שלום שוב,
ברצוני עתה להסב את תשומת ליבכם לאחד ממעגלי הקסמים בהם המחשבה האנושית סובבת (בין אם מדובר על מחשבתו של אדם פרטי בינו לבין עצמו ובין אם מדובר על התפתחותה של ההגות והתרבות האנושית במהלך ההיסטוריה) ושלדעתי אין ממנו מוצא (לפחות לא מוצא קבוע).
בצורה זו או אחרת הנושא כבר נדון רבות – הן בפורום הזה והן ע"י המשתתפים הקבועים בפורום זה בבמות אחרות (ב"שתי עגלות וכדור פורח", למשל) והן בכלל בהגות האנושית מקדמת דנא.
מה שאני בא לעשות פה הוא לתמצת את הנושא ע"י 14 נקודות (מה שהגל קורא "מומנטים") של ההתפתחות שהמחשבה האנושית עוברת עד שהיא חוזרת לנקודת המוצא.
אני אמנע בשל כך מהבאת מקורות (למרות שיש לי הרבה מקורות להביא) – וזאת כדי להשאיר את מבנה המהלך ברור ו"נקי" וחף מדיונים מיותרים בפרשנות טקסטואלית או בהיסטוריה.
אם יתפתח פה דיון – אזי אביא מקורות במידת הצורך.
הסיכום להלן הוא אידיאליזאציה – במציאות, ההתפתחויות הרבה פחות חלקות ולעתים קרובות ישנן חזרות לנקודות שכבר ביקרנו בהן (רגרסיה). קחו זאת בחשבון. זאת ועוד – את המעגל הזה אפשר לסגור כמעט בכל שלב במהלך מחשבתי פשוט. אך אמנע מלעשות זאת – אמתח את החבל עד הסוף כדי למצות את הנושא כמה שיותר.
הייתי רוצה לומר על הסיכום שלהלן שהוא כל הפילוסופיה כולה על רגל אחת. אבל אמנע מכך ואגיד משהו פחות רברבני – שהסיכום הוא, על רגל אחת, סיכום של אספקט מרכזי וחשוב של הפילוסופיה בכל התקופות.
1. מתחילים מהשקפה קומונסנסית:
אנו לומדים דברים מסויימים מההורים שלנו, מהמורים שלנו, מהעיתונים, מהספרים, מה"חיים" וכן הלאה. ואנו מתייחסים להרבה דברים כמובנים מאליהם – או לפחות ככאלו שניתן להניח אותם כאמיתיים מבלי לחשוש.
התייחסות זו אל העולם נקראת: ריאליזם ישיר (או בשמות גנאי – למי שאוהב להשתמש בשמות גנאי –דוגמאטיזם, ריאליזם-נאיבי, וכן הלאה).
2. עכשיו, חלק מההשקפה הקומונסנסית הזאת היא שאנשים מסביבנו טועים. זאת אנו לומדים מינקות. המבוגרים מתווכחים בין ובין עצמם - אומרים זה על זה "אתה טועה" - וכך אנו למדים שגם מבוגרים יכולים לטעות.
הורינו מלמדים אותנו לא לסמוך על כל אדם (במיוחד לא לסמוך על זרים). הם גם מלמדים אותנו שההוא לא יודע מה הוא מדבר וההוא טועה – והם גם מסבירים לנו למה.
כך נולדת לה הביקורתיות.
3. יתר על כן – אנו למדים שגם אנו, כאנשים בין אנשים, טועים לעתים. וגם זאת הורינו, מורינו וכו' מבהירים לנו כל אימת שהם מעמידים אותנו על טעויותינו.
יתר על כן, מלמדים אותנו מינקות לשים לב למה שאנו אומרים וחושבים כדי שנימנע מטעויות.
להימנע מטעויות זה טוב גם מבחינה פראקטית – שלא נטעה בהחלטותינו – וגם מבחינה חברתית – שלא נחשוף את בורותינו ברבים.
כך נולדת לה הביקורת העצמית.
