| נשלח ב-5/5/2010 11:01 |
 |
| |
רבי שמעון בר יוחאי - וספר הזוהר
רשות לגלות את ספר הזוהרראשיתו של ספר הזוהר במאה ה-3 לספירה בתוך מערה קטנה, האידרא רבא שמה החבויה ביער המקיף את העיר צפת, למרגלות הר מירון. במנוסתם מפני הרומאים, הסתתרו בה 10 מקובלים ובראשם רבי שמעון בר יוחאי, לו מיוחס חיבור ספר הזוהר.  ספר הזוהר מספר כיצד ניתן להשפיע על העולם כולו ע"י המעשים והפעולות הרוחניות שלנו. רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) היה המקובל הראשון שתיאר באיזו צורה יכולות מחשבות האדם לפעול ולהשפיע על התפתחות המאורעות העתידים בעולמינו.
בספר הזוהר מסופר שלרשב"י ניתנה הרשות לגלות את רזי התורה, אך משום שהאנושות כולה ועם ישראל בפרט, עדיין לא הגיעו לדרגת ההתפתחות הראויה שתאפשר גילוי ושימוש נכון של הכתוב בספר הזוהר. במשך 6,000 שנות קיומו עובר העולם שלושה שלבי התפתחות (תלמוד סנהדרין צ"ד, ע"א) - ב' אלפים תוהו, ב' אלפים תורה, וב' אלפים ימות המשיח: - באלפיים הראשונים יורדות נשמות גבוהות עם אורות קטנים - להן אפילו לא ניתנה תורה, הן מתקנות מעצם קיומן.
- באלפיים השניים יורדות נשמות יותר גסות, שלשם תיקונן דרוש אור גדול יותר, אור התורה.
- בסוף 6,000 שנה, דהיינו באלפיים השלישים, יורדות הנשמות הגסות ביותר, שלשם תיקונן דרושים האורות הגדולים של הקבלה - אך עד אז לא היה צורך בקבלה, כפי שלא היה צורך בתורה ב-2000 השנים הראשונות.
ספר הזוהר - הספר הגנוזרשב"י לא כתב בעצמו את ספר הזוהר, אלא הגיש את החכמה ואת דרך השגתה לרבי אבא שניחן ביכולת הייחודית, להסתיר בין המילים את המשמעות הפנימית והאמיתית של הגילויים ששמע מפי מורו. רבי אבא, כתב את ספר הזוהר בשפה הארמית הנחשבת ל"אחוריים של העברית", החלק הנסתר של העברית. הוא כלל בספר הזוהר, גם מילים ביוונית ובלטינית, ועל ידי כך הבטיח, כי רק עטיפתו החיצונית של ספר הזוהר תובן, ומי שנמצא ברמת השגתו של המחבר בלבד, ידע לפענח את הפירוש הנסתר והחבוי בספר הזוהר. מיד לאחר שנסתיימה כתיבתו נגנז ספר הזוהר ונעלם באופן מסתורי. האגדה מספרת שכתבי הזוהר נגנזו והוסתרו במערה באזור צפת. כעבור 500-600 שנה, התגלו כתבי הזוהר ע"י ערבים תושבי האזור. אלו מבחינתם שמחו לגלות נייר, שהיה מצרך נדיר באותם הימים, והשתמשו בהם לצרכים שונים. אחד מחכמי צפת שקנה דגים בשוק נדהם לגלות את ערכו הנדיר של נייר העטיפה בו הוגש לו הדג שקנה. מייד עם הגילוי החל לרכוש מהערבים את כל המסמכים שהיו עדיין זמינים ואסף אותם לספר.
מאות שנים אחר כך, בספרד של המאה ה-13, יצא ספר הזוהר לראשונה לאור ע"י המקובל משה דה לאון, (רבים, בעיקר באקדמיה, טועים ומייחסים לו את כתיבת ספר הזוהר). ספר הזוהר לא נדפס בהיקף המקורי בו נכתב. במקור, "הזוהר" כלל בתוכו מלבד פירוש לחמשת חומשי התורה, גם פירוש לספרים אחרים כמו ספרי הנביאים, והסברים קבליים למשנה ולתלמוד. החלק שנמצא כיום בידינו קטן פי 20 מגודלו המקורי של ספר הזוהר, ומכיל רק פירוש על החומש, ומעט מהפירושים על יתר הספרים. עובדה זו אינה גורעת מערכו של ספר הזוהר כמפתח אשר בעזרתו ניתן, לטפס אל העולם הרוחני. אחרי רבי משה דה לאון, נגנז שוב ספר הזוהר למשך מאות שנים, הפעם עד לתקופת ימי הביניים המאוחרים, לזמנו של האר"י הקדוש באמצע המאה ה-16, שהתחיל לפרש את ספר הזוהר על פי שפת הקבלה. מאז ספר הזוהר נותר גלוי, אך יחד עם זאת, הזוהר נגלה לדורנו, והפך לנגיש רק עם פירוש הסולם של הרב יהודה אשלג (בעל הסולם), אשר שפך אור על סודותיו של ספר הזוהר בתום המאה ה-20.
ספר הזוהר בימות המשיחבין ספר הזוהר, תקופתנו ועם ישראל קיים קשר מיוחד. התקופה בה נכתב ספר הזוהר הייתה תקופה של שגשוג רוחני. רוב העם דאז היה במדרגה רוחנית גבוהה יותר מהמציאות אותה אנו חווים דרך חמשת החושים שלנו. משמעות החוויה הרוחנית שמתאר הזוהר, היא קשר ישיר בין האדם לבורא. בזמן בו נכתב ספר הזוהר, היה ברור למחברו הרשב"י, שהוא אינו מיועד לתקופה הנוכחית, כי אם לתקופה אליה עתידה האנושות להגיע הקרויה "ימות המשיח". פירוש הדבר שעם ישראל עמד אז בפני גלות רוחנית, קרי איבוד הקשר עם העולם העליון. אובדן הקשר עם העולם הרוחני בא לידי ביטוי בעולם הגשמי בחורבן בית המקדש השני ויציאת העם לגלות ארוכה. סיום הגלות החל בסוף המאה ה-20, ואחד מסימניה הוא הקמת מדינת ישראל. גילויו של זוהר הוא אחד הסימנים המרכזיים המסמלים את תום תקופת הגלות, ובעקבותיה תחילת ההתעוררות הרוחנית הכללית. אנו רואים שבכל דור זוהר מדבר אלינו יותר. הזוהר נגלה ומובן יותר לבני האנוש, מאשר בשנים קודמות. כל דור פותח את ספר הזוהר ומוצא לו פירוש בשיטה מיוחדת המותאמת לשורש נשמתו. הזוהר נכתב כ"שיטת התיקון" המיועדת לנשמות דווקא בתקופתנו, השיטה לאיחוד הנשמות עם האור העליון.
כתבות המשך באתר:
http://www.kab.co.il/kabbalah/%D7%A2%D7%9C-%D7%A1%D7%A4%D7%A8-%D7%94%D7%96%D7%95%D7%94%D7%A8
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-9/5/2011 23:27 |
|
| |
לכבוד לג בעומר
והנה קישורי עם המווווווווווון מידע על ספר הזוהר!
ספר הזוהר:
_________________
תוקן על ידי אנשינו ב- 09/05/2011 23:29:03
שיעורי תורה
ברכות
|
|
|
|
| נשלח ב-14/4/2011 11:34 |
|
| |
לג בעומר ורבי שמעון בר יוחאי
חזק תראו אתר לג בעומר ורבי שמעון בר יוחאי ממש יש הכל על היום הקדוש ועל התנא... זכינו! _________________
שיעורי תורה
ברכות
|
|
|
|
| נשלח ב-6/5/2010 10:06 |
|
| |
תודה רבה
מתומצת וברור
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2010 21:33 |
|
| |
ספר עץ הדעת טוב - פרשת פנחס
|
ספר עץ הדעת טוב - פרשת פנחס:
פנחס בן אלעזר וכו' הנה פסוק זה מיותר והי' די בשיאמר וידבר וכו' אמור אל פנחס הנני נותן לו את בריתי שלום כו'. והענין כי חשש השי"ת לבל יאמר משה מה נשתנה פנחס מכל בני גילו ובפרט לפי מ"ש בס' הזוהר פנחס הוא אליהו ונתבשר שלא ישלוט בו מלאך המות והקב"ה שלח לו שלום ואות ברית מה שלא זכה שום נברא ואפי' משה עצמו והרי אם הרג אדם אחד בשביל שבעל גויה הרי כמה סנהדרין הורגים החוטאים וכמה וכמה יותר מכל זה ואם נאמר יען שכפר על בני ישראל הרי כמה צדיקים מכפרים על דורם והרי אהרן זקנו בכיוצא בזה ע"י מחתת הקטורת כתיב בו ותעצר המגפה, ולכן רצה הקב"ה לספד שבחו של פנחס בתחלה וז"ש פנחס בן אלעזר וכו' וכיון שכבר סיפרתי לו בשבחו א"כ לכן אמור וכו' הנה מעתה כבר ראוי הוא לי ליטול לו שכרו והוא. הנני נותן לו וכו' ובזה יצדק היטב מלת לכן שהוא מיותר גם בזה יובן ראשית הפסוק וידבר ה' וכו' כי לאמר הוא מיותר אך הכוונה וידבר ה' אל משה זה הפסוק הראשון שהוא פנחס בן אלעזר וכו' וכל סיפור ודיבור השבח הזה הי' לאמר לו עיקר האמירה והשליחות והיא פסוק השני לכן אמור לו הנני נותן לו וכו', ואמר תחלה השבח והוא פנחס וכו' ירצה הנה אהרן זקינו הי' ומעולם לא קינא קנאת ה' בידו ובכחו האמנם תפס אומנות כהונתו להקטיר קטורת ועי"כ ותעצר המגפה וזהו מה שרמז לאמר בן אהרן הכהן כלומר' שהשיב החימה במעשה קרח דרך כהונה והוא בהקריבו הקטורת ואמנם פינחס בן בנו נתחזק בגבורה יתירה על זקינו והוא כי מה שהשיב את החימה לא הי' ע"י קטורת אלא בקנאו את קנאתי ולבש קנאה ומסר א"ע למיתה ממש עם קכ"ה אלף משבט שמעון המתאספים עם זמרי וז"ש בתוכם כלומר עם היותו בתוך קהל גדול מישראל מסר עצמו לאלף מיתות על קנאתו ית' ופעולה כזו לא נמצא בזולתו. גם רמז פי' שני באומרו בתוכם והענין כי זולת מסירת פנחס א"ע למיתה עצומה מוכרחת כנ"ל כי לכך הי' ראוי' לשכר הזה גם מצד העון עצמו הי' פלילי בתכלית. עד שהיו כל ישראל ח"ו חייבים כלייה והוא כי מלבד היות העון הזה עון גויה שהוא עון חמור הנה הי' בפרהסיא ונודע כי בפרהסיא והוא עשרה מישראל חייב אדם למסור א"ע למיתה אפי' אערקתא דמסאנא שהיא מנהג מלבד מכש"כ. עון גויה ובפרהסייא ואינה פרהסייא של עשרה בני אדם רק כללות עדת כל ישראל ומשה ואהרן עמהם ולא הי' אחד מהם מי שיקנא להשי"ת עם היות העון הזה חילול השם ית' שאין לו שום. כפרה כנודע בענין ארבעה חלוקי כפרה והיו כל ישראל שותקים ואינם מוחים ומקנאים להשי"ת בחילול השם הגדול ההוא ומכח זה היו מחוייבים כל ישראל כלייה ח"ו. וכשקם פנחס וקנא אין לומר שעשה מצוה אחת בלבד אלא החיה את כל ישראל המחוייבים כליי' ח"ו. וז"א ולא כליתי את בני ישראל א"כ המחיה נפש אחת כמה שכר יש לו מי שהחייה את כל ישראל כולם ראוי הוא שלא ישלוט בו מלאך המות א"כ לכן אמור לו הנני נותו לו את בריתי שלום. וז"ש בתוכם בתוך כל ישראל אשר ע"כ היו כל ישראל חייבים כליה ח"ו ופנחס החיי' את צלם אלהים, גם רמז גדולת מעשיו כי המקדים תפלה לצרה ונמלט אינו כ"כ חשוב כיון שבאה אליו הצרה והתפלל ונמלט וז"ש השיב את חמתו כי כבר הוחל התימה להשחית ונודע כי כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע גם אין עוד אז תקומה וזה השיב את חמתי שכבר היתה שרויה על ישראל ומשם השיבה וז"ש השיב את חמתי ממה שכבר היתה על בני ישראל. וא"ת גם כי בשאר הפרטים גדול ענין פנחס האמנם בענין זה גם אהרן השיב החימה ותעצר המגפה וז"א ולא כליתי כלומר שם לא היתה גזירה לכלות את ישראל אבל עתה היתה הגזירה לכלותם ובעבורו לא כליתי כליי' גמורה וז"ש ולא כליתי וכו'. עוד גדולה רביעית כי שם מאהרן נגעו קרח ועדתו בכבוד אהרן כי היו רוצים לעבוד גם הם עבודת כהונתם אל השי"ת אבל כאן הי' העון נגד כבודו ית' ממש ולא עוד אלא שהוא כפול והם שני עוונות היותר חמורים שבכל התורה הא' הוא ענין עון גויה כי השי"ת יהורות חיבתו עמנו כי בחרנו מכל העמים אסר לנו את בנותיהן והבא על הגויה הוא כאלו אומר לבוראו איני רוצה שתבחר בי שאהי' מנחלתך כי רוצה אני להדבק בגויה ולא בך ח"ו. השנית ענין פמור והיא העבודה הזרה השקולה ככל התורה וז"ש שני פעמים קנאתי כי קנא שתי קנאות כולם בעבורי ולכבודי ושם בקרח לא הי' כי אם עון אחד ואף גם הוא הי' כבוד אהרן כי לא נגעו כלל בכבודו ית' אלא אדרבא היו חפצים להיות עבדים וכהנים להשי"ת:
