ליום הילולת רבנו רבי משה חיים לוצאטו הרמח"ל זיע"א
בס"ד
תולדות חייו
צעירותו נולד בפדובה שבאיטליה בשנת ה'תס"ז, לאביו רבי יעקב לוצאטו שהיה סוחר ותלמיד חכם ולאימו דיאמנטה. חינוכו כלל לימודי קודש לצד לימודים כלליים כמדעים, לטינית, איטלקית, צרפתית ויוונית באוניברסיטת פאדובה. מגיל צעיר היה רבו רבי ישעיהו באסאן, שחיבב אותו מאוד, ולימד אותו בעיקר תלמוד ופוסקים.
בשנת ה'תפ"ב (1722), כאשר הגיע הרמח"ל לגיל חמש-עשרה, עזב רבו רבי ישעיהו באסאן את פדובה ועבר לריג'יו על מנת לכהן שם ברבנות במקום חמיו רבי בנימין הכהן שהזקין וחדל מלכהן. עם עזיבתו של באסאן את פדובה עבר רמח"ל ללמוד לבדו בביתו, והצטרף לחבורת צעירים בשם "מבקשי ה'" שעסקה בלימוד קבלה בצוותא. רמח"ל התפרסם בכשרונותיו המיוחדים, ונאמר עליו כי בגיל ארבע עשרה ידע בעל-פה את כל הש"ס, ובגיל שבע-עשרה את כל כתבי האר"י וספר הזוהר.
במשך אותו זמן עסק גם בספרות כללית. בגיל שבע עשרה הוציא את "מעשה שמשון", מחזה שצורף לספרו העוסק בשירה "לשון למודים", ובגיל עשרים חיבר את המחזה "מגדל עוז" לכבוד חתונת בן רבו. לכבוד חנוכת ארון קודש חדש בבית הכנסת הגדול בפדובה חיבר רמח"ל שיר מיוחד בשם "חנוכת הארון" (ארון קודש זה נמצא כיום בבית הכנסת בהיכל שלמה בירושלים). הוא חיבר גם מאה-וחמישים מזמורים דוגמת מזמורי ספר תהילים (מאוחר יותר יאמרו תלמידיו כי מזמורים אלו יאמרו בימות המשיח במקום ספר התהילים).
בשנת ה'תפ"ו (1726) הוסמך רמח"ל לרבנות בצוותא עם ידידו המבוגר ממנו רבי משה דוד ואלי. הוא הועמד בראש חבורת "מבקשי ה'", והם קבעו לעצמם תקנות מיוחדות רבות לסדר הלימוד בבית מדרשם. בין התקנות היה לימוד רציף ובלתי פוסק בתורנות כל שעות היום בספר הזוהר בבית המדרש. בחבורתו של רמח"ל נמנו רבי משה דוד ואלי, רבי יקותיאל גורדון מוילנא (ששהה אז בפדובה במסגרת לימודי רפואה), רבי ישראל חזקיה טריויס, רבי יצחק מריני, רבי יעקב ישראל חזק, רבי שלמה דינה, רבי מיכאל טירני, ורבי יעקב חיים קסטיל פרנקו, כולם תלמידי חכמים ומקובלים ידועים.
בראש חודש סיון ה'תפ"ז,חווה רמח"ל התגלות רוחנית של "מגיד" שגילה לו סודות קבליים רבים. רמח"ל תיאר התגלות זו:
"נרדמתי ובהקיצי שמעתי קול אומר: לגלאה נחיתנא רזין טמירין דמלכא קדישא (תרגום: לגלות רזים טמירים של המלך הקדוש ירדתי)... ואני לא רואה אותו אלא שומע קולו מדבר מתוך פי. את הגילוי הראשון רדפו גילויים נוספים. אך את עובדת הגילויים הסתיר במשך כחצי שנה. וכשהיה מתגלה אליו המגיד היה מוריד את ראשו על השולחן ונראה כאילו הוא נח. ואחרי זמן מה רמח"ל שיתף בסוד את תלמידיו, ואחד הבולטים שבהם, יקותיאל גורדון, גילה ברבים את קיום המגיד, והדבר עורר התלהבות ועורר הערצה כבירה לרמח"ל.
הפולמוסיקותיאל גורדון שיתף בחדשות אודות גילויי הרמח"ל את רבי יהושע העשיל, רבה של וילנא, ואת מרדכי יפה, תלמיד חכם עשיר שישב בווינה. גורדון תיאר באגרותיו אליהם את חסידותו וקדושתו של רמח"ל, וצירף למכתביו קטעים מתוך ה"זוהר תניינא" (זוהר שני) שגילה ה"מגיד" לרמח"ל.
