הנה נדלק האור

להבות אדומות כתומות מצליחות להתל בי, להשכיח ממני את שבאתי מוכנה לבקש. יהודים צדיקים רוקדים צפופים צפופים אליך, שמחים, מתלהבים. נשים צדקניות מתפללות בלהט ודבקות. ובא לי לצעוק אליך גם. להתקלף משכבות של שקר שמעט עוטפות אותי. ואז אני נזכרת בזה שפעם, מזמן אהבתי, בזה שהבטחתי לעצמי לשכוח, בזה שהאמנתי ששכחתי. והלב שלי מתחיל להתכווץ, השפתיים מתחילות למלמל את המילים המוכרות, כאילו אני מבקשת להכניס אותם פנימה, אל הלב הקטן שמתכווץ לו עכשיו. ואני אוספת  את עצמי בכוח, משתדלת להפנים את העיקר, לספוג את הקדושה שמתלהמת כאן. ואני מביטה בהוא שנראה לי פתאום דומה לך כל כך. ומתחילה להמשיך לתהות מתי הוא יפסיק להיות דומה לך, מתי אני יאהב אותו כמעט כמו שאהבתי אותך. ופתאום אני מתחילה קצת לשנוא אותו בגלל שאולי בסוף אני אצליח לאהוב אותו. ואני מנסה להתנער מכל זה ולחזור לשמוח. הסיפור שהעיד על זה שמשיח מתקרב עושה לי להתנחם פתאום. אישה בהריון עם עגלה וילד קטן לצידה עושה לי עקצוץ קל, מחזירה אותי אל המציאות, אל דרך חיים שלא סוגדת לאהבה, שלא חיה על פיה. ואני משכנעת את עצמי שהעולם הזה הוא רק פרוזדור, שנשים כאלו חיות בשביל העולם הבא שלהן, ובטוח לא סובלות  מדי בעולם הזה. אז גם אני יכולה כמוהן. מטריף אותי מה בכל זאת השתבש אצלי בדרך. ההסבר הברור עולה בי שוב. טעמתי משהו אחר, משהו שאולי הן לא זכו לו. התפילות שלי מתחלפות פתאום בתפילות עליך, ואני עושה בשקט הסכם עם בורא עולם- אתה מחזיר אותו אלי, אני דואגת שישוב אליך. ורטט עדין עובר בי. ואני מרגישה שהנה, מעט הוטב לי.