או ירצה כי וידבר ה' אל משה הוא מה שאמר פנחס בן אלעזר ואומרו לאמר אמירה אחרת הוא בן אהרן הכהן ואמנם הראשונה הוא דיבור קשה והשנית אמירה רכה והענין כי יכול הי' משה לאמר מה ענין גודל מעשה הזה שעשה פנחס מה שלא עשיתי אני עד אשר בשביל כך אתה אומר לו הנני נותן לו את בריתי שלום מתנתי שאתננה לו כמ"ש בספר הזוהר וכמו שיתבאר והלא אם אני שתקתי ולא קנאתי הוא בשביל שאמר לי ואם תאמר אסורה בת יתרו מי התיר לך ולא הי' לי פה להשיב אפי' שהייתי יכול להשיב לא היו מקבלים דברי כי יאמרו לי לחפות על עצמו מתכוון, ולזה אמר וידבר ה' אל משה דברים קשים וכי למה שתקת ולא מחית כמו פנחס והרי אף הוא פנחס בן אלעזר הוא שגם הוא נשא מדינית וממנה נולד פנחס כמ"ש הפסוק ואלעזר בן אהרן הכהן לקח לו מבנות פוטיאל מבנות יתרו שפיעם עגלים לעבודה זרה ויתרו מדיני הי' ועכ"ז שם נפשו בכפו ויקנא את קנאתי ואתה שתקת ולא מחית ואם תאמר אף אם הדבר כך עשה אתה מה שטוב בעיניך כי בידך הכל האמנם למה אתה אומר לי שמדת השלום שהיא מתנה נתונה לי שתסירנה ממני לתת אותה לו ותן לו מתנה אחרת ולא עוד אלא שאתה אומר לי שאני בעצמי אתננה לו כמ"ש על לכן אמור וכו'. לז"א בן אהרן הכהן כלומר בן אהרן אחיך הוא וכבנך הוא חשוב ואין לך ראוי לקנא עליו וראוי שתתננה לו מדעתך הטוב, ולזה אמר לומר לשון אמירה רכה ופיוס שהי' הקב"ה מפייסו בדברים שיתרצה להודות לתת לו מתנה זו מרצונו, וביאר גודל פעולתו אשר בשבילה זכה למתנה הזאת ואמר השיב את חמתי וכו' ע"ד שבארנו בסוף פרשת בלק על ויחל העם לזנות כי הערב רב הם שחטאו בזנות ובע"ז אבל ישראל לא חטאו רק בע"ז. האמנם להיותה פעור שעבודתה דרך בזיון אין כאן כ"כ חומר כי יכולין היו לאמר אדרבה לטובה נתכוונו אמנם אח"כ כשבא זמרי בן סלוא וחטא גם הוא בזנות. אז נתחייבו כל ישראל כלייה ח"ו לשתי סיבות הנ"ל זנות ופעור ולכן בתחלה היחל הנגף בעם הם הערב רב וחשב השי"ת לכלות גם את ישראל ח"ו בעון זמרי שהי' ישראל והשיב את חמתי מעל בני ישראל בעבור פנחס ולא כילה אותם באחרונה אחר שכבר ההתחלה היתה בעם וז"ש ולא כליתי והנה היינו יכולין לומר אינו כ"כ דבר גדול מי שיהרוג איש א' מישראל שבא על הגויה לשיתנו לו מתנה כ"כ גדולה ובפרט אחר שניתנה למשה להעבירה ממנו וליתנה לו. לזה אמר הנה שתי עבירות אלו הם היותר חמירות שבתורה ולא עוד אלא שהישראל שהרג הי' אדם גדול מישראל נשיא שבט שמעון הבן השני של יעקב אבינו ע"ה. וז"ש בתוכם כלומר אחד מהנשיאים הגדולים שהם באמצע ישראל על דרך הלב הנתון בתוך האברים וכולם סביבותיו כדמיון המלך שכל צבאו סובבים אותו ובעשות איש כזה עבירה חושב כאלו כל שבט אחד שלם חטא ובהרוג לאיש כזה הוא חשוב כאלו הרג לכמה אלפים ובודאי כי פעולה גדולה לאין קן עשה וראוי הוא לכך א"כ לכן כלומר אחר שהכרתנו כנ"ל א"כ ראוי הוא שאתה משה בעצמך אמור לו בפיך כנשון הזה הנני נותן לו את בריתי שלום. ומלת הנני חוזר אל משה כי הוא הנותן את השלום שבתחלה הי' בריתי ומתנתי ועתה אני נותנה לפנחס מדעתי ולזה לא אמר לכן אמור לו הנני נותן וכו' אלא לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום וכו'. וכמו שפי' כן בספר הזוהר:
ואומרו הנני נותן לו וכו' כפי הפשט ירמוז אל משז"ל לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי והטעם לב' סיבות הא' כי זרע אהרן הנולדים מקודם שנמשח לכהונה לא נבחרו לכהונה ופנחס כבר הי' נולד אז וסיבה השני' כי אפי' שיהי' ראוי לכהונה הנה הרג את הנפש ופסול לכהונה ועם היות ב' סיבות אלו מונעות הכהונה ממנו עכ"ז הנני נותן לו את בריתי שלום היא כתר הכהונה הנקראת שלום יען משים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ע"י הקרבנות וע"י העבודה המכפרת עונותיהם של ישראל והטעם לפי שגם הוא שם שלום עתה בין הקב"ה לישראל, ואחר אשר זכר ענין הנני נותן לו ר"ל לפנחס עצמו את ברית הכהונה הנקראת שלום לסיבה הנ"ל חזר להוסיף עוד שכר נוסף והוא כי כפי זה הי' די במה שהוא יהי' כהן הגם שהוא שלא כדין כנ"ל אמנם והיתה לו וגם זרעו אחריו ברית כהונת עולם והטעם לזה תחת אשר קינא לאלקיו וכו' ירצה שתי פעולות גדולות עשה. הא' אשר קינא לאלקיו ית' ולכן הנני נותן לו את בריתי שלום. והב' היא כי גם עשה שזה לישראל וכופר על בני ישראל וכנגד זה והיתה גם לזרעו אחריו ברית כהונת עולם ואפשר באומרו ברית כהונת עולם ירמוז אל מה שנודע כי בתחלה היתה כהונה מן אתמר והוא עלי הכהן ובנו אבייתר בימי דוד ואחכ בימי שלמה חזרה כהונה גדולה אל זרעו של פנחס הוא צדוק ושוב לא נכרתה עד עולם אפי' בביאת המשיח וכמ"ש והכהנים הלוים בני צדוק וכו' המה יקרבו אלי לשרתני וכו' ומכל בני זרע אהרן לא נמשכה כהונה גדולה אלא לזרע פנחס בלבד, וכפי הרמז והדרש נודע כי פנחס הוא אליהו וגם בתלמיד בבלי אמרינן רבה בר אבוה אשכחי' לאליהו דהוי קאי בבית הקברות א"ל ולאו כהן הוא מר. והנה כל הכהנים שבעולם נתכהנו בחייהם כי במתים חפשי אבל פנחס שנשאר חי וקיים בגוף ונפש אמר עליו הנני נותן לו את בריתי כלומר הריני כורת עמו ברית שאתן לו שלום כל ימיו והוא ענין החיים שלא ימות וכמ"ש בריתי היתה אתו החיים והשלום. ולכן נרמז במלת שלום לב' כוונות הא' שלים ממלאך המות שלא ילחם בו להמיתו. הב' הוא במה שנודע ענין המיתה כי היא קטטות ד' יסודות שבגוף ביום המיתה איש מרעהו יפרדו כי זהו בחינת המות וענינה וההיפך הוא שלום. ואחר שביאר ענין החיים הנתנים לו שהיא בעוה"ז בחיים חיותו חזר עוד לתת לו שכר נוסף גם אחר לקיחתו למעלה. וז"ש והיתה לו ולזרעו וכו' ירצה הנה שאר הכהנים הנה הוא כהן בחייו וזרעו נשאר אחריו כהן אבל הוא עצמו במתים חפשי וכהונה פוסקת ממנו. אבל פנחס והיתה לו ולזרעו שניהם ביחד אעפ"י שנסתלק מעוה"ז ונשאר זרעו אחריו ממש עכ"ז גם אז והיתה לו ג"כ ברית כהונת עולם וכנז' בגמ' ולאו כהן הוא מר הרי כי גם אחר שנסתלק כהונתו עליו אשר ע"כ שאל ממנו למה הי' עומד בין הקברות כיון שגם אחר סילוקו כהן הוא לעולם:
ושם איש ישראל וכו' כפי הדרך השני שביארנו כי הערב רב לבדם חטאו לזה בא הכתוב לפרסם ולהודיע כי שם איש ישראל הא' לבדו המוכה הוא אשר הכה את המדיינית אך בפני עצמו במכת הנגף לא מת אחד מהם כלל. וכפי הדרך הראשון כי גם מבני ישראל מתו בנגף יאמר אשר הוכה את המדיינית הוא זמרי בן סלוא כי באשר הוכו בנגף רבים היו. ואגב אורחי' השמיענו עוד ביאור מ"ש השי"ת בקנאו את קנאתי בתוכם כנ"ל בדרך השני וזה כי הרי ראוי הוא פנחס לכל השכר הגדול הזה כי הרג האיש הנשיא בית אב לשמעוני והאשה ראש אומות במדין ולא חשש פן יקומו עליו כל שתי האומות האלה. אם שבט שמעון ואם אומת מדין כולה. ובזה יתבאר למה זכר שמות האיש והאשה פה בענין השכר ולא למעלה בעון המעשה: |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2010 21:32 |
|
| |
רשב"י ובנו במערה
|
רשב"י ובנו במערה
באותם ימים, בהם חי ופעל רבי שמעון בר יוחאי, היתה תקופה קשה ביותר לעם ישראל. הרומאים, ובראשם הקיסר אדריינוס, רדפו את היהודים בכל מקום. הרדיפות נמשכו מאז חורבן בית המקדש. הרומאים רצו לגזור על היהודים שימירו את דתם. דור זה נקרא בפי חז"ל: "דורו של שמד", כי זו היתה עיקר מטרתם של הרומאים: השמדה רוחנית של כלל ישראל. הם הוציאו להורג את עשרת הרוגי מלכות, אשר ביניהם נמנו גם רבותיו של רשב"י. לאחר מכן, בימיו של רבי שמעון, כשעלה על כס קיסרות רומי המלך אנטונינוס פיאוס, הוקל מעט עולם של הרומאים. אולם לא כן היה גורלו של רבי שמעון. הוא עצמו נרדף על ידי המלכות ואף הוציאו עליו גזר דין מוות, מסיבת היותו מנהיג ישראל, ומלמד תורתו. הוא הוכרח להמלט ולהתחבא במערה במשך שלש עשרה שנה.
