פרשת שבוע - פרשת אמור - רעיונות על פרשת השבוע מתורת הרב אביגדור נבנצל שליט"א

התורה מזהירה אותנו: "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (ויקרא כב, כח) במבט ראשון אפשר לומר שמצווה זו עניינה רחמנות כלפי בעלי חיים. ספר החינוך מסביר משורשי המצווה "שהוא לקבוע בנפשותינו מידת החמלה ולהרחיק מידת האכזריות שהיא מידה רעה" (מצווה רצד)

אולם מו"ר הרב נבנצל שליט"א אומר שזה רק בתור "טעמא דקרא", אך לא צריך לפרש שזו כל מטרת המצווה שהרי הגמרא (ברכות לג:) אומרת על מי שאומר בתפילה: "...על קן צפור יגיעו רחמיך...משתקין אותו" ומדוע? משום "שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות" (שם) אנחנו לא יכולים להבין את טעמי המצוות במלואם, גם אם נראים לנו כפשט הכתוב. המושג "סיבה" אצל הקב"ה לא שייך כלל, שהרי הוא סיבת כל הסיבות; "...הוא אל, הוא היוצר, הוא הבורא, הוא הדיין..." (אבות ד', כט') כל שכן לקבוע שזו הסיבה ולא אחרת. כל מטרתנו היא לתת מעט טעם במצוות על מנת שיהיה לנו "טעים" לקיימם אבל זה לא אומר שזו סיבת המצווה.

ראייה לדבר: כששוחטים את האם אסור לנו לשחוט באותו יום את הבן. כשמדברים על "יום" מיד עולה לנו במחשבה עשרים וארבע שעות; אולם לפעמים שוחטים את הפרה סמוך לשקיעה ולאחר מספר רגעים, בצאת הכוכבים, כבר יהיה מותר לשחוט את הבן. איך אפשר לומר אם כן שמצווה זו עניינה רחמנות? איפה ההרחקה ממידת האכזריות כשמשחיטת האם לשחיטת הבן עברו רק כמה רגעים?

יתירה מזו: אם נשחט את הפרה בתחילת ליל טו' באייר למשל, אסור לנו לשחוט את בנה כל אותו היום, אבל אם יש לה בן שלקחו אותו לאמריקה, ושם עוד לא שקעה השמש של יום יד' באייר, מותר יהיה לשחוט אותו שם משום שזה יום אחר (והתורה אמרה "לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד") ורק כשתשקע החמה שם יהיה אסור לשחוט אותו. זה נשמע רחוק מההיגיון הפשוט שלנו, מה טעם הדבר שכעת מותר לשחוט אותו וכעבור כמה שעות יהיה אסור?

יתירה מזו: איסור "אותו ואת בנו" נוהג לא רק בעגל רך בשנים; יכול להיות פר בן עשר שנים שכבר מזמן לא זוכר את אימו (הוא לא מחויב בכיבוד אב ואם...) וגם אימו לא זוכרת אותו. ובכל זאת אסור לנו לשחוט אותם באותו יום. הרי לנו הוכחה שאיננו מסוגלים להבין את טעמי המצוות; אין ספק שיש להם טעמים והקב"ה הוא זה שיודע אותם, אבל אנחנו מקבלים אותם כ"גזירת המלך". אנו צריכים לדעת שיש משמעות אחרת לזמן מעבר למה שידוע לנו, שיום אחד זה יום אחד למרות שבארץ ישראל הוא מתחיל עכשיו ובחו"ל יתחיל רק בעוד כמה שעות - זהו יום אחד. הוא הדין בנוגע לקשר ה"משפחתי" שבין הפרה, בת ה - 13 לבין הפר בן ה – 10 שבחו"ל. יש קשר פנימי ביניהם, למרות שלא מובן לנו, ואסור לנו לשחוט אותם באותו יום. אמנם בדורנו אנו מבינים הרבה יותר על כוחות הטבע, חכמת הרפואה והתפתחות הטכנולוגיה; לפני כמה דורות אם מישהו היה אומר שילחץ על כפתור ויהיה אור בחדר היו דנים אותו בדין

"מכשף"; היום כבר כל אחד יודע ומכיר את פעולת החשמל. כמו כן היום אפשר להרים את האפרכסת, ללחוץ על כמה מספרים ומיד לדבר עם האח שבאמריקה. אם פעם מישהו היה עושה זאת היה נידון בדין "חובר חבר", הוא מחבר אותך עם האח שבאמריקה. היום זה כבר לא מעורר תמיהה, זה הפך להיות חלק מהחיים. היום בלחיצת כפתור אחת אפשר לשגר טיל, לווין שיגור או חללית לירח, והדוגמאות עוד רבות ומגוונות. ולמרות שמכירים ומבינים כוחות שאבותינו לא הכירו, עדיין ישנם כוחות רבים שלא מוכרות לנו.  