4. עתה כשאנו ביקורתיים כלפי עצמינו, אנו מתחילים לבחון כל אחת מאמונותינו. אנו בודקים את מקורותיה (ממי למדנו אותה? האם ניתן לסמוך עליו?) ואת הצדקותיה (האם יש נימוק טוב להשקפה זו?).
אני לא בטוח שמה שהמורה שלי לפיזיקה אמר לי בשיעור נכון (שהרי הוא רק בעל תואר ראשון) – אז אבדוק אצל פרופסור לפיזיקה (הוא בוודאי יידע את התשובה).
אך, מכיוון שידוע לנו שאת אמונותינו קיבלנו מאנשים אחרים, וידוע לנו שאנשים, ויהיו החכמים ביותר, יכולים לטעות (ותעדנה על כך כל המחלוקות בין האנשים החכמים ביותר), אזי בשלב כלשהו אנו מנסים לאמת את אמונותינו באופן עצמאי – בלי לסמוך על אף אחד.
כך נולדת לה העצמאות המחשבתית.
5. אנו ממשיכים את הפרוייקט הביקורתי – אך עתה כבר באופן עצמאי.
בהתחלה, אנו בוחנים את אותן אלו מקרב אמונותינו הנמצאות על פני השטח – ואת הבדיקה הזאת אנו מבצעים על רקע אמונותינו ה"מוצקות" יותר, הבסיסיות יותר.
למשל, אם אינני בטוח שהיום השלושים לחודש – לא אשאל את השכן (כי למדתי שלא לסמוך על דעת אחרים) אלא אסתכל ביומן (כי היומן, מן הסתם, לא יטעה בזה).
אני לא בטוח שהתשובה שלי לתרגיל במתמטיקה היא נכונה – אני אבדוק אותה בכה ובכה – בדרך זו ובדרך חלופית – עד שכל הדרכים כולם יובילו אל אותה התשובה וכך אדע מהי התשובה הנכונה.
אך אז אנו מגלים שגם את השקפותינו הבסיסיות רכשנו מאנשים אחרים: מהתרבות בה גדלנו, מהחברה הסובבת אותנו, ממורינו, מהספרים וכו' – ואת השקפותינו אלו קיבלנו מהם באופן בלתי ביקורתי (שהרי זה היה לפני שנהיינו ביקורתיים) – מתוך אמונה עיוורת.
יתר על כן, ידוע לנו גם שגם תרבויות שלמות יכולות לטעות (תחשבו שנייה על "פולחני מטען" למיניהם). מה אם התמזל מזלנו להיוולד דווקא לתוך תרבות שטועה בהשקפותיה הבסיסיות ביותר?
אזי אנו מחפשים אמונות שאי אפשר לפקפק בהם – ולו בדמיון. אנו מחפשים אמונות שרכשנו באופן עצמאי לחלוטין – בלא לסמוך על אף אחד.
זוהי כבר הספקנות המתודית.
6. והנה, אנו אכן מגלים כמה אמונות כאלה. אנו לא מפקפקים בהגיון עצמו, אנו לא מפקפקים בקיומינו-אנו.
אבל אז עדיין מכנן בליבנו הספק – שמא גבולות הדמיון שלנו לא משקפים את גבולות המציאות - שמה המציאות עולה על כל דמיון.
שמא, באופן עקיף – עדיין התרבות שלנו היא זו הקובעת את גבולות הדמיון. או שמא הפנטו אותנו. או שמא החדירו בילדותינו לתת-מודע שלנו אמונות שקריות , שאנו בטעות מקבלים אותן כאמונות "שלנו". או שמא המבנה הפיזיולוגי שלנו (למשל, מבנה המוח) לא מאפשר לנו לראות את האמת נכוחה. או שמא אנו נמצאים ב"מטריקס" בו משדרים לנו סרט שאנו בטעות מקבלים אותו כמציאות. וכן הלאה.
כך נולדת לה הספקנות.