ומעשה שהיה כך היה:
הרומאים, במקביל לגזרותיהם, התחילו בבניין ארץ ישראל: בנו גשרים ושווקים ותקנו מרחצאות. הכל כדי להראות ליהודים, שטוב וכדאי להתחבר אליהם ולחסות בצילם. באותה עת ישבו יחד חכמי ישראל והם: רבי יהודה בר אילעי, רבי יוסי ורבי שמעון בר יוחאי, אתם ישב גם יהודה בן גרים. פתח רבי יהודה ואמר: "כמה נאים מעשיהם של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות!" רבי יוסי שתק ולא הגיב מאומה. נענה רבי שמעון בר יוחאי ואמר: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמם: תקנו שווקים - להנאתם ולטובתם. תקנו מרחצאות - לעדן בהם את עצמם. תקנו גשרים - לטול בהם מכס".
הלך יהודה בן גרים וסיפר את הדברים לקרוביו וידידיו, ומתוך כך נודע הדבר גם למלכות. והם חרצו את דינם כך: רבי יהודה ששיבח את הרומאים - יתעלה ויהיה ראש המדברים בכל מקום. רבי יוסי ששתק - יגלה לציפורי. רבי שמעון שגינה - יהרג!
כאשר נודע הדבר לרבי שמעון, ברחו, הוא ובנו רבי אלעזר, מביתם והתחבאו בבית המדרש. בכל יום היתה אשתו מביאה להם לבית המדרש פת לחם וכד מים.
כאשר גברו החיפושים, חשש רבי שמעון שמא יתגלה מחבואם, ואמר לבנו: הנני חושש שמא יצערו אנשי המלכות את אמא, והיא עלולה לגלות את מקום מחבואינו! יצאו רבי שמעון ובנו מבית המדרש וברחו אל מחוץ לעיר והתחבאו במערה אחת, בכפר פקיעין אשר בגליל העליון. נעשה להם נס ונברא להם עץ חרובים ומעיין מים.
בזמן שהותם במערה הם פשטו את בגדיהם כדי שלא יתבלו, וישבו עד צווארם מכוסים בחול, תוך שהם לומדים ועוסקים בתורה. רק בשעת התפילה לבשו את בגדיהם והתפללו בהם.
שתים עשרה שנים רצופות ישבו רשב"י ובנו במערה, ואיש לא ידע על מקום מחבואם, זולת אליהו הנביא, שהיה בא אליהם פעמיים בכל יום ולומד עמם. באותו זמן הגיע רבי שמעון למדרגותיו הנשגבות, שם נתגלו לו סתרי תורה ורזין דרזין. לאחר שיצאו מהמערה גילה אותם לבני החבריא, וכמו שהעיד רבי יוסי, שמיום בו עזב רבי שמעון את המערה, לא היה דבר שנעלם מהחברים, וסודות עליונים ביותר נתגלו להם בבהירות כה גדולה, כאילו נתנו באותה שעה מהר סיני.
לאחר שעברו שתים עשרה שנה, מת המלך והגזרה נתבטלה, אלא שלא היה מי שיודיע על כך לרבי שמעון בר יוחאי. בא אליהו ועמד על פתח המערה ואמר: מי יודיע לבן יוחאי שהמלך מת וגזרותיו התבטלו? שמעו זאת רבי שמעון ובנו ויצאו מהמערה.
בצאתם מהמערה ראו בני אדם כשהם חורשים וזורעים. התפלא רבי שמעון על העולם שנוהג כמנהגו, ואמר: כיצד מניחין הללו חיי עולם ועוסקים בחיי שעה? כל מקום שנתנו בו עיניהם, מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: האם יצאתם מן המערה כדי להחריב את עולמי? חזרו למערתכם!
חזרו למערתם וישבו שם שנים עשר חודשים נוספים. נענה רבי שמעון ואמר: כבר נענשנו דיינו, כי גם משפט רשעים בגיהנום אינו יותר משנים עשר חודש. יצאה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם!
כשיצאו מן המערה, פגשו בצייד, שהיו בידו קשת וחצים ללכוד בהם ציפורים. עמדו והבחינו, כי יש מהן שנלכדות, ויש מהן שנמלטות מהחץ. כששמע רבי שמעון בת קול מן השמים האומרת: "דימוס, דימוס!" (הצלה ושחרור), לא היתה הציפור נלכדת, וכשהקול יצא והכריז: "ספקולא!", נלכדה הציפור.
פנה רבי שמעון אל בנו רבי אלעזר ואמר:
"אם ציפור אינה יכולה להלכד אלא אם כן נגזר עליה מן השמים, נפש האדם בודאי שלא! למה עלינו להתחבא?"
שליחות היונה
יום אחד קם רבי יוסי ברבי יהודה בבוקר וראה יונה אחת עפה. קם רבי יוסי על רגליו ואמר: יונה, יונה, הנאמנת בשליחותה מימי המבול! הדיוקן של העם הקדוש לך יאה ולך נאה, שהרי כנסת ישראל נמשלה ליונה. לכי ועשי לי שליחות אחת לבן יוחאי במקום שהוא שם!
ירדה היונה ועמדה לפניו. כתב רבי יוסי פתקה. לקחה היונה את הפתקה בפיה, ועפה אל רבי שמעון וכשכשה לו בכפניה. הסתכל רבי שמעון, הבחין בפתקה ובכה, הוא ורבי אלעזר בנו. אמר: "בוכה אני על שפרשתי מן החברים, ובוכה אני על הדברים, שלא נתגלו להם"
לעת ערב כתב רבי שמעון פתק ושם אותו בפי היונה. עפה היונה ובאה לרבי יוסי, שהיה עדיין עומד במקומו ועיניו מצפות. כיון שראה אותה, אמר: יונה, יונה! כמה נאמנת את, יותר מכל עופות השמים! לקח ממנה את הפתק, נכנס לחברים וגילה להם את המעשה, ותמהו החברים מאד.
בכה רבי יהודה ואמר: "וי! אף על פי שאין אנו יודעים היכן הוא נמצא, מקום שבן יוחאי שם, החברים עמו ומתעוררים על ידו ולומדים ממנו. אשרי נפשו של בן יוחאי, שהקדוש ברוך הוא עושה עמו ניסים. הוא גוזר והקב"ה מקיים. ועתיד הוא להיות ראש לצדיקים היושבים בגן עדן, ויקבל פני השכינה ויראה את הקב"ה, וישתעשע עם הצדיקים ויאמר להם: "באו ונשתחווה ונכרעה, נברכה לפני ה' עושנו" (תהלים צ"ה, ו').
היציאה מן המערה
לאחר שיצאו מהמערה, ראה רבי אלעזר כי האנשים עוסקים בהבלי העולם הזה ואינם עוסקים בתורה. היה רבי אלעזר מעניש אותם ורבי שמעון מרפא אותם. אמר לו רבי שמעון לבנו: בני, די לעולם אני ואתה, שאנו עוסקים בתורה!
בערב שבת עם חשכה ראו זקן אחד כשהוא מחזיק בידו שתי חבילות הדסים וממהר לביתו. שאלו אותו: למה לך חבילות אלו?
אמר להם: לכבוד שבת הבאתי אותן, להריח בהן!
שוב שאלו אותו: למה לך שתיים, ואין די לך באחת?
אמר להם: אחת כנגד "זכור" ואחת כנגד "שמור"!
אמר לו רבי שמעון לבנו: בוא וראה כמה חביבות הן המצוות על עם ישראל! ושניהם שמחו מאד על שמצאו בדרכם יהודי יקר זה. נתיישבה ונחה דעתם, ויותר לא הקפיד רבי אלעזר.
לאחר שיצאו מהמערה היו רבי שמעון ובנו תשושי כח וכל גופם העלה חבורות ופצעים. כששמע חותנו, רבי פנחס בן יאיר, שרשב"י ובנו יצאו מהמערה, הלך לקראתם לקבל את פניהם, והביאם לטבריה כדי לרחוץ שם בחמי טבריה. הכניסם לבית המרחץ וסך ורחץ את גופם במים ובשמן. הבחין רבי פנחס, שכל גופם מלא סדקים ובקעים מחמת החול שישבו בו במשך שלוש עשרה שנים. התחיל רבי פנחס לבכות מרוב צער, ונשרו דמעותיו על פצעיו של רבי שמעון, והכאיבו לו מאד. אמר לו רבי פנחס: "אוי לי שראיתי אותך פצוע ומוכה!"
אמר לו רבי שמעון: "אשריך שראיתני בכך, שאלמלא ראית אותי כן, לא היית מוצא בי כל כך הרבה תורה!"
אמנם גם לפני שיצא רבי שמעון אל המערה היה גדול מאד בתורה, אך לפני היות רבי שמעון במערה - כאשר היה מקשה קושיה בתוך לימודו, היה רבי פנחס מתרץ ועונה שנים עשר תירוצים. ואילו עתה, לאחר יציאתו מהמערה - כשהיה רבי פנחס מקשה קושיה, היה רבי שמעון מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים על קושייתו.
לאחר שרחצו את גופם בחמי טבריה, עלתה להם ארוכה. פצעיהם נתרפאו וגופם התחזק והחלים. |
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2010 21:30 |
|
| |
תולדותיו של רבי שמעון בר יוחאי
|
תולדותיו של רבי שמעון בר יוחאי
התנא האלוקי, רבי שמעון בר יוחאי, נולד כחמישים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני. ישנן דעות שהוא נולד ביום ל"ג בעומר, וישנן דעות שיום הולדתו היה בחג השבועות, יום בו ניתנה התורה לעם ישראל.
על לידתו מסופר בספר 'נחלת אבות', שאביו יוחאי היה משבט יהודה, והיה מגדולי הדור, עשיר, נכבד וקרוב למלכות. אשתו של יוחאי, שרה, מזרע הנשיאים היתה, צאצא של הלל הזקן.
שרה היתה עקרה ולא נפקדה בבנים. כשראה יוחאי שעברו שנים רבות ועדיין לא ילדה, עלה בדעתו לגרשה. כאשר נודע הדבר לשרה אשתו, לא אמרה לו דבר, אולם הרבתה לצום, לתת צדקה ולהתפלל מתוך בכי גדול לפני ה' בלב נשבר, להצילה מגרושין. וה' שמע את קול תפילתה.
