' בשוחות עמוקות מן במהמורות בל יקומו) (תהילים קל, יא) בלא ארון, עד שיתעכל הבשר, ואחר כך מלקטין העצמות וקוברין אותן בארון, מותר.
דיני קבר שפינוהו
ט. פסק הרמב"ם הלכות טומאת מת פרק ח הלכה ה וכן בשולחן ערוך יורה דעה סימן שסד סעיף ב' קבר הנמצא [דהיינו שבעל שדה מוצא קבר בתוך שדהו שנקבר ללא רשות] קברו מותר לפנותו. פינהו, מקומו טהור ומותר בהנאה. [שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ש"ך שם ס"ק ה'] קבר הידוע, אסור לפנותו; פינהו, מקומו טמא ואסור בהנאה. [גזירה דרבנן היא שגזרו טומאה עולמית כדי שלא יפנוהו ש"ך שם ס"ק ז'.]
לסיכום: קבר שמתחילה קברו בו מת על מנת לפנות אחר כך את עצמותיו ב"ליקוט עצמות" אין הקבר מטמא אחר שרוקנוהו מהעצמות, אבל קבר שהמת נקבר בו על מנת להישאר שם והלכו והוציאו את עצמותיו גזרו חז"ל טומאה עולמית כדי שלא יתרגלו לעשות כן. והיוצא לדינא שמערת קבורה אם היא ריקה מעצמות המת יש בה רק טומאה דרבנן ואם מתחילה קברו שם על מנת לפנות ולעשות "ליקוט עצמות" אין בהם שום טומאה, ואם כן יש לנו עוד צירוף להקל שהיות והרבה מערות הנמצאות ריקות הם ויש בהם רק ספק טומאה דרבנן ספק האם נתרוקנו בכוונה תחילה או שמא נעשה זאת בזדון. ובצירוף הצדדים דלעיל לפחות אין לחוש לשטח שבין המערות שמא אף בו ישנם מערות נסתרות כשאף אם נמצאם יש בהם רק ספק טומאה.
דין בדיקת עשרים אמה
י. כעת נשוב לעיקר טענת האוסרים בטענה שכיון שישנם מערות קבורה רבות במירון אם כן יש לחוש אף לכל השטחים שביניהם שמא ישנם שם מערות קבורות שאינם ניכרות ואם כן יש בזה חשש טומאת בית הקברות.
הנה בנוסף לכל הצדדים שהארכנו לעיל היוצא מהם שיש כאן רק חשש ספק ספיקא דרבנן ואין מקום לחוש כלל לזה, והם האוסרים לדעתם בונים יתידותיהם מדינא דמתני' מסכת אהלות פרק טז משנה ג' ד' המוצא מת בתחלה מושכב כדרכו נוטלו ואת תבוסתו מצא שנים נוטלן ואת תבוסתן מצא שלשה אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמנה כמלא מטה וקובריה הרי זו שכונת קברות בודק ממנו ולהלן עשרים אמה.
הבודק בודק אמה על אמה ומניח אמה עד שהוא מגיע לסלע או לבתולה המוציא את העפר ממקום טומאה אוכל בדמעו המפקח בגל אינו אוכל בדמעו: ע"כ.