מכתבו של גורדון לוינה דלף והתפרסם, ועורר את חמתו של רבי משה חגיז, רב ירושלמי שפעל באירופה נגד שרידי השבתאות. חגיז ראה את רמח"ל כנביא שקר וכממשיכה של השבתאות, ופנה באיגרות אזהרה לרבני ונציה הסמוכה לפדובה. רבני ונציה פנו לרבו של רמח"ל, ישעיהו באסאן, ששהה ברג'יו, לקבלת חוות דעתו. הפולמוס הגדול שפרץ הקיף את מרבית רבני איטליה, ובסופו, בחודש אב ה'ת"ץ (1730) אולץ רמח"ל להפקיד את ארגז כתביו ולא לפותחו מבלי רשות רבו. כמו כן אולץ רמח"ל להצהיר בשבועה בפני רבני ונציה כי לא יעסוק בייחודים, בהשבעת מגידים, ובכתיבת ספרים בלשון הזוהר. רמח"ל עצמו התייחס לשבועה זו כאל שבועה שהוצאה בכפייה שהיא חסרת תוקף הלכתי.
במהלך ארבע השנים הבאות שרר שקט בין הצדדים. רמח"ל עסק בלימוד עם תלמידיו ובחיבור ספרים בעברית שאינם בשפה קבלית. בשנים אלו פיתח את משנתו העיונית וספריו אינם בלשון קבלית אלא בלשון פילוסופית.
בכ"א בשבט תצ"א נישא רמח"ל במנטובה עם צפורה פינצי, בתו של רב העיר רבי דוד פינצי. הוא שב להתגורר בפדובה, ובסוף ה'תצ"ד (1734) פנה לרבו על מנת לקבל רשות והסכמה להדפיס באמסטרדם את ספרו "חוקר ומקובל", שהוא ספר הבנוי בצורת ויכוח ומיועד להוכיח את אמיתות תורת הקבלה. לאחר שעיין בספר התיר באסאן לרמח"ל להדפיסו, ורמח"ל עמד לצאת לאמסטרדם דרך ורונה ולוזאן. השמועה הגיעה במהירות לוונציה, ורבני העיר חוללו שערורייה סביב הטענות כי פרסום הספר מהווה הפרה של השבועה, כי רמח"ל פתח את ארגז כתביו והעתיק ממנו את ספריו, כי רמח"ל ממשיך בכתיבת חיבורים אסורים, ולבסוף הטענה כי הוא עוסק בכשפים ובהשבעת כוחות הטומאה. מערכה זו עוררה הד ברחבי אירופה, ועוררה שנית את רבי משה חגיז ואת רבי יעקב עמדין נגד רמח"ל. רמח"ל הכחיש את כל ההאשמות נגדו, אך בעוברו בפרנקפורט בדרכו לאמסטרדם הובא רמח"ל בפני רב העיר, רבי יעקב פופרש כ"ץ, שאילץ את רמח"ל להודות בפני בית-דין כי הפר את שבועתו, ולהשבע עליה שנית. לאחר שעזב רמח"ל את פרנקפורט נשלחה - בהסכמתו - תיבת כתביו מפדובה אל רבי יעקב כ"ץ, שדן את הכתבים לקבורה ואת מיעוטם לשריפה. עותקים בודדים של חלק מספרי רמח"ל שרדו בכתבי יד, ומהם התפשטו והועתקו בסתר עד להדפסתם במחצית השניה של המאה ה-20.
תקופת חייו האחרונה
רמח"ל המשיך בדרכו מפרנקפורט לאמסטרדם. הוא השתקע באמסטרדם ועסק בליטוש יהלומים והוסיף להתכתב עם תלמידיו בפדובה, כאשר הוא מדגיש באגרותיו כי שריפת כתביו היא גזרה משמים ויש להשלים עמה. באמסטרדם הוא חיבר והדפיס את ספריו "דרך ה'" ו"מסילת ישרים" שאינם עוסקים בקבלה בגלוי אלא בצינעה. בתחילת הספר "מסילת ישרים" כותב רמח"ל: "החיבור הזה לא חיברתי ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר", אך כיום מקובל לטעון כי יש בספר רעיונות מקוריים, וכי הוא הכניס אליו רעיונות המבוססים על דברי קבלה. "מסילת ישרים" הוא הספר העיקרי אשר הקנה לרמח"ל לגיטימציה היסטורית, והפך עם השנים לספר יסוד תורני, ובפרט בתנועת המוסר.