היה זה בליל ראש השנה, יוחאי ראה בחלומו, והנה הוא עומד ביער גדול שיש בו אילנות לאלפים ולרבבות - מהם רעננים נושאי פירות, ומהם יבשים. והוא, יוחאי, נשען על אילן יבש. נשא יוחנן את עיניו וראה איש שמראהו נורא מאד, ועל שכמו כד מלא מים. עבר האיש בכל היער והשקה כמה מהאילנות היבשים. עבר בסמוך לאילנות האחרים והניחם כשהם יבשים, ולא השקה אותם. כאשר הגיע לאילן אשר נשען עליו יוחאי, הוציא מחיקו צלוחית אחת קטנה מלאה מים חיים, והשקה את האילן. יוחאי הבחין כי שרתה הברכה באותם מעט מים, הם גאו מאד וכסו את כל סביבות האילן שעליו נשען. תכף נשא האילן פרי, וגדל מאד. שמח יוחאי מאד על המראה שראה בחלומו, ויקץ משנתו מתוך שמחה, כשבפיו הפסוק: "מושיבי עקרת הבית, אם הבנים שמחה, הללויה".
סיפר את חלומו לאשתו ואמר לה: "חלום חלמתי, ופתרונו לדעתי פשוט הוא: היער הוא העולם, והאילנות הן הנשים - מהן נותנות פירות, ומהן עקרות. בראש השנה נפקדות חלק מהן, ויש מהן שנותרות עקרות. את הינך האילן שעליו נשענתי, אותו השקו ממעיין הברכה, להוליד בנים צדיקים וחכמים. אמנם, דבר אחד נותר לי להבין: מדוע את כל האילנות השקה האיש מהכד, ואילו את האילן שעליו נשענתי השקה מהצלוחית?
אמרה לו שרה אשתו: תמיהתך תמיהה. ובכן, הרשני ללכת אל הקדוש רבי עקיבא, לספר לו על החלום, והוא יגיד לנו את פתרונו. אמר לה בעלה יוחאי: טוב הדבר! נלך שנינו יחדיו אליו ונספר לו את החלום, והוא, ברוח קדשו אשר האציל עליו האלקים, יגיד לנו את פתרונו.
במוצאי ראש השנה הלכו שניהם יחד אל התנא הקדוש רבי עקיבא. יוחאי סיפר לו את חלומו, ואכן רבי עקיבא פתר לו כאשר פתר יוחאי. וגם הודיע לו את סיבת השקאת אותו אילן מהצלוחית. וכך אמר לו: דע יוחאי, כי חלומך הוא משל על הנשים היולדות והעקרות, ואשתך שרה היא מהעקרות. ורק תפילותיה ורוב דמעותיה, אשר שפכה לפני ה', הן שזיכו אותה ונהפכה מעקרה ליולדת. הצלוחית שראית היא צלוחית של דמעותיה שנאספו, ומהן השקוה להוליד לך בנים.
פנה רבי עקיבא אל שרה ואמר: בזאת השנה את הרה ותלדי בן, שיאיר לישראל בחכמתו ובמעשיו!
שמחו יוחאי ושרה אשתו מאד בדברי רבי עקיבא, והלכו לביתם לשלום. ידע יוחאי את אשתו, ואכן הרתה וילדה בן ביום חג השבועות, היום שבו ניתנה תורה לישראל. הבית התמלא אורה מההוד וההדר שחפף עליו, וכל רואיו ידעו כי סופו להאיר לישראל באור גדול. שמחו הוריו בו מאד והללו את ה', חילקו צדקה ועשו סעודה גדולה ביום מילתו, וקראו את שמו שמעון, כי שמע ה' לקול תפילת אמו ולקול בכיותיה.
מהיום ההוא ואילך הם נתנו עיניהם עליו לשמרו מכל טומאה, ולגדלו בקדושה ובטהרה. כאשר החל לדבר, הרגילוהו אך ורק לדברים שבקדושה. בהיותו בן חמש, מסרוהו לבית אולפנא שהעמיד רבן גמליאל בירושלים, והיה למעיין המתגבר. בהיותו ילד קטן, כבר שאל שאלות בדיני התורה לתנאים הקדושים רבי יהושע בן חנניה ורבן גמליאל. וכך הלך וגדל בתורה, עד כי גדל מאד.
נוסף למאות דברי תורתו בהלכה ובאגדה שבתלמוד בבלי, חיבר גם את מדרשי ההלכה ו'מכילתא דרשב"י' לספר שמות, ו'ספרי' - לספרים במדבר ודברים, וכן את החיבור הענק בחכמה האלוקית, את 'ספר הזוהר' הקדוש.
רשב"י היה חתנו של התנא הקדוש רבי פנחס בן יאיר. הוא נפטר ביום ל"ג בעומר, שנת ג' אלפים תתק"כ.
רבותיו
רבי שמעון בר יוחאי למד תורה מפיהם של רבי יהושע ורבי יהודה בן בבא, והוא סמך את רשב"י בהחבא, בין שני הרים שבין אושא לשפרעם (ע"ז ח', ב'). כמו כן היה מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא, וממנו למד וקיבל את רוב תורתו. הוא נסע לבני ברק, לישיבתו של רבי עקיבא, ושהה שם כשלוש עשרה שנים ברציפות, ולא חזר לביתו כל אותן שנים. לאחר מכן פתח רשב"י בעצמו ישיבה, אך גם אז היה נוסע מדי פעם אל רבו לבני ברק לדלות ממנו עוד מדברי תורתו. גם כשרבו נתפס וישב בבית הסוהר, היה רשב"י בא אליו ללמוד תורה.
החיבה והאהבה ששררו בן הרב לתלמידו היו מיוחדות, עד שמרוב חיבתו קרא הרב לתלמידו: "בני".
פעם אחת הושיב רבי עקיבא את רבי מאיר בעל הנס לפני רבי שמעון בר יוחאי, והדבר ציער מאד את רשב"י, בחושבו שאינו חשוב כל כך בעיני רבו. רבי עקיבא, שהבחין בכך, אמר לו: "דייך, שאני ובוראך מכירים את כוחך!"
מהדברים הללו ניתן להיווכח עד כמה העריך רבי עקיבא את גדלותו של רבי שמעון. רבי עקיבא הכתירו וסמכו להיות מורה הוראה בישראל.
כמו כן היה התלמיד מכבד ומוקיר את רבו. שנים רבות לאחר פטירת רבו היה מזהיר ומבקש את תלמידיו ואומר להם: "בני, שנו מידותי, שמידותי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא!" רשב"י העיד בכך כי את כוחו וגדלותו הרוחנית קיבל מרבו הגדול.
חבריו
חבריו של רבנו, שלמדו עמו, היו: רבי יוסי, רבי יהודה, רבי מאיר בעל הנס, רבי אלעזר בן צדוק, רבי יוחנן בן ברוקה, רבי מתיא בן חרש, רבי חנניא בן חכינאי, רבי אליעזר בן יעקב, רבי שמעון בן גמליאל, איסי בן יהודה ועוד. אחווה וחיבה יתירה שררו ביניהם. אולם זאת ידעו והכירו הכל, שכוחו של רשב"י גדול משלהם, ולכן היו מקרים רבים שבהם הודו לו חבריו. רבי שמעון מתוך ענוותנותו היה מכבדם, ואף במקום שהיה חולק עליהם, היה תדיר מביא ומסביר את דברי חבריו ואת שיטותיהם, ורק לאחר מכן היה רשב"י אומר את השגותיו והסבריו מדוע הוא חולק עליהם. גם במקומות בהם היה יחיד נגד הרבים, לא נרתע רבנו ולא חזר בו ממה שסבר לפי דעתו, אלא שלאחרים היה אומר לפסוק כרבים דווקא, ולא כיחיד.
מעשה היה ברבי שמעון בר יוחאי, בעת שיצא מהמערה בה הסתתר, בדרכו לשוב לביתו עבר בבקעת נטופה. ראה אדם עומד בשדהו ומלקט ספיחי שביעית שלדעת חכמים הם אסורים באכילה, ולדעתו הם מותרים באכילה. שאלו רבי שמעון: ספיחי שביעית הם, ומדוע אתה מלקטם? השיב לו האיש: הרי אתה הוא שהתרת! אמר לו רבי שמעון: והלוא חברי חולקים עלי? הוסיף רשב"י ואמר לו: פרצת גדרן של חכמים, "ופורץ גדר - ישכנו נחש"!
ספרי התנא הגדול
רבי שמעון המוזכר במשנה ובתלמוד רבי שמעון בר יוחאי הוא.
רבי שמעון בר יוחאי תורת רבו בפיו, וממה שלמד מרבו מסר לדורות הבאים אחריו.
בייחוד נודע ספרו "הזוהר הקדוש" הנקרא גם "מדרש יהי אור". מקובלים אנו מדור דור שרבי שמעון בר יוחאי חיברו יחד עם החבריא - תלמידיו, לאחר שהותו שלוש עשרה שנה במערה. מאז חורבן הבית היו צריכים ישראל להארות ותיקונים, והיו צריכים לגילוי סודות וסתרי התורה. ואמנם, בשעה שחיברוהו הסכימו עמם מן השמים. כמו כן הוסיף רבי שמעון בר יוחאי חיבור "רעיא מהימנא" (על שם משה רבינו הרועה הנאמן) ומפוזרים הם בספר הזוהר, ו"ספרא דצניעותא" חמשה פרקים כנגד חמישה חומשי תורה.
רבי שמעון בן יוחאי הוסיף לעשות תיקונים גדולים בספר "תקוני הזהר", ובו גילה סוד ה' ליראיו שבעים פנים במילים: "בראשית ברא אלקים". גם "אדרא רבה קדישא" אשר חיברו רשב"י ותלמידיו כשנתכנסו בין האילנות. יצאה בת קול ואמרה לרשב"י: אשריך רבי שמעון, אשרי חלקך וחלק החבריא האלה העומדים עמך, שנתגלה לכם מה שלא נתגלה לכל צבאות מעלה.
ונכתב בספר
כל זמן שרשב"י חי וישיבתו היתה קיימת, לא נכתבו הדברים על ספר. אך כדי שלא תשתכח תורת הסוד מישראל, החליט רשב"י להעלות על כתב את רזי התורה, ועל כך מינה את רבי אבא שהיה סופר מהיר, מגדולי תלמידיו, לכתבם.
במקורו היה ספר הזוהר על כל עשרים וארבעה ספרי התנ"ך, והיה משקלו כמשא גמל, אולם לדאבוננו לא נותרו לנו מכתביו רק על חמישה חומשי תורה.
יש אומרים שהרמב"ן מצא את ספר הזוהר בארץ ישראל ושלחו לקטלוניא שבספרד, ונתגלגל לידיו של תלמידו רבי משה דליאון, ואז יצא לאור העולם.
עם הופעתו יצאו אנשים שערערו על מקורו, אך אנו אין לנו אלא עדותם של רבותינו חכמי הדורות. רבינו בחיי, שהיה תלמיד הרשב"א, גדול תלמידיו של הרמב"ן, ואחריו כל גאוני ישראל מזמן הראשונים ועד האחרונים אשר קבעו שספר הזוהר הוא ממדרשו של רשב"י. רבנו בחיי מביא בשם רבו הרשב"א זכרונו לברכה שהוא ראה את ספר הזוהר, וכן מביא מלשון ספר הזוהר ומכנהו בשם "מדרשו של רשב"י". וכן העידו עליו כל הבאים לפניו ולאחריו.
תלמידיו
לרבי עקיבא היו עשרים וארבעה אלף תלמידים, מגבת ועד אנטיפרס וכולם נפטרו. רק חמישה תלמידים שהיו בדרום ארץ ישראל נשארו, וביניהם רבי שמעון. כיון שראה רבי עקיבא, שהיה כבר ישיש באותה שעה, שתלמידיו נפטרו, הלך אצל תלמידיו שבדרום ולמדם, והם היו אלו שהפיצו לאחר מכן את התורה בארץ.