האם נהגו לבדוק עשרים אמה כשמצאו מערות קבורה
יא. והנה דין בדיקת עשרים אמה בדיקה זו לא היתה מקובלת בדורותינו מעולם, ובשום מקום שמצאו קברים או מערות קבורה לא היו בודקים כ' אמה סביבותם, ואם נדון על בדיקת כ' אמה אם כן נצטרך לחזור כמה דורות למפרע ולבדוק אף פה עיה"ק ירושלים את שכונות סנהדריה, עזרת תורה, גוש שמונים, קרית ויואל משה, ועוד שכונות שבכל אלו נמצאו מערות קבורה וסגרו מסביבם באוהל חוצץ ולא בדקו כלל סביבם, והכהנים נכנסים ויוצאים שם ודרים שם ומעולם לא שמענו מפקפקים בכך, והאוסרים אכן מודים שדינם של השכונות הנ"ל בירושלים ובעוד מקומות שווה לדין הליכה במירון, ואם נרצה לאסור את היישוב מירון אל לנו לטרוח צפונה כשהדבר מחייב הכרעה כאן ועכשיו בעירנו עיה"ק ירושלים שלא חששו לכך אף כשנמצאו מספר מערות קבורה בסמיכות זה לזה, בימי המנחת יצחק ועוד קודם לכך, וכן בשו"ת מנח"י ח"ט סי' קכ"ז קכ"ח לגבי מערת קבורה במירון שהצריך לעשות אוהל חוצץ על גביו ולא הצריך כלל בדיקת כ' אמה, ואף לא אסר את כל היישוב מירון משום מניעה מבדיקת כ' אמה.
האם שייך בזמנינו לעשות בדיקה זו
יב. גם אם ירצו להחמיר שבפועל נעשה בדיקה זו של בדיקת עשרים אמה כבר כתב גאב"ד ירושלים בספרו שו"ת מנחת יצחק חלק ח סימן קכב וז"ל ולפמ"ש רביה"ק זי"ע בספר (ויואל משה) מאמר ישוב א"י (אות צ"ה) דענין הבדיקה המובא בש"ס ופוסקים בזה לא בקיאינן כעת, דרק בדורות הראשונים דרבנן קמאי הוי חכימי ובקיאי בבדיקה, אבל השתא ליכא למיקם בבדיקה, וכמו שהביא בזה מהמבואר בשו"ע (יו"ד סי' נ"ז), ובפרט בבדיקה קשה כזה כמו שרואין במשנה (פט"ז דאהלות) ובשאר מקומות עיי"ש, א"כ בזה"ז הוי בכלל אי אפשר להכיר האיסור, ובטל מה"ת.
עוד כתב שם וז"ל. נמצא דקודם בדיקה אין נפ"מ במקומות ששכנו בו ערלים בין א"י לחו"ל, והנה כמעט בכל המקומות שבא"י שכנו בו ערלים, והיינו צריכים בדיקה שלא יהא להם דין טומאה כמו ארץ העמים, ולא שמענו זה כמה דורות שהיו בודקין הקרקעות בא"י, וגם כהנים דרים בקרקעות כאלו, ונשתכחה בדיקה זו לגמרי, וממילא פסקה הטהרה בענין זה בא"י, ודינו לענין זה כארץ העמים.
והיוצא מדבריו שאף על פי שנמצאו מערות קבורה לא נהגו לבדוק בדיקת עשרים אמה וא"כ היה לנו לדון שמא אם איננו בקיאים בבדיקה זו אולי אסור כלל להיכנס לכל ספק כזה אלא שהמנחת יצחק קבע כבר מסמרות בזה וכתב שם שכיון שבזמנינו א"א להכיר בטל הוא מדאורייתא ופסקה טהרה בענין זה בארץ ישראל ודינה לגבי זה כארץ העמים, ועל כן נביא את מקורות הדין ונדון בהם אחת לאחת כדי להוכיח שדין בדיקה זו הינה רק חיוב בדיקה היכא דאפשר אבל לא תיקנו בזה שום טומאה על הנכנס בה, ונקדים הקדמה לכך.
ישנם ד' סוגי תקנות שתיקנו חז"ל בחששות טומאת קבר
א' שדה שנאבד בה קבר. דהיינו שידוע בוודאי שיש בשדה זו קבר ואין יודעים את מיקומו המדוייק.
ודינו נתבאר ברמב"ם הלכות טומאת מת פרק ח הלכה א' שדה שאבד קבר בתוכה עפרה מטמא במגע ובמשא כבית הפרס וכל השדה כולה המאהיל עליה נטמא.
