לזמן הזה – פתח או חיריק – סוף סיפור ומסקנות (ברכת שהחיינו)

אחד מדקדוקי הטעות שנוהגים בו "יודעי דבר" הוא הנוסח המוזר "שהחיינו לזמן הזה" – למד בחיריק, במקום הפתח שמחייב הדקדוק.

למרבה השמחה, מנהג זה לא פשט בקרב רוב המברכים, שמברכים לפי הניקוד הנכון שבסידורים (פתח).

 מאחר וה"משנה ברורה" כותב בפסקנות (ובטעות) לומר לִזמן בחיריק, מצאתי לנכון להתייחס לדבר, ולהראות מדוע אין כאן שום התלבטות אמיתית, וכמו כן, להעלות כמה הרהורים בעקבות "פרשיה" זו.

 ואתחיל בציטוטים:

 בעוסקו בברכת "שהחיינו" (בהדלקת נרות חנוכה) כותב ה"משנה ברורה" (תרעו, א):

"והגיענו לזמן הזה: הלמ"ד בחיר"ק ולא בפת"ח".

 ובזאת מעתיק הוא את ה"מגן אברהם" שכותב בתחילת סימן תרעו:

שלחנוכה תיבה א' (רש"ל) וע' הטעם בשל"ה וכ"כ מט"מ, בזמן הזה ולא ובזמן, לזמן הזה למ"ד בחיר"ק [רש"ל מט"מ],

 (הציון לרש"ל הוא טעות, שכן המהרש"ל אינו אומר דבר זה בשום מקום. והשיבוש של החיריק הוא חידושו הבלעדי של המטה משה, אלא שהמטה משה הביא לפני דבריו אלה את דברי הרש"ל, וטעה המציין לחשוב שגם ההמשך הוא מדברי הרש"ל. הרש"ל, כמובן, ידע דקדוק).

 ואלה הם דברי המטה משה (סימן תתקפ, עמוד רצו):

             המדליק בליל ראשון מברך להדליק נר של חנכה ושעשה נסים ושהחיינו...

ונוסח הברכה כתב מורי ז"ל "שלחנוכה" מלה אחת ולא "של חנוכה" שתי מילות. {עד כאן דברי הרש"ל, והם אכן מופיעים בספריו}.

ומצאתי כתוב שיש לומר "לַזמן הַזה" - הלמד בפתח משום ה"א שאחריו. וחברו בתרומה: משוקדים בַקנה הָאחד - הבית בפתח. ובפרשת ויקהל: בְקנה אחד - הבית בשבא שאין הא אחריו ע"כ.

ואני הכותב אומר אין יתרון לבעל הלשון הזה המדקדק בלשונו כך, שהרי מצינו כמה פעמים בתורה הפוך מדקדוקו. לַמשכן עצי שטים - הלמד בפתח ואין הא אחריה. לִמקצעות הַמשכן - הלמד בשבא. מִבית לַכפורת ארון וגומר - הלמד בפתח. לְפתח האוהל - בשבא. יין לנסך – בפתח. לְשבעת הַכבשים - בשבא. ואפילו בחד קרא: בתתו מִזרעו לַמולך לְבלתי המית אותו. לכן אין לנו לדקדק בדקדוק הלשון הזה ויותר נכון לומר בחירק מאחר דאמר "הזה", דפתח מורה על זמן המיוחד, ומהו "הזה" דאמר אחריו.

עד כאן דברי ה"מטה משה".

 המדקדק שמביא המטה משה בראשית דבריו, ואשר על דבריו הוא חולק, אמר דבר פשוט מאד:

במלה "הזה" קיימת ה"א הידיעה, ואם כן אף במלה "בזמן" חייבת להיות ה"א הידיעה, והיא באה לידי ביטוי בפתח שבאות בית.

כולנו מכירים את הכלל הזה ומשתמשים בו מידי יום. כולנו נאמר: אני נוהג בַמכונית הַירוקה (פתח פתח), אם היא ידועה, או: אני נוהג בִמכונית ירוקה (חיריק), אם אינה ידועה, אך איש מאיתנו לא יאמר: אני נוהג בִמכונית הַירוקה (חיריק פתח).

ולכן באמת לפעמים הכתוב אומר "בַקנה הָאחד", ולפעמים הוא אומר "בְקנה אחד".

המטה משה לא הבין בכלל מה עומד מאחורי טענתו הנכונה של המדקדק, וחשב שלפי אותה טענה, בכל פעם שאנו מוצאים הא עם פתח, צריך שהמלה שלפניה תתחיל בפתח, ומצא פסוקים רבים שאינם מקיימים כלל זה.

כל דובר עברית שקורא את דבריו של המטה משה משתומם למראה הדוגמאות המוזרות שהוא הביא, שאף אחת מהן אינה קשורה לנושא שלנו. אין לי צורך להאריך, מפני שכל אחד יכול לקרוא את דוגמאותיו של המטה משה ולהתרשם בעצמו שלדבריו של המטה משה אין כל שייכות לעניין.