רבי שמעון היה מחזק ומגביר את גבולות התורה בארץ ישראל. לאחר פטירת רבו, רבי עקיבא, פתח רבי שמעון ישיבה בעיר תקוע אשר בגליל, ואותה ישיבה העמידה תלמידים רבים. הם היו הדור הרביעי שאחר חורבן בית המקדש השני, וביניהם נמנו: רבי יהודה הנשיא, רבי אלעזר בנו של רשב"י, רבי דוסתאי ברבי יהודה, רבי זכאי, רבי שמעון בן אלעזר, רבי שמעון בן יהודה, רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא ורבי שמעון בן מנסיא. גם ראשוני האמוראים למדו בישיבתו של רשב"י, וביניהם האמורא הגדול רב, שאף נחשב בגמרא כאחד מהתנאים.
גם חבריו ותלמידיו של רבנו הכירו בשבחו, עד שהללוהו ושבחוהו מאד: רבי יהודה קרא לרשב"י "שבת", כלומר: מה שבת קודש לה', אף רשב"י קודש לה' (ויש אומרים, שמשום כך מזמרים בשבת את הפזמון "בר יוחאי נמשחת אשריך"). וכן אליהו הנביא קרא לרשב"י "שבת". רבי יוסי אמר עליו: "שפתים ישק, משיב דברים נכוחים". רבי יוחנן אמר עליו: "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו". עוד מובא בגמרא שאמרו עליו: "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק". רב אדא בר אהבה אמר: "ינוחו לו על רבי שמעון ברכות על ראשו".
רבי שמעון קבע משכן ללמוד התורה במושב תקוע ובכפר מירון, ורבים באו ליצוק מים על ידיו. רבים מהם היו בני עליה, ומתוכם בחר רבי שמעון תשעה תלמידים ללמוד עמם את פנימיות התורה, והיה מכנה אותם "חבריא" (חברים). רשב"י וחבריו הגיעו למדרגות גבוהות בהתפשטות הגשמיות ובדבקות רוחנית. הם למדו תורה מתוך שלוה וישוב הדעת. האהבה העזה ששררה ביניהם היתה הנקודה העיקרית שאיחדה אותם. יחד עם רבם הם נתעלו והעפילו למדרגות רמות. כותב על כך ה"בן איש חי": "דע, כי מוסר גדול יש לנו ללמוד מדברים אלו, שצריכים להיות כל ישראל באהבה ואחוה, חיבה ורעות, בפרט בימים האלו של העומר" |
יומו האחרון של רבי שמעון בר יוחאי
|
יומו האחרון של רבי שמעון בר יוחאי
כל היום דרש. השמש כבר נטתה לשקוע, פתח רבי שמעון ואמר: "ברוך הוא וברוך שמו של הקב"ה לעולם ולעולמי עולמים. כל דברינו נכוחים, וכולם דיברות קודש, שאין לסטות מהן ימין ושמאל. כולם סודות ורזין, שעד כה היו טמירים ונעלמים, כי חששתי לגלותם, עתה הם מתגלים. גלוי וידוע לפני הקב"ה שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבי עשיתי, אלא כדי להדריך את תלמידי. ורואה אני, שהקב"ה מסכים עמי ושמח בשמחתי".
התחזק וישב, ושפתיו רחשו תפילה, ולא ניתן היה להסתכל אף במקומו מחמת הזוהר, ובודאי שלא ניתן היה להסתכל בו. אמר: "כל ימי ביקשתי לגלות רז זה, ולא עלה בידי, אלא עתה שניתנה לי רשות. הריני גוזר שלא יחשיך יום זה ככל הימים, שהרי יום זה כולו ברשותי הוא, והריני מתחיל לגלות בו נסתרות". ואמנם כך היה.
ישב רבי שמעון ודרש. ישב רבי אבא לפניו וכתב, ובנו רבי אלעזר חזר על הדברים, כל התלמידים שמעו והתפעמו. האש ליהטה סביבם, והשמש לא שקעה. הוא גילה סתרי תורה מכיבשונה של תורת הרז, עד שהגיע לפסוק: "כי שם ציוה ה' את הברכה חיים עד העולם".
"אמר רבי אבא: לא סיים רבינו הקדוש לומר: 'חיים', עד שנחלשו דבריו. אני שכתבתי, ביקשתי לכתוב עוד, ולא שמעתי, ולא נשאתי ראשי, כי הזוהר היה רב, ולא היה ביכולתי להסתכל. כאשר שמעתי בת קול הקוראת ואומרת: 'אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך', הזדעזעתי. שמעתי קול אחר: 'חיים שאל ממך, נתת לו, אורך ימים עולם ועד'. כל אותו היום לא פסקה האש מהבית, ולא היה מי שיתקרב אליו, כי סובבהו האור והאש".
"כל אותו היום נפלנו לארץ ובכינו. לאחר שפסקה האש, ראינו לרבנו הקדוש, קודש הקודשים, שהסתלק מן העולם - עטוי בלבושו, שוכב על ימינו, ופניו מחייכות. קם רבי אלעזר בנו, נטל ידיו ונשק להן. ביקשו החברים לבכות ולא יכלו לדבר. קם רבי חייא על רגליו ואמר: 'עד עתה רבנו הקדוש פעל בשבילנו, עתה הזמן לפעול בשבילו'. קמו רבי אלעזר ורבי אבא והוציאו את מיטתו. החלה המיטה פורחת באויר, ואש מלהטת לפניה. והכל שמעו בת קול האומרת: 'עלו ובוא והתאספו להילולא דרבי שמעון, יבוא שלום ינוחו על משכבותם'".
"כאשר נכנס למערה, שמעו קול במערה: 'זה האיש מרעיש הארץ, מרגיז ממלכות. כמה גזרות הומתקו ביום זה בגללך! אתה הוא רבי שמעון בר יוחאי, שבוראו מתפאר בו בכל יום! אשרי חלקך, כמה עולמות עליונים נשמרו בשבילך. עליך נאמר: 'ואתה לך לקץ ותנוח, ותעמוד לגורלך לקץ הימין!"
עד כאן ההעתקה, בתרגום מארמית לעברית, מדברי הזוהר הקדוש. כמובן, בהשמטת סיתרי הקבלה והסודות העליונים הגנוזים והטמירים, שנתגלו באותו יום, הכתובים שם על פני דפים רבים.
רבי שמעון בר יוחאי נפטר, כידוע, בל"ג בעומר ונקבר במירון. לזכר האש הגדולה שליהטה בבית כל אותו יום, ולאורה אמר את סתרי התורה, נהגו בכל תפוצות ישראל להדליק מדורות ולשיר לאורן את הפיוט המפורסם: "בר יוחאי, נמשחת, אשריך, שמן ששון מחבריך".
כבר לפני כחמש מאות שנה כתב רבנו עובדיה מברטנורא: "בל"ג בעומר, יום פטירתו, באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות, מלבד מה שמדליקין עליה נר תמיד... שהרבה עקרות נפקדו וחולים נרפאו בנדר ונדבה שהתנדבו למקום ההוא".
האר"י הקדוש עלה כדי להיות שם בל"ג בעומר. גם האור החיים הקדוש בעלייתו ארצה הלך לפקוד את 'הציון הקדוש'. בהגיעו לתחתית ההר גברה התרגשותו. הוא ירד מעל החמור והחל מטפס בהר על ידיו ורגליו, כשהוא קורא בנהמת לבו: "להיכן אני, השפל, נכנס, למקום אש, להבת שלהבת קודש, וכל פמליה של מעלה, וכל נשמות הצדיקים!"
רבי שמעון בר יוחאי התעלה לדרגת מלאך, אם לא למעלה מזה. אבל כיצד הוא התעלה? ע"י לימוד תורה, ע"י קיום מצוות, ע"י תפילה, ע"י עבודת ה'.
הוא לא נולד רבי שמעון בר יוחאי. גם הוא התחיל בצעד, בפסיעה. והתקיימה בו ההבטחה: "הבא להטהר - מסייעין אותו". וכן ההבטחה: "פיתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפיתחו של אולם".
פתח של מחט, זה מה שנדרש. כדאי לנסות. התוצאות יפתיעו. |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2010 21:29 |
|
| |
תודה יבי. מעתיקה את הקישור ומביאה לכאן !
ר' שמעון בר יוחאי
|
רשב''י-ר' שמעון בר יוחאי
תלמודו של רבי שמעון בר יוחאי
התנא האלוקי, רבי שמעון בר יוחאי, נולד כחמישים שנה לאחר חרבן בית שני, בערך בשנים תש"ע 4770 לבריאת העולם, יום לדתו אינו ידוע; מכל מקום, יש אומרים שגם נולד ביום ל"ג בעמר. ויש שאומרים, שיום הלדתו היה בחג השבועות, יום בו נתנה התורה לעם-ישראל. על לדתו מספר בספר 'נחלת אבות' (ח"ג), שמצא כתוב בספרים, שאביו יוחאי היה משבט יהודה, והיה מגדולי הדור, ועשיר ונכבד וקרוב למלכות, ואשתו של יוחאי היה שמה שרה - מזרע הנשיאים, זרעו של הלל הזקן, ותהי שרה עקרה, וכשראה שעברו הרבה שנים עלה בדעתו של יוחאי הצדיק לגרשה לאחר זמן נודע הדבר לשרה אשתו, שיוחאי בעלה רוצה לגרשה, ולא אמרה לו דבר; רק שהיתה מרבה לצום ולתת צדקה ומתפללת יום-יום בהיותה לבדה. ותבך בכי גדול לפני השם בלב נשבר, להצילה מגרושין, על ידי שתלד בן.
ויהי בליל ראש-השנה, וירא יוחאי בחלומו והנה הוא עומד ביער גדול מלא אילנות לאלפים ולרבבות - מהם רעננים הנותנים פרות, ומהם יבשים; והוא, יוחאי, נשען על אילן יבש, וישא עיניו וירא והנה איש מדה, מראהו נורא מאד, ועל שכמו נאד אחד מלא מים, ויעבר בכל היער וישקה כמה מהאילנות היבשים, וכמה מהאילנות עבר עליהם והניחם כמו שהם יבשים ולא השקה אותם. ויגיע עד האילן אשר נשען עליו יוחאי, ויוציא מחיקו צלוחית אחת קטנה מלאה מים חיים טהורים, וישקה את האילן אשר נשען עליו יוחאי ויברכהו. ואז ראה יוחאי, כי שרתה הברכה באותם מעט מים, וגאו מאד ויכסו כל סביבות האילן שעליו נשען, ואז תכף נשא האילן פרי - תפוחים גדולים ויקרים, וסביבם מלא עלים רעננים, ויגדל האילן עד מאד עלים ופרות הנותנים ריח חזק למרחוק. וישמח יוחאי מאד על המראה שראה בחלומו, ויקץ משנתו מתוך שמחה, ובכן דובב הכתוב: "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה, הללויה".
ויספר את חלומו לאשתו ויאמר לה: חלום חלמתי, ופתרונו, לדעתי, פשוט הוא: היער הוא העולם, והאילנות הן הנשים - מהן נותנות פרות, ומהן עקרות, כאילנות היבשים; ובראש-השנה נפקדות - יש מהן להוליד, ויש מהן נשארות עקרות. ואת, בתי, היא האילן שהייתי נשען עליו, והשקו אותי ממעין הברכה, להוליד בנים צדיקים וחכמים. ואמנם דבר אחד נשאר לי להבין בפתרון חלומי: מדוע כל האילנות השקה אותם מהנאד, והאילן שהייתי נשען עליו השקהו מהצלוחית ושפך עליו את כל הצלוחית, ולא השקה מאותה צלוחית, לא קדם לכן ולא אחר-כך, שום אילן אחר, רק את כלה שפך על אותו אילן שהייתי נשען עליו?! ותאמר לו אשתו: תמיהתך תמיהה, ובכן תרשני לילך אצל הקדוש רבי עקיבא להגיד לו את החלום, והוא יגיד לנו את פתרונו.