ב' שדה שנחרש בה קבר. דהיינו שידוע בוודאי שהיה בשדה זו קבר והוא נחרש ונשחקו עצמותיו.
ודינו נתבאר ברמב"ם הלכות טומאת מת פרק ב הלכה ט"ז שדה שנחרש בה קבר ואבדו עצמות המת בעפרה היא הנקראת בית הפרס, ועפרה מטמא במגע ובמשא ואינה מטמאה באהל.
ג' ארץ העמים. דהיינו כל הארצות חוץ מארץ ישראל מלאים בקבורת מתים ולכן יש בהם טומאה.
ודינם נתבאר ברמב"ם הלכות טומאת מת פרק יא הלכה א' ארץ העכו"ם וכו' גזרו על אוירה שיטמא ואע"פ שלא נגע ולא נשא אלא כיון שהכניס ראשו ורובו לאויר ארץ העכו"ם נטמא.
וברמב"ם הלכות טומאת מת פרק יא הלכה ב' טומאת אויר ארץ העכו"ם לא עשו אותה כטומאת עפרה אלא קלה היא ממנה, שעל טומאת עפרה שורפין תרומות וקדשים, והמתטמא בגושא טמא טומאת שבעה וצריך הזייה שלישי ושביעי, אבל הנטמא באוירה א"צ הזייה שלישי ושביעי אלא טבילה והערב שמש, וכן תרומה וקדשים שנטמאו מחמת אוירה תולין לא אוכלין ולא שורפין.
ד' שכונת קברות דהיינו המוצא ג' קברים או יותר צריך לבדוק כ' אמה מחשש שמא ישנם שם עוד קברים.
כ' הרמב"ם הלכות טומאת מת פרק ט הלכה ג' היה חופר ומצא מת מושכב כדרך שקוברין המתים נוטלו ואת תבוסתו, וכן אם מצא שנים נוטל כל אחד מהן ותבוסתו עמו וכל השדה טהורה, מצא שלשה מתים כל אחד מהן מוטל כדרך הנקברין אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמונה כמלוא מטה וקובריה ה"ז חושש שמא בית הקברות הוא זה וצריך לבדוק מן האחרון עשרים אמה שהן כשתי מערות וחצר שביניהן, ואם לא מצא שם מת אחר הרי אותן העשרים שבדק טהורות אע"פ שהן שכונת קברות.
עוד כ' הרמב"ם שם הלכה ו' אחד המוצא שלשה מתים כדרכן בתחלה או שמצא שלשה כוכין או כוך ונקיע ומערה הרי זו שכונת קברות, מצא שנים ואחד היה ידוע יש להם תבוסה ואין להם שכונת קברות שהקבר הידוע אינו עושה שכונה, ולא אמרו אלא המוצא שלשה בתחלה הוא שצריך בדיקה, כיצד בודק העשרים אמה שאמרנו, חופר עד שהוא מגיע לסלע או לבתולה, והיא הקרקע שנראית שאינה עבודה, העמיק אפילו מאה אמה ומצא חרש הרי זו כבתחילה וצריך להעמיק עד שיגיע לבתולה הגיע למים הרי זו כבתולה.
עוד כ' הרמב"ם הלכות טומאת מת פרק ט הלכה ט' המוצא עפר זה של בדיקה טהור אא"כ מצא טומאה במקום שחפר, אבל קודם שימצא אוכל בתרומה. וכן פסק הרא"ש והר"ש.
לסיכום: א' שדה שנאבד בה קבר גזרו טומאה על מגע ועל משא ועל אוהל.
ב' שדה שנחרש בה קבר גזרו טומאה על מגע ועל משא ולא גזרו טומאה על אוהל.
ג' היוצא וההולך בארץ העמים גזרו טומאה על מגע ועל משא ועל אוהל.