 מה יוצא לנו מכל זה?

א.      אין בכלל התלבטות אמיתית ומחלוקת אמיתית בשאלה אם יש לומר "לזמן" בפתח או בחיריק. ישנו "מדקדק" אלמוני שנדרש לשאלה, והכריע שיש לומר "לזמן" בפתח. למעשה, כל דובר עברית יודע את זה מעצמו, ואינו זקוק להכרעה ולראיות בדבר. (וכך מנוקד בדרך כלל בסידורים). ואילו החולק היחידי – פשוט לא הבין בכלל על מה מדובר.

ב.       יכולנו לסלוח למטה משה על מיעוט הבנתו בעברית, והרי זה מובן מאליו. מה שמטריד מאד בדבריו של המטה משה היא העובדה שהוא בחר להתערב בנושא זה למרות שהוא אינו מבין בו מאומה, וקבע טעות לדורות. שהרי עד ימינו – כארבע מאות שנה אחרי כתיבת ה"מטה משה", עדיין טעות זו מצויה, ודווקא אצל אלו המבקשים לדקדק בברכה זו ומצויים בהלכותיה. זוהי תקלה עקרונית שאין למטה משה התנצלות ממנה: מה בדיוק עבר לו בראש כשהוא התערב בנושא שהוא לא מבין בו דבר?

ג.        מילא המטה משה לא שלט בדקדוק העברי (בניגוד מצער לרבו הגדול המהרש"ל), אבל אחריו, המגן אברהם בא ומעתיק את דבריו מבלי לבדוק אותם. ואחריו בא המשנה ברורה, ומעתיק אותם, כמעשה מעתיק, מבלי לעבור על הדבר, מבלי להתעכב לרגע. וכעת רבים הם הרואים בדבר "פסק של המשנה ברורה". ולא חפצים לצאת כנגד "הכרעה" זו. ואני שואל: מה זה מלמד על הכרעותיו של המשנה ברורה? א. האם בדק את המקור ושקל את הדברים? אני מקווה שלא. אני מתקשה להאמין שהמשנה ברורה לא היה שם לב לכך שדבריו של המטה משה הם – איך לומר בעדינות: דברי הבל. ב. האם לא בדק את המקור, ופשוט העתיק את המגן אברהם, שהעתיק את המטה משה. מה ערך יש אפוא ל"פסיקה" שכזו? כלום חסרים אנו מעתיקים?

רציתי "להתנחם" בכך שאין מדובר ב"הלכה" ממש, אלא "רק" בדקדוקי ברכות, אבל זה לא כל כך "רק", ובעיקר כשמדובר במטבע של ברכה, וברכה הנאמרת פעמים רבות במהלך השנה. זה לא משהו שקורה פעם בחיים.

בכל אותן מאות פעמים שהמשנה ברורה בירך את הברכה, לא הפריעה לו השאלה הזו?

הוא לא שם לב שמשהו פה לא בסדר?

ארבע מאות שנה לא שמו לב?

 "השמן לב העם הזה". לעתים קרובות מדי אנו כמו סוסים עם סכי עיניים.

אין סברא הסותרת לזמן בחיר"ק מכל וכל, אם כי סברתו וראיותיו של המטה משה ודאי מוטעות. הסברא היא רק שפת"ח עדיף, מכיון שהוא יותר נפוץ במקרא (ועל כן עוגן תחת כללי הדקדוק המקובלים).

ועתה אני שואל שלא מדעת: האם ידוע לך שכתב יד בודפשט הוא בר סמכא? האם אי מי מבעלי הדקדוק נתן לו הורמנא?

.


אקדים רק ואומר, שאני מברך ב-ל' פתוחה, כמנהג אבותי.

אחזור שוב על שנכתב לעיל - מבחינה דקדוקית שתי הצורות אפשריות, ואין עדיפות לזו על זו. אוסיף על כך כי נדירות השימוש בתצורה מסויימת כלל אינה רלבנטית. המסורת היא הקובעת.

אוסיף רק כי אין משמעות, לענ"ד, שכן המשמעות של שתי הקריאות זהה לחלוטין.


אבל הטוענים כי המקור לכך בטעות, נשענים על סברה חסרת בסיס. יש תנא דמסייע חזק לאלו הקובים לקרוא דוקא ב-ל' חרוקה, והוא דוקא כתב יד בודפשט של המשנה.

ראו כאן, בסוף מסכת ברכות:












תוקן על ידי - מואדיב - 11/05/2010 12:30:51

_________________

_________________

השאלה היא היסטורית [ולא דקדוקית], מפני מה נקטו כאן כצורה החריגה, האם יש טעם לכך, או שמא אין כאן אלא באג היסטורי שהחל בהסתמכות על המט"מ המשובש?
רוב הציבור כמדומה אומר לזמן בפתח, ומסתבר דגם הח"ח היה אומר כך, למרות דבמשנ"ב מעתיק את נו"כ השו"ע. [כידוע שלעצמו נהג לרוב אחרת כמסורת אבותיו או כהכרעות הגר"א].