7. והנה, אחרי שהתייאשנו לחלוטין מלהיפטר מהספקות האופפים אותנו, נולד בליבנו אפילו ספק אחד נוסף – אך בספק זה תמונה נחמה רבה:
אולי בכלל אין דבר כזה, "מציאות", שם "בחוץ". אולי החלום הזה שאנו נמצאים בתוכו הוא כל מה שיש.
אם זה כל מה שיש, הרי שאנו יכולים להירגע ולהתייחס אל החלום עצמו כאל המציאות – המציאות היחידה הקיימת. אין עולם בחוץ – העולם הוא עולמינו הפנימי.
עמדה זו נקראת פנומנליזם.
8. ואז, שמחים וטובי לבב, אנו מתחילים לחקור את ה"חלום" הזה שלנו.
ואנו מגלים שבחלום הזה ישנם כל מיני תופעות מענינות: מראות, צלילים, ריחות, תחושות וכו'. גם כאבים והנאות – שעד כה חשבנו עליהם שהם "שלנו" - אינם אלא תופעות בחלום הזה ואינם יותר (או פחות) שלנו מאשר המראות והצלילים.
יתר על כן – אפילו הגופים - שעד כה כל אחד ייחס אחד מהם לעצמו, כגוף "שלו" – אינם אלא עוד מראות ותחושות וכו' – בקיצור, תופעות בלבד. אין הצדקה להתייחס לאחד הגופים שונה מכל השאר ולקרוא לו "אני" - את כולם אני רואה בחלום...
יתר על כן, התרחשויות שעד כה כל אחד התרגל לראות בחלקן "מעשים" שהוא עושה ובחלקן מעשים של הזולת אינן אלא עוד התרחשויות בחלום (אותו דבר אמור לגבי רצונות והתייחסויות כלפי התופעות וכו').
מי שהגיע לשלב הזה, רואה עצמו עתה כצופה בלבד בחלום הזה שלו – ואילו את עצמו כנמצא מחוץ לחלום.
זהו האידיאליזם הסובייקטיבי.
9. אבל עתה, מתוך עמדה זו, נוצר המצב הבא:
מכיוון שכל אחד מכיר רק על עצמו בתור צופה בחלום ואילו את האנשים האחרים הוא מכיר רק בתור תופעות, אין סיבה להניח שישנם צופים נוספים באותו חלום בו הוא צופה.
כל אחד יכול לטפוח לעצמו על השכם (הווירטואלית, כמובן) ולהגיד לעצמו: אני וזולתי עוד.
זהו הסוליפסיזם.
10. אך פה מתעורר סוג חדש של ספק בלבו של הסוליפציסט:
אם אני אינני תופעה, האם אני בכלל קיים?
אמנם ברור שהמראות, שעד כה ראיתי בהן מראות ה"נגלות לעיני", קיימים (כמראות – ואותו דבר אמור בצלילים וכו') – בזה אין ספק – אבל האם הצופה – מי שאני רגיל לקרוא לו "אני" – האם צופה זה קיים?
והנה, הסוליפציסט רואה שאין לו הצדקה טובה להניח את קיומו-הוא. בכל אופן – לא כדבר מה הנמצא מחוץ לחלום.
עתה, כשה"אני האמיתי" סולק מהתמונה, כבר לא איכפת לו באופן עקרוני לקחת תופעה כלשהי בעולם – למשל, את אותם מראות ותחושות שהוא היה רגיל לקרוא לו "הגוף שלי" לפני שהבין שהכל חלום – ולקרוא לה "אני". אבל ל"אני" זה אין איזה מעמד מיוחד בעולם התופעות – זה סתם עוד דבר.
באחת הגלגולים שלה, השקפה כזו נקראה ביהייוויוריזם.
11. עתה אנו מגלים עוד כמה מאפיינים מעניינים של החלום:
שניתן לכנס כל מיני תופעות במצבורים שניתן לקרוא להם בשמות: עצים, אבנים, אנשים, גופים, פעולות, דיבורים, חוקי טבע, וכן הלאה
בקיצור, הכול טוב ויפה.
מה שיפה הוא שגם נפטרנו מספקות מיותרים וגם "החזרנו" לעצמנו את העולם שאבד לנו.