ויהי במוצאי ראש-השנה הלכו שניהם יחדו אצל התנא הקדוש רבי עקיבא, ויספר לו יוחאי את חלומו, ויפתר לו כאשר פתר יוחאי, ואמנם הודיעו סבת השקאת אותו אילן רק מהצלוחית, ויאמר לו: דע יוחאי, כי חלומך הוא משל על הנשים היולדות והעקרות, ואשתך שרה היא מהעקרות, שאי אפשר לה להוליד בשום אפן, ורק על-ידי תפלותיה ורב דמעותיה אשר שפכה לפני השם, הם שזכו אותה ונהפכה מעקרה ליולדת, והצלוחית שראית היא צלוחית של דמעותיה שנאספו, ומהן השקוה ורווה להוליד לך בנים; ולכן לא השקו מאותה הצלוחית שום אילן אחר, רק אותו אילן שאתה נשענת עליו, הרומז לאשתך. ויאמר רבי עקיבא אל שרה: הנך בזאת השנה הרה ויולדת בן, שיאיר לישראל בחכמתו ובמעשיו! וישמחו יוחאי ושרה אשתו מאד מדברי רבי עקיבא, וילכו לביתם לשלום. ותהר ותלד בן ביום חג השבועות, שבו נתנה תורה לישראל, והבית נתמלא אורה מההוד וההדר שהיה חופף עליו, וידעו כל רואיו כי ברכה בו ויאיר לישראל אור גדול. וישמחו הוריו בו מאד ויהללו את השם, ויחלקו צדקות ויעשו סעודה ומשתה גדול ביום מילתו, ויקרא את שמו שמעון, כי שמע השם לקול תפלת אמו ולקול בכיותיה. מהיום ההוא נתנו עיניהם עליו לשמרו מכל טמאה ולגדלו בקדשה ובטהרה, ומעת החל לדבר, הרגילוהו רק בדברים שבקדשה - פסוקים ומאמרים. ובהיותו בן חמש שנים, מסרוהו לישיבה שהעמיד רבן גמליאל בירושלים, ויהי כמעין המתגבר, ובהיותו ילד קטן כבר היה שואל שאלות בדיני התורה להתנאים הגדולים רבי יהושע בן חנניה ורבן גמליאל. ואותו תלמיד - רבי שמעון בן יוחאי - היה מגדולי התנאים בסוף הדור הרביעי. עקר פעילותו היה בשנים ג' אלפים תת"צ לבריאת העולם.
רשב"י היה חתנו של התנא הקדוש רבי פנחס בן יאיר.
רבנו נפטר ביום ל"ג בעמר, ג' אלפים תתק"כ.
ספרו הק'
סתם רבי שמעון המזכר במשנה ובתלמוד רבי שמעון בר יוחאי הוא. רבי שמעון בר יוחאי תורת רבו בפיו יותר משאר תלמידים, וממה שלמד מרבו מסר לנו לדורות הבאים אחריו "ספרי" - מדרש הלכה על ספר במדבר ודברים, "מכילתא" - מדרש הלכה על ספר שמות.
אך ביחוד נודע לנו ספרו "הזהר הקדוש" הנקרא גם "מדרש יהי אור", שמקבלים אנו מדור דור שרבי שמעון בר יוחאי חברו יחד עם החבריא - תלמידיו, לאחר שהותו שלש עשרה שנה במערה, והוא חבור על פרשיות התורה, כמו כן הוסיף רבי שמעון בר יוחאי חבור "רעיא מהימנא" (על שם משה רבינו רועה נאמן) ומפזרים הם בספר הזהר, ו"ספרא דצניעותא" חמשה פרקים כנגד חמשה חומשי תורה.
כמו"כ חיבר הספר "תקוני הזהר" ובו גלה סוד ד' ליראיו שבעים אנפין (פנים) במלת בראשית ברא אלקים, גם "אדרא רבא קדישא" עשו רשב"י ותלמידיו כשנתכנסו בין האילנות (אדרא - לשון גרן או חדר או אספה) ונכנסו לשם עשרה רשב"י ובנו רבי אלעזר ורבי אבא ורבי יהודה ורבי יוסי בר יעקב ורבי יצחק ורבי חזקיה בר רב, ורבי חייא ורבי יוסי ורבי ייסא, ויצאו שבעה כיון שרבי יוסי בר יעקב ורבי חזקיה בר רב ורבי יוסי מתו קדם שיצאו, וכשראו החברים שמלאכים קדשים נושאים אותם צעק רבי שמעון ואמר שמא נגזרה עלינו חס ושלום גזרה להענש על שנתגלה על ידינו מה שלא נתגלה מיום שעמד משה על הר סיני? ענתה בת קול ואמרה לרשב"י: אשריך רבי שמעון, אשרי חלקך וחלק החבריא אלה העומדים עמך, שנתגלה לכם מה שלא נתגלה לכל צבאות מעלה.
ונכתב בספר
ודברי ספר הזהר נתקבלו מפי רבי שמעון בר יוחאי בעל-פה ומכסים, וכן נמסרו לבנו ותלמידיו, וכל זמן שחי רשב"י, וישיבתו היתה קימת, לא נכתבו הדברים על ספר כלל, ובספר שערי מירון מביא שכדי שלא תשתכח תורת הסוד מישראל החליט רשב"י להעלות על כתב את רזי התורה, וכל כך מנה את רבי אבא שהיה סופר מהיר מגדולי תלמידיו לכתבו, במקורו היה ספר הזהר על כל עשרים וארבעה ספרי התנ"ך, והיה משקלו כמשא גמל, ולדאבוננו לא נותר לנו רק על חמשה חמשי תורה. וכיון שנפטר רשב"י לעולמו היו הדברים טמונים וסתומים אצל בנו ותלמידיו, ותלמידי תלמידיו, והם היו שהביאו הדברים אחר כך בזמנים שונים והעלום על ספר לסדרם בכתובים, והם חתמו את ספר הזהר ושאר ספרים [וכן הוסיפו עליו משלהם עוד בימי האמוראים] ובלשון סורסי [ארמית] נכתב כמו התלמוד הירושלמי.
התגלות ספר הזהר
יש אומרים שהרמב"ן מצא את ספר הזהר בארץ ישראל ושלחו לקטלוניא שבספרד, ונתגלגל לידו של תלמידו רבי משה דליאון, ואחר מותו מצאו הספר, ואז יצא לאור העולם.
עם הופעתו יצאו על הספר אנשים שערערו על מקורו, אך אנו אין לנו אלא עדותם של רבותינו חכמי הדורות, רבינו בחיי, שהיה תלמיד הרשב"א גדול תלמידיו של הרמב"ן, ואחריו כל גאוני ישראל מזמן הראשונים ועד האחרונים אשר קבעו שספר הזהר הוא ממדרשו של רשב"י, ורבנו בחיי מביא בשם רבו הרשב"א זכרונו לברכה, שהוא ראה ספר הזהר, וכן מביא מלשון ספר הזהר ומכנהו בשם "מדרשו של רשב"י וכו'" וכן העידו עליו, על הספר הקדוש, "ספר הזהר" כל הבאים לפניו ולאחריו.
מצויה מסרת נוספת בענין התגלותו של ספר הזהר: כי לפני שמונה מאות שנה לערך, היה ספר הזהר גנוז במערה אחת בכפר מירון וישמעלי (ערבי) מצאו, והיה מוכר הדפים לרוכלים שבגליל, ובהם היו עוטפים את מרכלתם, עד שבא חכם אחד מן המערב ונפלו לידו כמה מן הכתבים הלך תר וחפש באשפתות ובזבלים אחר שאר הכתבים עד שמצאם ועשאם חטיבה אחת, והוא ספר הזהר עד היום הזה.
רבי שמעון בר יוחאי במערה
במערת צורים
עד לאותם הימים בהם חי ופעל רבי שמעון בר יוחאי היתה תקופה קשה ביותר לעם-ישראל. הרומאים, ובראשם הקיסר אדרינוס, רדפו את היהודים בכל מקום שהיו. רדיפות אלו נמשכו מאז חרבן הבית ועד לתקופה זו של רשב"י. במיחד רצו הרומאים לגזר על היהודים שימירו את דתם, והכל על-ידי גזרות קשות, ודור זה היה נקרא בפי חז"ל "דורו של שמד", כי זה היה עקר מטרתם - השמדה רוחנית של כלל-ישראל. וכידוע, שהם הוציאו להורג את עשרת הרוגי מלכות, אשר ביניהם נמנו גם רבותיו של רשב"י. אך לאחר מכן, בימיו של רבי שמעון, כשעלה על כס קיסרות רומי המלך אנטונינוס פיאוס, הוקל מעט עלם של הרומאים. אולם לא כן היה גורלו של רבי שמעון. הוא עצמו נרדף על-ידי המלכות ואף הוציאו עליו גזר דין מות, מסבת היותו מנהיג ישראל, עם השם, ומלמד תורתו. הוא הכרח להמלט ולהחביא את עצמו במערה שלש-עשרה שנה. ומעשה שהיה כך היה: הרומאים, במקביל לגזרותיהם, התחילו בבנית ארץ-ישראל: בנו גשרים ושוקים ותקנו מרחצאות, ובכל בכדי להראות ליהודים, שטוב וכדאי להתחבר אליהם ולחסות בצלם. ובאותה עת ישבו יחד חכמי ישראל והם: רבי יהודה בר אלעי, רבי יוסי ורבי שמעון בר יוחאי, וישב אתם גם יהודה בן גרים. פתח רבי יהודה ואמר: "כמה נאים מעשיהם של אמה זו: תקנו שוקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות!" רבי יוסי שתק ולא הגיב מאומה. נענה רבי שמעון בר יוחאי ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצרך עצמם: תקנו שוקים - להנאתם ולטובתם; תקנו מרחצאות - לעדן בהם עצמם; תקנו גשרים - לטל בהם מכס.
הלך יהודה בן גרים וספר את הדברים לקרוביו וידידיו, ובתוך כך נודע הדבר גם למלכות. יצא דבר המלכות וגזרתם על כל המשתתפים באספה, כדלהלן: רבי יהודה ששבח את הרומאים - יתעלה ויהיה ראש המדברים בכל מקום; רבי יוסי ששתק - יגלה לצפורי; רבי שמעון שגנה - יהרג!
כאשר נודע הדבר לרבי שמעון, ברחו הוא ובנו רבי אלעזר, מביתם והתחבאו בבית-המדרש. כל יום היתה אשתו מביאה להם פת לחם וכד של מים לסעד את לבם.
כאשר גברו החפושים, חשש רבי שמעון שמא יתגלה מחבואם, ואמר לבנו: נשים דעתן קלה, שמא יצערו אותה אנשי המלכות והיא עלולה לגלות את מקום מחבואם! יצאו רבי שמעון ובנו מבית-המדרש וברחו אל מחוץ לעיר והתחבאו במערה אחת, בכפר פקיעין אשר בגליל העליון. נעשה להם נס ונברא להם עץ של חרובים ומעין של מים, ומהם אכלו ושתו כל ימי היותם במערה.
היה זה נס בתוך נס: מאחר שעץ החרוב אינו טוען פרות אלא לאחר שבעים שנה, ואלו כאן הוציא פרות בו במקום. ועוד מנפלאות העץ, שאף-על-פי שהיה עץ של חרובים, היה נהפך בכל ערב-שבת לאילן של תמרים.
בזמן ששהו במערה היו פושטים את בגדיהם כדי שלא יתבלו, והיו יושבים עד צוארם מכסים בחול, כשהם לומדים ועוסקים בתורה. רק בשעת התפלה לבשו את בגדיהם והיו מתפללים בהם, ולאחר מכן שוב היו פושטים את בגדיהם, מתכסים בחול וממשיכים ללמוד.
