אשכול סיפורים

בנעוריו נמשך קובי לאופנת הפאנק. הוא נהג לשמוע מוסיקת דד-מטל (מוות מתכתי), רוק כבד קיצוני, כלומר להקת גיטריסטים שמשמיעים צלילים צורמים ולובשים בגדים שחורים עם תמונות של מפלצות. הוא נהג להשתתף בהופעות כאלו של להקות שהגיעו מרחבי העולם והשתתף בערבים מטורפים של ריקודי פוגו, ריקוד אלים שבו כולם עומדים במעגל, ומתנגשים זה בזה עם שרשראות ברזל עם מסמרים. העסק הגיע עד לזוב דם ממש. היה לקובי אוסף גדול של תקליטורים של מוסיקות הפאנק הכי מטורפות והוא בזבז את כל כספו עליהן. כל מי שאהב את המוסיקה הזאת היה בהכרח מכור לה. המוסיקה, אם ניתן לקרוא לה בשם זה, אפשרה לשומעיה פורקן של מתחים נפשיים, עצבים וכעסים. לרוב שומעי מוסיקת הפאנק היו בעיות בבית עם הוריהם. קובי לא היה במצב של נתק עם הוריו, אבל היו לו בהחלט בעיות תקשורת. ומסיבה זו עבר בעת שירותו הצבאי להתגורר אצל סבתו בבת-ים. למרות החיים המטורפים שניהל, היו לו גבולות מסוימים, איזה היגיון בשיגעון. הוא לא נגע בסמים ואף לא יצא מגבולות הארץ לחפש את מזלו. לא היה לו שום קשר לשומרי תורה ומצוות והוא היה אדיש לחלוטין לקיומם, כאילו שבאו מפלנטה אחרת. רק פעם אחת נתקל בקיומם. באותה עת שרת במשמר הגבול ביחידה שאבטחה אישים והייתה קשורה לשב"כ. היה עליו להגיע למקום מסוים בלב בני-ברק והוא שאל חרדי אחד איך להגיע לשם. במקום להדריכו, ליווה אותו החרדי לאורך קילומטר וחצי עד שהביאו למקום המבוקש. קובי היה המום מהמחווה האנושית המדהימה. לא היה לקובי עניין בחיפוש רוחני כלשהו, פרט לכך שהיה שקוע בכתיבת ספר חצי-בדיוני. חלקו הראשון והמציאותי למדי של הספר התמקד באלוף בצה"ל המשתתף באחת ממלחמות ישראל, וחלקו השני והמטורף עסק בכת של קופים המנסה להשתלט על העולם. שני החלקים התחברו איכשהו. העלילה הייתה מורכבת ומעניינת ולא נעדר ממנה גם תבלין ההומור.
במהלך הספר הזכיר קובי רבות את הכוח העליון השולט בבריאה והנקרא "אלוקים", אבל התייחס אליו באופן מכני. הוא חשב על הכוח העליון רק ברגע הכתיבה ולא רגע אחד מעבר לכך. כאמור לא היה בעד אלוקים במובן היהודי ולא נגדו. יחסו אליו היה קר כקרח. הספר הגיע כמעט לידי סיום וקובי אף ניהל מגעים ראשוניים להוצאתו לאור, אבל בסופו של דבר נגנז. כאשר היה בן עשרים וארבע, שמע פעם אחת מחברו הטוב אורן שהוא הולך לקברות צדיקים בצפון ובתוכם קברו של המקובל הגדול האריז"ל. כמה לילות לאחר מכן התעורר באמצע הלילה בבהלה. הרגיש שמישהו טופח על גבו ומעיר אותו. הוא התבונן, בעודו שוכב על המיטה, וראה לתדהמתו דמות של איש מולו. האיש היה רוחני ועם זאת מוחשי לגמרי. הוא היה בעל פנים צנומות ובהירות, זקן לבן וארוך עד הטבור, לבש גלימה לבנה עד הרצפה וחבש כובע לבן עתיק. כולו היה לבן. ידי הזקן היו