פרשתנו פותחת במצוות שמיטה ומצוות יובל. התורה אומרת: "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה" (ויקרא כה, ח) בפרשת אמור התורה מצווה אותנו על ספירה נוספת, ספירה שאנחנו בעיצומה: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (שם כג, טו) הדמיון בין שתי ספירות אלו מפליא ביותר שכן הוא לא רק בצד הטכני שבדבר, ספירת שבע פעמים שבע, אלא שיש הקבלה בפרטים נוספים: 1. ספירת העומר מסתיימת בחג השבועות, חג מתן תורה וספירת שנות היובל מסתיימת ביום הכיפורים שהוא כעין מתן תורה שכן ניתנו בו לוחות השניות. 2. ספירת העומר מסתיימת בתקיעת שופר שהרי במתן תורה נאמר: "וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד" (שמות יט, יט) ספירת ארבעים ותשע שנים אף היא מסתיימת בתקיעת שופר ביום הכיפורים של יובל, שנאמר: "בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם" (ויקרא כה, ט) תקיעות אלו מקבילות לתקיעות של ראש השנה (ראש השנה פ"ג מ"ה) 3. חג השבועות, סיומה של ספירת העומר, משלימה למעשה את "החרות" שהתחילה ביציאת מצרים, כמו שכתוב: "וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז) "אל תיקרא חָרות אלא חֵרות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות פ"ו, מ"ב) וכשם שספירת העומר מסתיימת בחרות כך ספירת שנות היובל מסתיימת בחרות, כפי שכתוב: "יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כה, י) דהיינו: שחרור העבדים וחזרת הקרקעות לבעליהן הראשונים. והנה למרות הדמיון בעניינים אלו, ישנה נקודה נוספת בה שתי הספירות הפכיות זו מזו; בעוד שבחג השבועות, סיומה של ספירת העומר, חייב האדם לשמוח באכילה ושתייה לכבוד יום טוב, כמאמר חז"ל: "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם" (פסחים סח:), ביום הכיפורים של יובל, סיומה של ספירת שנות היובל, חייבים לצום כמו בשאר ימי הכיפורים כפי שנאמר: "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ויקרא טז, כט) מה סיבת ההבדל הקוטבי הזה לאחר דמיון והקבלה בפרטים כה רבים? כך שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א. מסביר הרב (על פי הרמב"ם הלכ' איסורי ביאה פ"יג) עם ישראל היו שקועים במצרים במ"ט שערי טומאה. משה רבנו הכניס אותם לברית. כיצד? "בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית: במילה וטבילה וקרבן" ברית מילה - ערב יציאתם ממצרים משה רבנו מל אותם, שכן נצטוו לאכול את קורבן פסח שנאמר בו: "וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ" (שמות יב, מח) ובתקופת העבדות במצרים ביטלו מצווה זו. טבילה - במדבר לפני מתן תורה, שנאמר: "וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם" (שם יט, י) קורבן - הקריבו לפני מתן תורה, שנאמר: "וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים" (שמות כד, ה). תהליך זה הכרחי גם לדורות "כשירצה העכו''ם להיכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה, צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן" (הרמבם שם) יוצא אם כן שמעמד אבותינו ערב מתן תורה היה בבחינת "גר שנתגייר" שעליו אמרו חז"ל "כתינוק שנולד דמי" (עיין יבמות מח:) והוא נקי מכל חטא. זו הרי גם יציאה מאפילה לאור גדול, משום שלמרות החטאים שחטאו במצרים, ומ"ט שערי טומאה, הרי שכעת הם כבריה חדשה - כתינוק שנולד. לעומת זאת, מתן תורה שביום הכיפורים (נתינת לוחות השניות) היה לאחר חטא העגל. אמנם משה רבנו התפלל עליהם לפני ירידתו מההר, ועשה משפט בעובדי העגל, ועם ישראל חזרו בתשובה וה' סלח להם ונתרצה ביום הכיפורים, ואע"פ כן אי אפשר להחזיר את המצב לקדמותו לגמרי, ועל כן למרות השמחה של כפרת העוונות מוכרח שיהיה יום של עינוי נפש, בעוד ששבועות הוא יום של שמחה בלבד. והנה הסבר זה מתאים ליוצאי מצרים אשר זכו להסתופף תחת כנפי השכינה על ידי התהליך הנזכר. אולם אנחנו כבר אחרי חטא העגל וחטאים רבים נוספים, מדוע אם כן חג שבועות הוא יום של שמחה כל כך גדולה? לפי האמור לעיל היה צריך להיות יום מלווה העינוי כמו ביום הכיפורים! תשובה לדבר נמצא בדברי הרב דסלר זצ"ל המבאר (מכתב מאליהו ח"ב) שהזמן הוא כמעגל אשר אנחנו בני האדם נוסעים בו ומגיעים כל שנה לאותן תחנות. בכל שנה ושנה, בהגיע כל מועד בזמנו, מתחדשת השפעת הגילוי שבאותו מועד; בפסח - זמן החרות, בשבועות - זמן מתן תורה, וכן הלאה. אם כן כל שנה מגיעים למצב בו היינו ערב מתן תורה, נקיים מהחטא. ברור שיש לנו חשבון גדול של עבירות, אך מבחינה מסוימת חטא העגל עוד לא הגיע ולכן אין מקום לצום בחג השבועות כמו שביום הכיפורים, "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם". גם השנה נגיע בע"ה לאותה תחנה של חג השבועות ונקבל את התורה מחדש, אלא שכל שנה צריכים להשתדל להעמיק יותר בלימודה ולהתחזק יותר בקיומה. גם שנה שעברה קיבלנו מחדש את התורה ובמהלך השנה השתדלנו ללמוד ביתר שאת, אך חייבים להוסיף באהבת תורה ולחזק את המודעות שהיא "חיי עולם שנטע בתוכנו". בדור הקודם התקיים כנס רבנים לצורך דיון בענייני דת. אחד הרבנים אמר בנאומו שהתורה נחוצה לנו כאוויר לנשימה. קם רב ברוך בער ליבוביץ' זצ"ל (ה"ברכת שמואל") ואמר: "לא נכון! התורה איננה כאוויר לנשימה. האוויר הינו אמצעי לחיים, ואם יום מן הימים יקום מדען וימציא תחליף לאוויר אפשר יהיה להתקיים בלעדיו. אבל התורה איננה אמצעי לחיים, היא החיים עצמם!" וראייה לדבר מה שאנחנו אומרים בתפילת מעריב: "כי הם חיינו ואורך ימינו", ולא רק "אמצעי" לחיינו. במידה ונפנים תודעה זו עמוק בתוך ליבנו נזכה להרגיש בחג השבועות כל שנה מחדש את מתן תורה ובכך נזכה להתגשמות דברי דוד המלך: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהילים יט, ט) | 