שתים-עשרה שנים רצופות ישבו במערה, ואף אחד לא ידע על מקום מחבואם, זולת אליהו הנביא, שהיה בא אליהם פעמים בכל יום ולומד עמהם. באותו הזמן הגיע רבי שמעון למדרגותיו הנשגבות, שם נתגלו לו סתרי תורה, ורזין דרזין. ואחר שיצאו מהמערה גלה אותם לבני החבריא, וכמו שהעיד רבי יוסי, שמיום בו עזב רבי שמעון את המערה, לא היה דבר שנעלם מהחברים, והסודות העליונים ביותר נתגלו להם בבהירות כה גדולה, כאלו נתנו באותה שעה מהר-סיני.
לאחר שעברו שתים-עשרה שנה מת המלך והגזרה נתבטלה, אלא שלא היה מי שיודיע לרבי שמעון בר יוחאי, מאחר שלא ידעו היכן הוא נמצא. בא אליהו ועמד על פתח המערה ואמר: מי יודיע לבן-יוחאי שהמלך מת וגזרותיו נתבטלו? שמעו זאת רבי שמעון ובנו ויצאו מן המערה.
בצאתם מהמערה
בצאתם מן המערה ראו בני-אדם כשהם חורשים וזורעים. התפלא רבי שמעון על העולם שנוהג כמנהגו ואמר: כיצד מניחין הללו חיי עולם ועוסקים בחיי שעה? כל מקום שנתנו בו עיניהם, מיד נשרף. יצאה בת-קול ואמרה להם: האם יצאתם מן המערה כדי להחריב את עולמי? חזרו למערתכם!
הלכו וחזרו למערתם וישבו שם שנים-עשר חדשים נוספים. נענה רבי שמעון ואמר: כבר נענשנו דיינו, כי גם משפט רשעים בגיהנם אינו יותר משנים-עשר חדש. יצתה בת-קול ואמרה: צאו ממערתכם!
כשיצאו מן המערה, פגשו בציד שהיו בידו קשת וחץ ללכד בהם צפרים. עמדו והבחינו, כי יש מהם נלכדים, ויש מהם שנמלטים מהחץ ואינו פוגע בהם. כששמע רבי שמעון בת-קול מן השמים האומרת: "דימוס, דימוס!" (הצלה ושחרור), לא היתה הצפור נלכדת, וכשהקול יצא והכריז: "ספקולא!" נלכדה הצפור.
פנה רבי שמעון אל בנו רבי אלעזר ואמר:
- אם צפור אינה יכולה להלכד אלא-אם-כן נגזר עליה מן השמים, נפש אדם בודאי שלא! אם-כן למה לנו להחבא?
לפי המובא בזהר, הסתתרו רבי שמעון ובנו במדבר לוד, ואלו דברי הזהר:
רבי שמעון בן יוחאי הלך וברח למדבר לוד והסתתר במערה אחת, הוא ורבי אלעזר בנו. נתרחש להם נס ויצאו להם חרוב ומעין-מים. אכלו מאותו חרוב ושתו מאותם מים. היה אליהו, זכור לטוב, בא אליהם בכל יום פעמים ולומד אתם, ואיש לא ידע בהם.
יום אחד היו החכמים בבית-המדרש שואלים ואומרי: קללות שבתורת-כהנים כנגד בית ראשון הן, קללות שבמשנה-תורה - כנגד בית שני והגלות האחרונה. קללות שבתורת-כהנים יש בהן הבטחות וחבת הקדוש-ברוך-הוא לישראל, כמו שכתוב: "וזכרתי את בריתי יעקוב" וגו', ונאמר: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים" וגו'; ואלו קללות שבמשנה-תורה אין בהן הבטחות ואין בהן נחמה כלל כמו שכתוב בקללות ראשונות? ולא היו יודעים!
קם רבי יהודה בר אלעי ואמר: חבל על העדרו של בן-יוחאי, ואין מי שיודע היכן הוא נמצא, ואפילו אם יש מי שיודע - אין לו רשות לגלות.
שליחות היונה
יום אחד קם רבי יוסי ברבי יהודה בבקר וראה עופות פורחים, ויונה אחת עפה אחריהם. קם רבי יוסי על רגליו ואמר: יונה, יונה, הנאמנת בשליחותה מימי המבול! הדיוקן של העם הקדוש לך יאות ולך נאה (כנסת ישראל נמשלה ליונה); לכי ועשי לי שליחות אחת לבן-יוחאי במקום שהוא שם !!!
ירדה היונה ועמדה לפניו. כתב רבי יוסי פתקה אחת ואמר מה שאמר, לקחה היונה את הפתקה בפיה, הלכה ועפה אל רבי שמעון וכשכשה לו בכפניה. הסתכל רבי שמעון, הבחין בפתקה ובכה, הוא ורבי אלעזר בנו. אמר: בוכה אני על שפרשתי מן החברים, ובוכה אני על דברים אלו, שלא נתגלו להם. מה יעשו דורות אחרונים אם ישגיחו בזה?
לעת ערב כתב רבי שמעון פתק ושם אותו בפי היונה. עפה היונה ובאה לרבי יוסי, שהיה עדין במקומו ועיניו מצפות. כיון שראה אותה, אמר: יונה, יונה! כמה נאמנת את, יותר מכל עופות השמים!
קרא עליה (את הכתוב) "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית בפיה" (בראשית ח, יא). לקח ממנה את הפתק, והראה להם וגלה להם את המעשה, ותמהו החברים מאד.
בכה רבי יהודה ואמר: וי! אף-על-פי שאין אנו יודעים היכן הוא נמצא, "מקום שיפל העץ שם יהוא" (קהלת יא, ג) - מקום שבן-יוחאי שם, החברים עמו ומתעוררים על-ידו ולומדים ממנו. אשרי נפשו של בן-יוחאי, שהקדוש-ברוך-הוא עושה עמו נסים: הוא גוזר והקדוש-ברוך-הוא מקים. ועתיד הוא להיות ראש לצדיקים היושבים בגן-עדן, ויקבל פני השכינה ויראה את הקדוש-הוא, וישתעשע עם הצדיקים ויאמר להם: "באו נשתחוה ונכרעה, לפני ה' עשנו" (תהלים צה, ו).
היצאה מן המערה
לאחר שיצאו מן המערה, ראה רבי אלעזר כי האנשים עוסקים בהבלי העולם הזה ואינם עוסקים בתורה, היה רבי אלעזר מעניש אותם ורבי שמעון מרפא אותם. אמר לו רבי שמעון לבנו: בני, די לעולם אני ואתה, שאנו עוסקים בתורה!
בערב-שבת עם חשכה ראו זקן אחד כשהוא מחזיק בידו שתי חבילות של הדסים וממהר לביתו. שאלו אותו: למה לך חבילות אלו?
אמר להם: לכבוד שבת הבאתי אותן, להריח בהן!
שוב שאלו אותו: למה לך שתים ואין די לך באחת?
אמר להן שתי אלו הן, אחת כנגד "זכור" ואחת כנגד "שמור"!
אמר לו רבי שמעון לבנו: בוא וראה כמה חביבות הן המצוות על עם ישראל! ושניהם שמחו מאד על שמצאו בדרכם יהודי יקר זה. אז נתישבה ונחה דעתם, ויותר לא הקפיד רבי אלעזר.
אחר שיצאו מהמערה היו רבי שמעון ובנו תשושי כח וכל גופם העלה חבורות ופצעים. כששמע חותנו, רבי פנחס בן יאיר, שכבר יצאו מן המערה, הלך לקראתם לקבל את פניהם, והביאם לטבריא כדי לרחץ שם בחמי טבריא. הכניסם לבית-המרחץ והיה סך ורוחץ את גופם במים ובשמן. ראה הרבי פנחס, שכל גופם מלא סדקים ובקעים מחמת החול שישבו בו במשך שלש-עשרה שנים. הצחיל רבי פנחס לבכות מרב שער, ונשרו הדמעות על הפצעים של רבי שמעון והכאיבו לו מאד. אמר לו רבי פנחס: אוי לי שראיתי אותך פצוע ומכה!!!
אמר לו רבי שמעון: אשריך שראיתני בכך, שאלמלא ראית אותי כן לא היית מוצא בי כל-כך הרבה תורה!
וספרו לנו חכמינו ז"ל, שאמנם גם לפני שיצא רבי שמעון אל המערה היה גדול מאד בתורה, אך לפני היות רבי שמעון במערה - כאשר היה מקשה איזו קושיא תוך למודו, היה רבי פנחס מתרץ לו ועונה שנים-עשר תירוצים, ועכשו לאחר שיצא מן המערה - כשהיה רבי פנחס מקשה קושיה, היה רבי שמעון מתרץ לו עשרים וארבעה תרוצים על קושיתו.
לאחר שרחצו את גופם בחמי טבריא, עלתה להם ארוכה; פצעיהם נתרפאו וגופם התחזק והחלים.
פעם אחת, בלכתו בדרך, פגש רבי שמעון בר יוחאי את יהודה בן גרים - אותו אדם אשר לא שמר את מוצא פיו, ומשום כך נאלצו רבי שמעון ובנו להסתתר במערה. התפלא רבי שמעון ואמר: "עדין נמצא זה בעולם?!"
נתן בו רבי שמעון את עיניו (הביט בו בהקפדה) - ומיד נעשה גל (ערמה) של עצמות !!!
פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי
באותו היום שרבי שמעון עמד להסתלק מן העולם והיה מסדר דבריו, התכנסו החברים לבית רבי שמעון, והיו לפניו רבי אלעזר בנו ורבי אבא ושאר החברים, והבית היה מלא.
זקף רבי שמעון את עיניו וראה שהבית נתמלא. בכה רבי שמעון ואמר:
בפעם אחרת, כאשר הייתי חולה, היה רבי פנחס בן יאיר לפני, ועד שבחרתי מקומי המתינו לי, וכשחזרתי הקיפה אש סביבי ולא פסקה לעולם, ולא היה נכנס אדם אלא ברשות, ועכשו ראיתי, שפסקה האש והבית נתמלא !!!
בעודם יושבים, פקח רבי שמעון את עיניו וראה מה שראה, והקיפה האש את הבית. יצאו כלם, ונשארו רבי אלעזר בנו ורבי אבא, ושאר החברים ישבו בחוץ.
אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בנו: צא וראה אם רבי יצחק נמצא כאן, כי אני ערבתי לו (בשעה שמלאך-המות בקש לקחתו) שלא ימות. אמר לו שיסדר דבריו וישב על ידי! אשרי חלקו!
קם רבי שמעון ממקומו וישב, חיך ושמח. אמר: היכן הם החברים? קם רבי אלעזר והכניס אותם, וישבו לפניו. נשא רבי שמעון את ידיו והתפלל תפלה, והיה שמח ואמר: "אותם החברים שהיו בבית ה'אדרא' יבואו לכאן!" יצאו כלם, ונשארו רבי אלעזר ורבי אבא ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי חיא. בינתים נכנס רבי יצחק. אמר לו רבי שמעון: כמה יפה חלקך! כמה שמחה עתידה להתוסף לך היום הזה!
ישב רבי אבא מאחורי כתפיו, ורבי אלעזר לפניו. אמר רבי שמעון: הרי עתה שעת רצון היא, ואני רוצה להכנס לעולם הבא בלי בושה! והרי דברים קדושים, שלא גליתים עד עתה, ברצוני לגלותם לפני השכינה, שלא יאמרו כי בחסרון הסתלקתי מן העולם. ועד עכשו היו צפונים בלבי, כדי שאכנס בהם לעולם הבא. וכך אסדר אתכם: רבי אבא יכתב, ורבי אלעזר בני ישנן (יבאר הדברים), ושאר החברים יהגו בלבם.