משוכלות והוא הביט בפני קובי בקפידה עצומה. קובי היה בהלם, מפוחד לגמרי. צמרמורת וזרם חשמלי חלפו מכף רגלו ועד לראשו. למרות שהיה רחוק לגמרי מהקודש, הבין מיד איכשהו שמדובר בצדיק יהודי ועלתה במוחו המחשבה שמדובר באריז"ל שעליו שמע לפני כן. קובי נצמד עם גבו אל הקיר והחל לצבוט ולשרוט את עצמו כדי לדעת אם המחזה אמיתי או לא. הוא הרגיש את הכאב ועדיין ראה כי הדמות מסתכלת עליו בכעס. "מי אתה?" שאל קובי בגמגום. אבל הדמות נעלמה כמו אור שכבה. קובי נשאר ער עד הבוקר, ואף פחד לקום ממיטתו. לאחר תקופת מה העניין נשכח מליבו. ליל שבת אחד נסע לפתח-תקווה לבלות עם אורן כהרגלם, ושמע לתדהמתו מאורן שהוא לא מעוניין לבלות וכי החליט לשמור שבת בגלל אירוע מסוים שעבר עליו. הוא אף הציע לקובי להישאר עמו ולשמור שבת. קובי נשאר. הם ישבו ולמדו מתוך הספר "מקראות גדולות" את הפירושים על פרשת השבוע. לאחר שראה כי טוב החליט קובי לחזור לביתו של אורן גם בשבת הבאה. הם התפללו ערבית של ליל-שבת בבית הכנסת, אכלו מהאוכל שהוחם על גבי הפלטה, ולמדו בצוותא "מקראות גדולות" עד שלוש לפנות בוקר. במשך יום השבת טיילו בשדות ובפרדסי פתח-תקווה. אורן נתן לקובי קלטות של הרב אמנון יצחק וקובי 'נדלק' על הרב ועל מסריו המתובלים בהומור. הוא החל לשמוע קלטות ברכבו וכאשר סיים את כולן נסע למשרדי ארגון "שופר" ורכש מאות קלטות נוספות אותן שמע לפי הסדר. באותה עת ערך השתלמות כחוקר פרטי, אבל פרט לכך כמעט שלא יצא מביתו. שום דבר לא עניין אותו פרט לקלטות הללו. הוא היה מכור אליהן לגמרי. בשבתות המשיך לנסוע אל אורן ולשמור יחד שבת בדרכם המיוחדת. לאחר תקופה נוספת החל ללכת בערבים לכולל בפתח-תקווה והתוודע לרב צעיר בשם בנימין שעמו למד כשעה וחצי. אך עם כל זאת, עדיין לא קיבל עול מלכות שמים ולא הניח כיפה על ראשו במשך היום. במקביל להתחזקותו, יצא לבלות וניסה ליהנות משני העולמות. הוא הכיר רווקה תל-אביבית. ערב אחד הגיע קובי לביתה והיא אמרה לו שברצונה לספר לו משהו מוזר. היא סיפרה שישנה בצהריים וחלמה ששניהם ישבו בסלון והיא אחזה בתינוק בן-יומו. מסביבם הסתובב כל העת חתול ג'ינג'י. הם ניסו להבין את פשר החלום, ולא הצליחו... לאחר מכן יצאו לבלות באיזה מקום. קובי החנה את רכבו והם יצאו ממנו. כאשר יצאו ראו לנגדם חתול ג'ינג'י. הוא הסתובב סביבם באופן משונה מאוד ובכל פעם הציץ לעברם מאחורי הגלגל. הבחורה נזכרה בחלומה והזכירה לקובי והוסיפה שאין לה תחושה טובה ונראה לה שעליהם להפסיק מיד את הקשר ביניהם, אבל קובי ביטל את דבריה. בכל הזמן ששהו במקום החתול לא הרפה מהם לרגע. לאחר אותו ערב ניתק ביניהם הקשר לחלוטין. ומאז, החל קובי להתחזק מאוד ואף החל להניח כיפה על ראשו. כבר לא התנדנד בין העולמות. הרב בנימין עודד אותו ואף שוחח