ד' המוצא שלושה קברים ולכן בודק עשרים אמה מחשש שמא יש שם עוד קברים ושמא יש כאן בית הקברות גדול לא גזרו טומאה לא על מגע ולא על משא ולא על אוהל, ומותר לו אפילו לאכול תרומה.
נמצינו למדים שדין הבודק עשרים אמה קל בהרבה מדין שדה שנאבד בה קבר ושנחרש בה קבר ומדין היוצא וההולך בארץ העמים. אף על פי שאף בהם סיבת הטומאה היא מחשש שיש שם קברים, שהבודק עשרים אמה לא נתנו לו שום טומאה כלל, ויכול אף לאכול בתרומה ורק שנתנו לו דין לבדוק ולברר את המצב, שוודאי הוא שבמקום הצורך מותר לו לעבור שם.
להקל לכהן להיכנס במקומות טומאה אלו במקום הצורך
בשולחן ערוך יורה דעה סימן שעב סעיף א' אף על פי שהכהן אסור ליכנס לבית הפרס, (פירוש: שדה שנאבד בה קבר, ושנחרש בה קבר, ושיעורה מאה אמה) או לארץ העמים, אם היה צריך לילך שם לישא אשה או ללמוד תורה, ואין לו דרך אחרת, יכול לעבור דרך שם, אפילו אם מוצא ללמוד במקום אחר. וכן אבל העובר דרך שם, יכול לילך אחריו לנחמו. וכן מטמא בטומאה של דבריהם, לדון עם עובדי כוכבים ולערער עמהם, מפני שהוא כמציל מידם, וכן כל כיוצא בזה.
והנה בסעיף זה הוזכר על שלושת מיני הטומאות שיש להקל בהם במקום הצורך ודין הבודק כ' אמה לא נזכר כלל ומסתבר שמכל שכן הוא שכיון שאין לו שום טומאה כלל ויכול אף לאכול בתרומה ורק שנתנו לו דין לבדוק ולברר את המצב שוודאי שבמקום צורך מותר לו לעבור שם.
השתטחות על קברי צדיקים נחשב כדבר הצורך להקל בו כפי הקולא של לילך לקראת גויים
בשו"ת מהר"ם חביב סי' ק"ל התיר להשתטח על קברות תנאים ואמוראים מטעם שכל קבריהם בחזקת פותח טפח ואין להם אלא טומאת ארונות, ולא גזרו לצורך מצוה דלא גרע מלילך לקראת מלכי גויים דחשוב מצוה ולא גזרו לזה גזירת ארונות.
וכן בשו"ת מהרי"ל סי' ק"נ התיר בקברי צדיקים כאשר יש פותח טפח שמותר לבא על קבריהם אע"פ שעדיין יש בזה טומאת ארונות כיון שהקילו בטומאת ארונות לילך לקראת מלכי גויים.
וכן בשערי תשובה או"ח סוף סימן תקס"ח ד"ה בהליכה הביא להלכה את דברי הברכי יוסף שמותר לכהן לצאת מארץ ישראל לארץ העמים כדי להתפלל על קברי הצדיקים מוכח מזה שהם החשיבו את ענין התפילה בקברי הצדיקים כמצוה לענין זה.
