טרמפ שהוביל לשידוך

הרכב עצר בחריקה, ליד הטרמפיאדה שבצומת הגבעה-הצרפתית בירושלים.

לבו של יוסי, הנהג, אמר לו שהפעם זוהי חריקה שונה מהרגיל, משהו שונה.

ואכן לא טעה: רכבו של המתנחל מבית אל, החליט להתנחל בירושלים וסירב לנוע.

יוסי, צלם במקצועו, סיים זה עתה צילום של ברית-מילה, ובדרכו הביתה, אסף את בתו איילת שסיימה את לימודיה ב"מכללה" שבשכונת בבית-וגן. בשנה האחרונה, הפכו האב ובת ה-22 לְצוות של ממש. הכל החל, כשרגלו של יוסי נפגעה בעת משחק כדורסל. עומס העבודה לא הותיר לו פנאי לגשת ולטפל ברגל, שהלכה וכאבה יותר ויותר. כשכבר נאלץ לפנות לרופא, והלה הגיש לַצלם את צילום הקרסול הפגוע - לא נראה יוסי מרוצה מתוצאות הצילום: עליו לעבור ניתוח דחוף, ולאחר מכן לא לדרוך על הרגל שבועות ארוכים.

חודשים לא קלים חלפו על איילת שסייעה לאביה כצלם-אירועים: לסיים אירוע ב01:00- אחר חצות, לישון ב02:30-, וגם להגיע ב8:30- בבוקר ללימודים ב"מכללה".
לשמחות שכבר התחייב, מצא יוסי צלם מחליף - אך האחריות לא הניחה לו להישאר בבית. יושב בְּכסא גלגלים, היה משגיח שהכל יתנהל בָּרמה המקצועית שהציב לעצמו. מצב הרגל השתפר אט-אט, בִּמגמה הפוכה מזו של מצב המינוס בבנק, שהלך ותפח עם החודשים שנקפו ללא עבודות חדשות.

כשהחל יוסי לשוב לעבודה, נכנסה איילת לתמונה: כיאה לבתו של צלם מקצועי, 'צילמה' יפה את המתרחש בבית. ניגשה, והציעה לאביה עזרה בעבודה, בִּמקום העוזר שעולה כסף; הן בעת האירוע, והן בפיתוח החומר והצבתו באלבומים.

חודשים לא קלים חלפו על הבת הצעירה. לסיים אירוע ב-1:00 אחר חצות, להכניס את המִּכשור הכבד לרכב, ולישון בשתיים וחצי - זוהי עדיין משימה אפשרית. אך להגיע למחרת ב-8:30 בבוקר ללימודים ב"מכללה", וּלתפקד כתלמידה - היה בהחלט מסובך. [לטובת ההסטוריונים של הדור הבא נזכיר, שאיילת "חיה ופעלה" בשנת 2009. תקופה בה בְּבתים לא מעטים, בקשה מבן/ת בוגר לגשת ולקנות לחם – דרשה מההורים תעוזה רבה, שיקול-דעת דידקטי, וישיבה חשאית מקדימה בחדר-השינה על 'דרכי הפעולה' המועדפות].

ללא ספק, זכה כאן יוסי לאכול בעולם-הזה מפירות כיבוד ההורים, שהשקיע הוא בהוריו-שלו. בעדה הגרוזינית קיים נוהג עתיק-יומין: צְעיר הבנים, הוא שמטפל בָּהורים המתבגרים. ומי שראה את יוסי נוסע שוב ושוב בְּציר בית אל-בת ים – זכה לראות כיבוד הורים מהו.

***

בעוד יוסי מנסה לבחון היכן התקלה, עוצר רכב ונהגו שואל אם צריכים עזרה. הנהג, אלי, גר בשילֹה, אך בדרכו יכָּנס לבית אל לאסוף מישהו.

"העזרה הכי טובה תהיה, אם תיקח את איילת הביתה, לבית אל, כך שתספיק לשבת על המבחנים שלה".

"אל תדאג, אני מבטיח שנסיע אותה לאן שהיא צריכה".

יושבת לה איילת מאחור.

לפניה הנהג, ולצִדו - בחור.

והעֶלם, משה שמו, הוא בנו של הנהג, תלמיד ישיבת הסדר.

לפני 6 חודשים, נפלה סבתו של משה באוטובוס ושברה את האגן. בָּניה השקיעו ומשקיעים ימים בריפוייה ובהחלמתה, ועדיין היה צורך
"בעצם, לא למה?..." - חשב הנהג לעצמו. הוא הביט בבנו שישב לצדו, ובטרמפיסית שישבה מאחור...
במישהו שיעזור לסבתא מספר שעות בערב. משה, הלומד בישיבה בצפון, אמר "הנני!": הוא עבר ללמוד בישיבת "מרכז הרב", ובשעות הערב הריהו 'קופץ' לסבתא ומסייע בכל הדרוש. מכיוון שאין מקום בפנימייה של "מרכז הרב", אוסף אותו אביו בסיום עבודתו, לישון בבית בשילה.

כעת, בנסיעה - 'מתח בריא' בחלל הרכב.

בחור שהגיע לפרקו, ובחורה שגם היא.

ודאי שלא יפתחו בשיחה של מה-בכך.

שומע האב את השתיקה, שכולה צניעות ותום-נעורים של בן ובת ישראל.

"כמה נאה ואצילי" חשב בינו לבין עצמו. הוא הביט בבנו, ואחר העיף מבט חטוף אל המראה-האחורית... "בעצם, לא למה?... הבת של יוסי מבית אל... משפחה ששמה הולך לפניה".

***

למחרת בבוקר, מצלצל הטלפון בביתו של יוסי הצלם: "בוקר טוב, יוסי, הסתדרתָּ בסוף עם הרכב? תראה, אני רוצה לעמוד בהבטחתי מאמש. הבטחתי שאסיע את איילת "לאן שהיא צריכה", ואני רוצה לקיים. מה דעתך עליה ועל הבן שלי...? הוא מותק של בחור... איך שהוא עוזר לנו כעת עם אמא שלי".

רגע ארוך עבר, עד שיוסי נענה בחיוב. במהלכו, נזכר כיצד בירכו ב'ברית' של אתמול "...כשם שנכנס ל'ברית', כן יכנס לתורה לחופה..." - ואיך שאמר "אמן" עם כל הלב, וכיוֵן על איילת שלו.

בקיצור: אותה נסיעה, ואותה חריקה 'מיוחדת' של הרכב בגבעה הצרפתית - אכן בישרו את בנייתו של בית חדש ונאמן בישראל...

מזל טוב! החתונה בעוד חודש.

***

_________________