עמד רבי אבא מאחורי כתפיו, ורבי אלעזר בנו ישב לפניו. אמר לו: "קום, בני, שהרי אחר יושב באותו מקום!" קם רבי אלעזר. התעטף רבי שמעון וישב. פתח ודרש דרוש על הפסוק (תהלים קטו, יז): "לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה". שוב פתח רבי שמעון ואמר: הקדוש-ברוך-הוא רוצה בכבודם של צדיקים יותר מבכבודו. ועכשו הקדוש-ברוך-הוא רוצה בכבודי, וכל הצדיקים שבגן-עדן באו עמו. הרי רב המנונא סבא כאן, וסביבו שבעים צדיקים, מעטרים בעטרות מבהיקות מזהרו וזיוו של הקדמון בקדש, סתום של כל הסתומים, נעלם של כל הנעלמים! ורב המנונא בא לשמע בחדוה דברים אלו שאני אומר. עד שהיה יושב, אמר: הרי רבי פנחס בן יאיר כאן הכינו לו את מקומו! נזדעזעו החברים ועמדו ממקומם וישבו בשפולי הבית, ורבי אלעזר ורבי אבא נשארו על מקומם לפני רבי שמעון.
כל אותו היום לא פסקה האש מלבעור מסביב הבית ולא היה מי שיתקרב אליו, שלא יכלו לגשת אליו, שהאור והאש היו סביבו. כל אותו היום שכבתי על הארץ וגעיתי בבכיה. לאחר שנסתלקה האש, ראיתי את המאור הקדוש, קדש הקדשים, שנסתלק מן העולם, כשהוא שוכב על ימינו מעטף ופניו שוחקות ... עמד רבי אלעזר בנו, לקח את ידיו ונשקן, ואני לחכתי את העפר שתחת רגליו. בקשו החברים להספידו ולא יכלו לדבר! התחילו החברים בוכים. ורבי אלעזר בנו נפל שלש פעמים ולא היה יכול לפתח את פיו. עמד רבי חיא על רגליו ואמר: "עד עכשו המאור הקדוש השגיח עלינו עכשו הגיעה השעה להשתדל בכבודו!" עמדו רבי אלעזר ורבי אבא, לקחוהו באפריון מי ראה את מבוכתם של החברים וכל הבית היה מעלה ריח ניחוח. העלוהו במטתו, ולא התעסקו בו אלא רבי אלעזר ורבי אבא.
המאבק על מקום קבורתו
המאבק על מקום קבורתו
באו אנשים של הכפר הסמוך, והפצירו בהם (כי רצו שיקבר המאור במקומם). בני מירון צעקו בחבורה, כי חשבו שלא יטמן בגבולם. לאחר שיצאה המטה עלתה המטה באויר, ואש היתה מלהטת לפניה. עד שהגיע למקום קברתו. שמעו קול: "התכנסו, בואו והתאספו להלולא של רבי שמעון!" "יבוא שלום ינוחו על משכבותם" (ישעיה נז).
כשהכנס למערה, שמעו קול מהמערה: "זה האיש מרעיש הארץ, מרגיז ממלכות (שם יד)! כמה קטרוגים ברקיע משתתקים ביום זה בגללך, רבי שמעון בן יוחאי, שרבונו משתבח בו בכל יום. אשרי חלקו למעלה ולמטה! כמה אוצרות עליונים שמורים לו! עליו נאמר (דניאל יב): 'ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגורלך לקץ הימין'! |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2010 16:39 |
|
| |
| יבי_1973 כתב: |  | בס"דלידידת הברית הי"ו
ברשותך אומר לגבי הידיעה על מיקום של האדרא רבא\זוטא כפי שידוע לנו ומוכר לנו כיום אינו מדוייק (בדומה לחוסר הידיעה בבירור מוחלט - לגבי ליום פטירתו\והולדתו - של רבינו התנא האלוקי רשב"י ע"ה) וזאת מתוך השכלתי המועטה בנושא משיעורו של גאון הדור הרב בן ציון מוצאפי - שגם מסביר בהמשך שמיקום האידרא רבא\זוטא עד היום אינו ידוע במדוייק (כמו כן יש לציין שבאדרא רבא\זוטא (לא זכור לי במדוייק היכן) נפטרו שלושה מהמשתתפים בתלמוד הזוהר וכתיבתו מתוך התלמוד של הזוהר הקדוש שנילמדה מתודעתו של רבינו התנא האלוקי רשב"י ע"ה והם:רבי יוסי בר יעקב ורבי חזקיה בר רב ורבי יוסי מתו קדם שיצאו, וכשראו החברים שמלאכים קדשים נושאים אותם צעק רבי שמעון ואמר שמא נגזרה עלינו חס ושלום גזרה להענש על שנתגלה על ידינו מה שלא נתגלה מיום שעמד משה על הר סיני? ענתה בת קול ואמרה לרשב"י: אשריך רבי שמעון, אשרי חלקך וחלק החבריא אלה העומדים עמך, שנתגלה לכם מה שלא נתגלה לכל צבאות מעלה.
וחשוב לציין שהידיעה על האידרא רבא שלמרגלות הר מירון היא רק השערה ואינה מדוייקת (לכל הפחות לא עם הוכחות ועובדות לנכונות הידיעה הזאת בכל אופן)
להמשך פרטים - והעשרה בנושא התנא האלוקי רשב"י ע"ה כנסו לקישור הבא: בתקווה שהפעם יעבוד כראוי
|
|
http://www.simple-natural.net/index.php?cosmetic=1826
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2010 16:29 |
|
| |
| 3ברית כתב: | | בס"דלידידת הברית הי"ו
ברשותך אומר לגבי הידיעה על מיקום של האדרא רבא\זוטא כפי שידוע לנו ומוכר לנו כיום אינו מדוייק (בדומה לחוסר הידיעה בבירור מוחלט - לגבי ליום פטירתו\והולדתו - של רבינו התנא האלוקי רשב"י ע"ה) וזאת מתוך השכלתי המועטה בנושא משיעורו של גאון הדור הרב בן ציון מוצאפי - שגם מסביר בהמשך שמיקום האידרא רבא\זוטא עד היום אינו ידוע במדוייק (כמו כן יש לציין שבאדרא רבא\זוטא (לא זכור לי במדוייק היכן) נפטרו שלושה מהמשתתפים בתלמוד הזוהר וכתיבתו מתוך התלמוד של הזוהר הקדוש שנילמדה מתודעתו של רבינו התנא האלוקי רשב"י ע"ה והם:רבי יוסי בר יעקב ורבי חזקיה בר רב ורבי יוסי מתו קדם שיצאו, וכשראו החברים שמלאכים קדשים נושאים אותם צעק רבי שמעון ואמר שמא נגזרה עלינו חס ושלום גזרה להענש על שנתגלה על ידינו מה שלא נתגלה מיום שעמד משה על הר סיני? ענתה בת קול ואמרה לרשב"י: אשריך רבי שמעון, אשרי חלקך וחלק החבריא אלה העומדים עמך, שנתגלה לכם מה שלא נתגלה לכל צבאות מעלה.
וחשוב לציין שהידיעה על האידרא רבא שלמרגלות הר מירון היא רק השערה ואינה מדוייקת (לכל הפחות לא עם הוכחות ועובדות לנכונות הידיעה הזאת בכל אופן) רשות לגלות את ספר הזוהרראשיתו של ספר הזוהר במאה ה-3 לספירה בתוך מערה קטנה, האידרא רבא שמה החבויה ביער המקיף את העיר צפת, למרגלות הר מירון. במנוסתם מפני הרומאים, הסתתרו בה 10 מקובלים ובראשם רבי שמעון בר יוחאי, לו מיוחס חיבור ספר הזוהר. ספר
והנה מקום מידע נוסף להשכיל בנושא רבינו התנא האלוקי רשב"י ע"ה
ובהמשך גם קישור לאתר המעניין והמרתק ...
מתוך: האתר - מרפא הבושם
נכנסו לשם עשרה רשב"י ובנו רבי אלעזר ורבי אבא ורבי יהודה ורבי יוסי בר יעקב ורבי יצחק ורבי חזקיה בר רב, ורבי חייא ורבי יוסי ורבי ייסא, ויצאו שבעה כיון שרבי יוסי בר יעקב ורבי חזקיה בר רב ורבי יוסי מתו קדם שיצאו, וכשראו החברים שמלאכים קדשים נושאים אותם צעק רבי שמעון ואמר שמא נגזרה עלינו חס ושלום גזרה להענש על שנתגלה על ידינו מה שלא נתגלה מיום שעמד משה על הר סיני? ענתה בת קול ואמרה לרשב"י: אשריך רבי שמעון, אשרי חלקך וחלק החבריא אלה העומדים עמך, שנתגלה לכם מה שלא נתגלה לכל צבאות מעלה. ונכתב בספר ודברי ספר הזהר נתקבלו מפי רבי שמעון בר יוחאי בעל-פה ומכסים, וכן נמסרו לבנו ותלמידיו, וכל זמן שחי רשב"י, וישיבתו היתה קימת, לא נכתבו הדברים על ספר כלל, ובספר שערי מירון מביא שכדי שלא תשתכח תורת הסוד מישראל החליט רשב"י להעלות על כתב את רזי התורה, וכל כך מנה את רבי אבא שהיה סופר מהיר מגדולי תלמידיו לכתבו, במקורו היה ספר הזהר על כל עשרים וארבעה ספרי התנ"ך, והיה משקלו כמשא גמל, ולדאבוננו לא נותר לנו רק על חמשה חמשי תורה. וכיון שנפטר רשב"י לעולמו היו הדברים טמונים וסתומים אצל בנו ותלמידיו, ותלמידי תלמידיו, והם היו שהביאו הדברים אחר כך בזמנים שונים והעלום על ספר לסדרם בכתובים, והם חתמו את ספר הזהר ושאר ספרים [וכן הוסיפו עליו משלהם עוד בימי האמוראים] ובלשון סורסי [ארמית] נכתב כמו התלמוד הירושלמי. התגלות ספר הזהר יש אומרים שהרמב"ן מצא את ספר הזהר בארץ ישראל ושלחו לקטלוניא שבספרד, ונתגלגל לידו של תלמידו רבי משה דליאון, ואחר מותו מצאו הספר, ואז יצא לאור העולם. עם הופעתו יצאו על הספר אנשים שערערו על מקורו, אך אנו אין לנו אלא עדותם של רבותינו חכמי הדורות, רבינו בחיי, שהיה תלמיד הרשב"א גדול תלמידיו של הרמב"ן, ואחריו כל גאוני ישראל מזמן הראשונים ועד האחרונים אשר קבעו שספר הזהר הוא ממדרשו של רשב"י, ורבנו בחיי מביא בשם רבו הרשב"א זכרונו לברכה, שהוא ראה ספר הזהר, וכן מביא מלשון ספר הזהר ומכנהו בשם "מדרשו של רשב"י וכו'" וכן העידו עליו, על הספר הקדוש, "ספר הזהר" כל הבאים לפניו ולאחריו. מצויה מסרת נוספת בענין התגלותו של ספר הזהר: כי לפני שמונה מאות שנה לערך, היה ספר הזהר גנוז במערה אחת בכפר מירון וישמעלי (ערבי) מצאו, והיה מוכר הדפים לרוכלים שבגליל, ובהם היו עוטפים את מרכלתם, עד שבא חכם אחד מן המערב ונפלו לידו כמה מן הכתבים הלך תר וחפש באשפתות ובזבלים אחר שאר הכתבים עד שמצאם ועשאם חטיבה אחת, והוא ספר הזהר עד היום הזה.
להמשך פרטים - והעשרה בנושא התנא האלוקי רשב"י ע"ה כנסו לקישור הבא:
http://www.simple-natural.net/index.php?cosmetic=1826
והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד
חזק חזק וניתחזק (-:
|
|
תוקן על ידי יבי_1973 ב- 05/05/2010 16:36:41
|
|
|
|
|