בשנת ה'תק"ג (1743) עזב רמח"ל את אמסטרדם עם אשתו ובנו וכמה מתלמידיו בדרכו לארץ ישראל. הוא השתקע בעכו וידוע כי התגורר בסמוך לנמל. בעכו קיבל את רשות מלך הגליל, דאהר אל-עומר, להקים בית כנסת, וכתב ספר תורה על גבי עור צבי, ובדיו שהתקין מתמיסת קליפות רימונים. על אף שעקב דהיית הדיו הפך ספר תורה זה פסול וחייב בגניזה מבחינה הלכתית, מוצג הספר כיום בבית הכנסת.
רמח"ל נפטר במגפה עם אשתו ובנו בכ"ו באייר ה'תק"ו (16 במאי 1746). המסורת טוענת כי הוא נקבר בטבריה ליד קברו של התנא רבי עקיבא, אולם יש הטוענים כי רמח"ל נקבר בבית הקברות העתיק בכפר יסיף, מקום הקבורה המקובל עבור יהודי עכו, שלא נהגו לקבור את מתיהם בעיר עצמה.
לאחר מותו גוועו ההאשמות נגדו לאיטן, והוא הפך לנערץ על כל פלגי היהדות. בן דורו הצעיר ממנו, הגר"א (נולד ב-13 שנים אחריו והאריך כ-50 שנים יותר ממנו) העריץ את שיטתו הקבלית ולמדה בשקידה, והאגדות אף מספרות כי לבש בגדי חג כאשר הגיע אליו ספרו של הרמח"ל "אדיר במרום". אף החסידות ומאוחר יותר משנתו של הרב קוק ותלמידיו הושפעו ממנו, גם אם בצורה פחות מפורשת. בתולדות חייו שפורסמו בשנים מאוחרות, הושמט לעתים כל איזכור למחלוקת הגדולה שהתרחשה עליו.
מתוך ויקפדיה
תורת הרמח"ל תורתו תורת הרמח"ל יסודה קבלה בכלל, וקבלת האר"י בפרט. אם אצל רוב המקובלים קבלה פירושה: תורת הספירות והפרצופים המתארים לנו : "מעשה בראשית", דהיינו השתלשלות העולמות לצורך בריאת העולם ותיקונו;
אצל הרמח"ל :
"כל חכמת האמת אינה אלא חכמה מראה אמיתת האמונה, להבין כל מה שנברא או שנעשה בעולם, איך יוצא מן הרצון העליון, ואיך מתנהג הכל בדרך נכון מן האל האחד ב"ה, לגלגל הכל, להביאו אל השלמות הגמור באחרונה. ופרטות החכמה הזאת הוא רק פרטות ידיעת ההנהגה בכל חוקותיה ומסיבותיה." (קל"ח פתחי חכמה, פתח א') בהגדרה קולעת זו נוכל להבחין מיד שלשה דברים:
1) שמהות הקבלה היא תורת האמונה, שגדרה:
2) הנהגה - שהמאציל מנהיג את הכל בדקדוק רב לקראת
3) התכלית האחרונה : גילוי יחודו יתברך.
אמונה
האמונה היא נושא גדול שהרמח"ל הקדיש לו לפחות שני חיבורים גדולים: דרך ה' ודעת תבונות, ועוד כמה חיבורים קצרים (מאמר העיקרים, מאמר השם, ועוד) ומאמרים בתוך ספריו הגדולים (אדיר במרום, קל"ח ועוד) . האמונה אצל הרמח"ל לא מסתכמת לדעת מציאות ה' ( שיש שם מצוי אחד מוכרח המציאות וממציא כל נמצאים) אלא לדעת ולהבין יחוד השליטה , דהיינו שה' הוא הרצון היחיד השולט על כל הרצונות . ובלשון הרמח"ל בדרך ה' (ח"ד, פ"ד, סי"א): "ואולם נתחייבנו אנחנו בני ישראל להעיד על אמתת יחודו ית' [בקריאת שמע] בכל הבחינות, פירוש - בין בבחינת המציאות, שהוא לבדו המצוי המוכרח וכל הנמצאים ממנו הם נמצאים ובו תלוים. בין בבחינת השליטה, שהוא לבדו ית"ש השליט המיוחד ואין פועל שיפעל אלא מכח ורשות שניתן לו ממנו. בין בבחינת ההנהגה, דהיינו שאע"פ שהסיבות רבות גדולות ועמוקות אין המסבב אלא אחד ואין התכלית אלא אחת, דהיינו הוא ית"ש המסבב את הכל אל תכלית השלימות האמיתי, ואע"פ שאין דבר זה גלוי עתה באמת הנה אמתת הדבר כך היא, וכן יגלה ויודע בסוף הכל." אמת הוא שגילוי יחודו אינו מתגלה רק בסוף , אבל גם עכשיו הרצון היחיד הוא הפועל הבלעדי בכל המעשים רק שזה בדרך הסתר . וזה ההסתר הוא הנותן לנו מקום להתגדר בו - האמונה , להאמין בה' יתברך שהוא המנהל הכל בדרך הטובה ביותר.