עתה אין בליבנו ספק לא רק בנוגע לקיומו של העולם אלא אף בנוגע לנכונותן של השקפותינו על העולם – כי מה הן בסה"כ אם לא "מסגרות" מחשבתיות בהן אנו מכנסים את התופעות הנגלות לעינינו?
זהו הפוזיטיביזם.
12. אך עתה אנו מגלים דבר מה מעניין.
שלא כל מסגרת בה אנו מנסים לכנס את התופעות הנגלות לעינינו אכן "עובדת".
ישנן מסגרות שאנו יכולים "לשחק" איתן – אנו יכולים להחליט לראות באירופה ואסיה יבשות נפרדות ואנו יכולים לראות בשתיהן ישבת אחת – איראסיה.
אך ישנן גם מסגרות הכפויות עלינו.
אין אנו יכולים להסתכל על התופעות כבלתי תלויות אחת בשנייה, ככאוטיות. אין אנו יכולים להיפתר מהתחושה שתופעות גוררות אחת את השנייה. כלומר, אין אנו יכולים אלא להניח סיבתיות.
אין אנו יכולים שלא לראות בזיכרונות שלנו אירועים שאכן קרו (אם כי באופן תופעתי בלבד, כמובן) – כלומר, אין אנו יכולים שלא להניח את הזמן.
אך זה לא מטריד יותר מידי את שלוותינו – כי מה הן המסגרות הללו, הכפויות עלינו, אם לא עוד תופעות בחלום (ברמת הפשטה גבוהה יותר)?
אנו אומרים למסגרות אלו: welcome to the club ומאמצים אותן בשתי ידיים כחלק מה"עולם" שאנו מכירים בקיומו.
עמדה זו נקראת אידיאליזם טראנסצנדנטאלי.
11. והנה בין אותן מסגרות שמבעדן אנו תופסים את העולם, אנו מגלים שקיימים גם מושגים כמו ממשות (כלומר, הדבר שקיים באופן אובייקטיבי – לא כתופעה בלבד), אני (ולא רק במובן של "גוף" זה או אחר אלא שאנו "משוחדים" לגביו - כלומר, בעל מעמד מיוחד בעינינו), וכדומה.
וזה מתנגש עם כל כיוון המהלך עד כה.
אבל אל ייאוש. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.
ניתן הרי גם במושגים אלה לראות אך מסגרות המעצבות את דרך התייחסותנו אל עולם התופעות. למשל, מושג כמו ממשות, ניתן לראות בו איזה רקע שכנגדו אנו מסוגלים לבחון מחדש ולבקר את אמונותינו לגבי העולם. כלומר כמין "מראה" המאפשרת לנו להסתכל על עצמינו מהצד.
בשביל בחינה עצמית זו, צריך כמובן להניח את העצמי. אבל גם זה לא נורא – כל עוד אנו לא "נאיביים" בהתייחסותנו אליו.
כך, למעשה, חלקית חזרנו למצב הראשוני והשבנו לעצמינו את כל מה שחשבנו אותו לנכון מלכתחילה – אבל זאת מתוך התבגרות מסוימת ומתוך התגברות על הספק.
נקרא לעמדה זו אידיאליזם אבסולוטי.
12. א. אך הנה, אנו מגלים בעצמינו שאנו (בעל כורחינו – כנתון) מתייחסים לאנשים אחרים לא כאל עצים ואבנים – לא כאל עוד תופעות בעולם – אלא כאל בעלי מעמד אנאלוגי למעמדנו-אנו.
איכפת לנו מה הם חושבים באופן כללי – ובפרט, איכפת לנו מה הם חושבים עלינו.
אפילו אם אנו נהנים להתעלל בהם או לשעבד אותם – אנו נהנים מכך דווקא בגלל שהם אנשים כמונו. אין הנאה יתירה בהכאת אבן. ואין הנאה יתירה בכך שמכשיר כלשהו ישרת אותנו. לעומת זאת, במקרה של אנשים המצב שונה...