האם בזמנינו מקפידים על טומאה דרבנן של יציאה לחו"ל ודין בדיקת כ' אמה
בסימן שסט סעיף א' כתב בשולחן ערוך הכהן מוזהר שלא ליטמא במת, וכו' וכן שדה שנחרש בו קבר ואין ידוע מקומו וכל ארץ העמים, אסור לכהן ליטמא בהן. וכתבו שם הט"ז והש"ך שזהו דווקא בזמן שהיה א"י בטהרה אסור לכהן לילך מארץ ישראל לארץ העמים שהוא חוצה לארץ, ע"כ. אבל בזמנינו שאין אוכלין טהרות ואיננו טהורין מותר לצאת. וכיון שאיסור היציאה לחו"ל הינו מחשש טומאת קברים ודינו חמור מבדיקת כ' אמה אם כן כמו שנהגו בזמנינו להקל ביציאה לחו"ל כשי' הט"ז והש"ך אף יש לנו להקל להיכנס בתוך עשרים אמה של מערת קבורה, בפרט לפי מה שהוכחנו שבבדיקה זו לא תיקנו חז"ל שום טומאה, ורק ציוו לעשות בדיקה זו ובזמנינו שאיננו בקיאים בזה כמו שכתב בעל הויואל משה ובעל המנחת יצחק אין צד לאסור להיכנס בתוך עשרים אמה של מערת קבורה אף בלי שום בדיקה וכפי שנהגו בני ישראל בענין זה בכל ערי מושבותם כאן בארץ הקודש, ונחזור ונעתיק דבריו הקד' של בעל המנח"י בספרו שו"ת מנחת יצחק חלק ח סימן קכב וז"ל ענין הבדיקה המובא בש"ס ופוסקים בזה לא בקיאינן כעת וכו', א"כ בזה"ז הוי בכלל א"א להכיר האיסור, ובטל מה"ת.
עוד כתב והנה כמעט בכל המקומות שבא"י שכנו בו ערלים, והיינו צריכים בדיקה שלא יהא להם דין טומאה כמו ארץ העמים, ולא שמענו זה כמה דורות שהיו בודקין הקרקעות בא"י, וגם כהנים דרים בקרקעות כאלו, ונשתכחה בדיקה זו לגמרי, וממילא פסקה הטהרה בענין זה בא"י, ודינו לענין זה כארץ העמים. עכ"ל
החזקת טומאה מחמת שמצאו טומאה במקום מסויים
ומקור לכך שאין צריך לחשוש בכל מקום שמא ישנם שם קברים מצאנו בגמ' מסכת זבחים דף קיג ע"א איתיבי' רבי יוחנן לריש לקיש: פעם אחד מצאו עצמות בלשכת דיר העצים, ובקשו לגזור טומאה על ירושלים, עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בושה וכלימה היא לנו שנגזור טומאה על עיר אבותינו? איה מתי מבול? איה מתי נבוכדנצר?.
ומקור גמ' זו היא מתוספתא מסכת עדויות פרק ג הלכה ג ושם כתבו את הטעם שלבסוף הכריעו להיתר וז"ל התוספתא אמר ר' שמעון בן עזאי מעשה שנמצאו עצמות בירושלם בדיר העצים ובקשו חכמים לטמא את ירושלם אמר להן ר' יהושע בושת היא לנו וכלימה שנטמא את ביתינו, איה מתי מבול? איה הרוגי נבוכדנצר? איה הרוגים שנהרגו במלחמה ועד עכשיו? אבל אמרו ודאי טמא ספק טהור.
תבנא לדינא שהיות ואיננו באים בזה להתיר לכהנים הליכה על גבי מערות הקבורה עצמם ורק לגבי הליכה במקומות שאין ידוע לנו עליהם שום טומאה אין לנו כלל לחוש שמא יש תחתיהם איזה מערת קבורה שאינה ידועה ומותר לכהנים להלך בשבילי מירון ללא שום חשש ופיקפוק וכפי שנהגו כל הדורות, והרוצה להוציא מחזקת טהרה הנהוגה כל השנים ומההיתר הנטוע ביתידות ההלכה עליו הראיה, ונסיים בדברי הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל פרק י' הלכה ו' וז"ל שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי לתלות.
והנני דושתה"ר כל הימים באהבה רבה וחותם בכל חותמי ברכות.
יצחק רוזנבלט
נ.ב.
זכיתי להיות בחודש האחרון כמה פעמים במירון ועברתי ב"דרך מהדרין" וב"דרך בורמה" וראיתי שהעסקנים החשובים עשו ותיקנו את הדרכים הנ"ל על הצד היותר טוב שלא יכשלו בשום חשש איסור, ואשרי חלקם.