הנהגה
הרמח"ל פענח את לשון הקבלה. עד כה לשון המקובלים היה חתום וסתום (ראה הקדמה של הויכוח של חוקר ומקובל). הראשונים דברו על ספירות- אורות ,פרצופים, עולמות , הלבשות וכו' , הרמח"ל תרגם את לשון הקבלה ללשון שכלית: הנסתר נעשה נגלה. אכן כמה נפלאה זו ההליכה באור הסברה, בדרך ההיגיון בתוך דביר המסתורין הגדולים של מעשה בראשית ומעשה מרכבה. כל ספירה , כל פרצוף הרי הוא מדרגה אלקית , המתבטאת בכתבי רמח"ל, כפעולה בהנהגה - דהיינו בהיסטוריה של אנוש. האורות והספירות איננם משל בלבד לפעולות המאציל בבריאה ובנמצאים , יתרה מזו הן מורות על מציאות רוחנית דקה שאי אפשר לשכל האנושי לתפוס אותה רק בדרך של מלבוש - דהיינו צורה גשמית. הנביא כמו כן אינו משיג בכבוד העליון רק הצורה הרוחנית אבל על ידי תכונותיו וסגולותיו הוא פותר מיד את החידה ומצייר אותה בשכלו. אכן רבינו הרמח"ל פתח לנו אפיקים חדשים להבנה האמיתית של הקבלה. הוא הסיר את הגשמות ממאמרי הזוהר והאר"י ז"ל ועוד גילה לנו תעלומות ההנהגה שבעולם הזה וגם בעולם הבא. בשכלו הדגול ובדמיונו המבורך בגילויים עתיקים, בקע לנו הרמח"ל את הזמן למקום שנאמר בו : עין לא ראתה, הוא ראה, הסתכל ומילא את חופניו והביא למורשת ישראל את ההנהגה של האל אחד יחיד ומיוחד.
גילוי יחודו
"תכלית הבריאה הוא להיטיב לכל נבראיו" , בפסקה זו חינך רבינו הרמח"ל הרבה מחיבוריו. אמנם בסוף אגרות פתחי חכמה ודעת הוא כותב שיש תכלית יותר עמוקה מזו והיא : "גילוי יחודו". באמת שתי התכליות הם שוות ,אלא תלוי באיזו גישה אנחנו משתמשים. בגישה האנטרופוסנטרית - האדם במרכז , אז התכלית היא ההטבה , ה"תענוג" של המסילת ישרים , וענינה דבקות אל ה'. דרך אגב זה היסוד המוסר (המסילת ישרים) של הרמח"ל: תכליתו של אדם בעולמו. אמנם בגישה הטיאוסנטרית - האלוקים במרכז, אז התכלית היא גילוי יחודו . כאן הרמח"ל מדבר ביחוד השליטה, ונראה הגדרתו בדעת תבונות (סי' לו) : "אלא שהוא לבדו משגיח על כל בריותיו השגחה פרטית, ואין שום דבר נולד בעולמו אלא מרצונו ומידו, ולא במקרה, ולא בטבע, ולא במזל; אלא הוא השופט כל הארץ וכל אשר בה, וגוזר כל אשר יעשה בעליונים ובתחתונים, עד סוף כל המדרגות שבכל הבריאה כולה. ומעוצם יחוד שליטתו הוא שאין לו שום הכרח וכפיה כלל, וכל סדרי המשפט וכל החוקים אשר חקק - כולם תלויים ברצונו, ולא שהוא מוכרח בהם כלל." נמצאנו למדים שיחוד השליטה הוא עיקר הפעולה של האדון ב"ה, וגם מה שנראה לנו רע - כרצון נגדי יתברר בסוף שגם הוא שימש את היחוד העליון להביא את הכל לשלמות האחרונה. ובאמת רק בסוף - ביום הדין הגדול תתברר האמת לאמיתה, שאין עוד מלבדו. ובדעת תבונות(סי' קע) הוא כותב: "והנה ביום הדין הגדול יפרוש האדון ב"ה את השמלה לעיני כל היצור, מכל מה שנעשה מיום ברוא אלקים אדם על הארץ עד היום ההוא, ויראה יושר משפטו בכל מעשה ומעשה, קטון וגדול..."
מתוך מכון רמח"ל ירושלים
תוקן על ידי a123456 ב- 10/05/2010 01:35:13
 |
|
|