[מאידך, ההנאה שבשעבוד או בהתעללות היא בכך שבזאת אנו הופכים את הזולת לחפץ בלבד, או למכשיר בלבד (או חושבים שאנו הופכים, או רוצים להפוך...) - אבל זה מאופרה אחרת]
כך חוזר הזולת לתמונה.
הזולת גם הוא צופה בעולם התופעות. גם הוא "אני" כמונו.
אין מניעה, אפוא מללמוד מהזולת דבר-מה או שניים.
יוצא שהיותי בעל קשר מיוחד לגוף שלי איננו נובע מסתם טעות של ההכרה אלא זהו אמצעי לגלות את עצמי לזולת דרך עולם התופעות – בדיוק כמו שהלה מגלה עצמו בפני באותה דרך.
ב. אך עתה אנו שמים לב שהזולת רואה דברים לעתים בצורה אחרת מאיתנו.
מאידך, מכיוון שנתון לנו שגם הוא "אני" כמונו, אין סיבה שנעדיף דווקא את דעתנו-אנו על פני דעתו. מאידך, גם ההיפך לא מתבקש – אין לנו סיבה לבטל את דעתינו בפני דעתו. אך גם להאמין בסתירה איננו יכולים (בגלל מסגרות התפיסה שלנו).
ניתן אפוא לראות בעצמי ובזולת משתפי פעולה בדרך אל האמת (שהיא, כזכור, איזו מסגרת אידיאלית שכנגדה אנו בוחנים את אמונותינו). כך, כשישנה מחלוקת, זוהי הזדמנות להגיע לאמת כוללת יותר, המשלבת בין דעתי לדעת הזולת.
והאמת והשלום אהבו.
זוהי הדיאלקטיקה.
13. אך את ההשלמה הזו אי אפשר לעשות ללא ירידה לשורשי המחלוקת בינינו וללא מציאת המכנה המשותף.
והנה, אנו מגלים שזה לא כזה קל. וזאת משום שאנשים בד"כ לא מחזיקים באמונות שלהם על סמך כך וכך הנחות בסיסיות אלא כמכלול. ומכלול זה נקבע ע"פ ההיסטוריה הפרטית של אנשים אלו – מקום גדילתם, החינוך שהם קיבלו וכן הלאה – וכן על פי תודעתם הקולקטיבית והתרבותית.
במכלול זה, כל טענה מוצדקת מתוך כל השאר – וחוזר חלילה. ולא ברור איך פורצים מעגל שכזה.
זה מוליד רלאטיביזם, האומר: ראייתי את המציאות וראייתו של זולתי את המציאות הן שוות ערך אך אינן ברות השלמה. אין טעם לנסות לשכנע את הזולת בדעתי (וק"ו לכפות עליו את דעתי) ואין טעם מלהשתכנע מדעתו - כל אחד חיי בעולם שלו.
14. אך מה יעשה הרלאטיביסט כשהוא מגלה שהזולת איננו רלאטיביסט כלל ועיקר? איך הוא אמור להתייחס לדעה זו של הזולת? יתר על כן, מה יעשה הרלאטיביסט כשהזולת ינסה לשכנע אותו בדעתו הוא – או, ביתר שאת, אם הזולת ינסה לכפות עליו את דעתו הוא?
פה כבר הרלאטיביסט בבעיה. כל שהוא יכול להגיד לעצמו הוא:
אמנם דעתי ודעת הזולת הן שוות ערך – אך, סוף סוף, הרי דעתי שלי היא היא דעתי – ולדעתי במקרה זה אני צודק והזולת טועה. אין סיבה שאקבל את דעת הזולת – וזאת למרות שהיא "שוות ערך" (whatever that means - בשלב הזה זה כבר לא כל כך מובן) לדעתי.
במילים אחרות, הרלאטיביסט פה יורד מהעץ של הרלאטיביזם ומגלה.....אוווווופס! שהוא חזר לנקודת ההתחלה......
הרי לכם סיפור לשולחן שבת...
שבת שלום.