ואם כך בכוחות הגשמיים - כל שכן בכוחות הרוחניים. אדם יכול לפסול קרבן קדשים רק בגלל שחשב לאכול אותו מחוץ לזמן הקצוב בתורה לאותו קורבן. מה עשה בפועל? רק חשב להשאיר חתיכה מהפר לדוד משה שצריך להגיע מחר! מה יש בזה?! לא מובן לנו; אבל התורה אומרת שמחשבת חוץ לזמנו פוסלת את הקרבן ועושה אותו פיגול. הרי לנו הוכחה נוספת שאיננו מסוגלים להבין את הכוחות הרוחניים הרבים הפועלים בעולם, אך חייבים להאמין באמונה שלמה שאותם כוחות קיימים.

ציבור שומרי מצוות עוד יכולים להאמין למשל, שלימוד התורה מגן על עם ישראל; אבל לצערנו הרב יש ציבור שלם שלא מסוגלים להבין זאת. הם מבינים שטנק יכול להגן, שמטוס יכול להגן. אבל כשיהודי פותח את הגמרא ולומד בשקידה ומגן בכך על עם ישראל - הם אינם מסוגלים להבין. ולהיפך: שחילול שבת גורם לאסונות הם גם לא מסוגלים להבין. אבל גם במאה הקודמת לא האמינו שאפשר ללחוץ על כפתור כאן והפקס יְצֵא במדינה אחרת. היום גם לא מובן לנו איך זה פועל (אולי למדענים כן) אבל זה הפך לדבר שבשגרה.

פינחס אומר לבני ישראל בעבר הירדן: "הֲלוֹא עָכָן בֶּן זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם וְעַל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָיָה קָצֶף וְהוּא אִישׁ אֶחָד לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ" (יהשוע כב, כ) דהיינו: בגלל המעילה של עכן כלל ישראל ניגף לפני הכנעניים ושרר ייאוש בקרב העם ביכולתם לכבוש את הארץ. יהושע פונה לקב"ה ואומר: "וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (שם ז, ז) עד שהקב"ה אומר לו להשמיד את החוטא והשכינה שוב תשרה בישראל. והחוטא עצמו לא מרגיש שגורם נזק לכלל ישראל במעשיו.

דוגמה נוספת - מעשה זמרי בן סלוא שלקח את המדינית לעיני משה וכל עדת בני ישראל, ובעקבות מעשה זה מתו עשרים וארבעה אלף מישראל. הרי לנו שמעשה הפרט משפיע על כלל ישראל ואף אחד לא יכול לומר "אני מפריע למישהו? כל אחד עושה מה שהוא רוצה!" מחשבה כזאת לא נכונה, אנחנו צריכים להבין שכל מעשה משפיע הן לטוב והן למוטב. כבר לימדונו חז"ל "כל ישראל ערבים זה בזה", משל לאוניה השטה על פני המים שנשמע רעש מאחד החדרים. כשהלכו לבדוק מצאו אדם קודח בקרקעית האוניה. כששאלו אותו "מה אתה עושה?!" הלה ענה: "מה אתם רוצים? אני קודח בתא שלי!" אמנם נכון, אבל בגלל החור הזה האוניה תטבע.   

לאור כל האמור חייבים לדעת שכל המצוות שציוונו השי"ת שהן גזירת המלך, גם אם נראה לנו לפעמים שיש היגיון מסוים בקיומן, זה לא אומר שזהו ההיגיון האלוקי. חייבים להפנים שבכל מצווה שמקיימים מזכים את כלל ישראל וגורמים לשפע רוחני בעולם גם אם טעמה לא מובן לנו.