עמו על הקמת בית יהודי כאשר ימשיך להתחזק. כחודש לאחר מכן נסע לאורן ואחר כך חזר בלילה ברכבו לבת-ים. לפתע קיבל צלצול. על הקו הייתה הבחורה שעמה היה בקשר. לפני שהסבירה מדוע היא מתקשרת הייתה לו תחושה רעה. היא סיפרה לו שהיא בהריון ומבקשת שייפגשו באופן מיידי. עולמו חשך לגמרי. הוא נסע אליה כשהוא שבור לחלוטין, כפי שלא היה מעודו. ידיו בקושי אחזו בהגה וכל גופו רעד מפחד. כבר היה נדמה לו שהוא פוסע בדרך החיים והנה נפערה לפניו תהום. הוא ידע שברצונו לחזור בתשובה ולא היה לו שום מושג איך להתמודד עם הצרה שנחתה עליו. כבר הספיק ללמוד שאיסור ההפלה חמור ביותר על פי תורה ושמדובר כמעט ברצח. בכל זאת רצה לגרום להפלה כדי שיוכל לפתוח דף חדש בחייו. כאשר נפגשו אמרה לו הבחורה שהכל תלוי כעת ברצונו. אם ירצה - תפיל את הוולד ואם לא, היא מוכנה ללדת בתנאי שיחתום אצל עורך דין לפני כן על מחויבותו לתשלום מזונות עבור הילד.
קובי נקרע בנפשו בין שתי האפשרויות. למרות שידע כי מדובר באיסור חמור, לא יכול היה להבין איך יפתח דף חדש כאשר הילד הלא רצוי ייוולד. הוא לא התייעץ על כך עם אורן ולא עם הרב בנימין. הוא ידע היטב שהם לא יניחו לו לגרום להפלה. לבסוף נתן לה סכום כסף הדרוש להפלה והיא קבעה תור אצל רופא פרטי לעוד עשרה ימים. בכל אותם ימים היה קובי כאדם מת. הוא הפסיק לתפקד, לא הלך לכולל, לא התפלל, בקושי שמע קלטות בניסיון נואש להתחזק. חש שזו תהיה צביעות מצידו לשמור תורה ומצוות ובד בבד לעבור עבירה כה חמורה כהפלה. הוא אמר לעצמו שימתין עד שהסיוט יסתיים ואז יחזור בתשובה. קובי ספר את הימים שנותרו עד להפלה, את השעות ואפילו את הדקות. לא הצליח להירדם בלילות והיה בדיכאון גמור, בתקופה שחורה משחור. ואז הגיע המועד ביום חמישי. הבחורה התקשרה אליו ובישרה לו שהמעשה בוצע. הייתה לו תחושת הקלה שהעניין מאחוריו והוא נסע לאורן להתחזק. עדיין לא העז לספר לו על המקרה. כאשר חזר לביתו השתררה עלטה בכל השכונה שנבעה מהפסקת חשמל כללית באזור. קובי נשאר בתוך רכבו החונה והמותנע עדיין והדליק את הנורה בתוך רכבו כדי שיוכל לסדר את רכבו מבפנים. הוא הביט בשמשה הקדמית וראה להפתעתו גור חתולים ג'ינג'י בן-יומו יושב על מכסה המנוע הלוהט. החתלתול התבונן בקובי מבלי להסיר את מבטו לרגע. פחד מוות אחז בקובי. כל רגשי האשמה על ההפלה צפו ועלו בבת אחת. הוא חש שמשהו רודף אותו. הוא הכה בשמשת הרכב ואף הרים את רגליו ובעט בשמשה כדי לגרש את החתלתול, אך ללא הועיל. החתלתול לא נע ולא זע והמשיך להביט בעיניו של קובי.
קובי הרגיש שדעתו נטרפת ויצא מהרכב כשהוא צועק ומנופף ידיים לעבר החתלתול. החתלתול ירד לאיטו ממכסה המנוע, נעמד ליד הגלגל והמשיך להביט בקובי מבלי להרפות. קובי חזר לביתו בדרך חשוכה ומלאת פחד. כאשר התעורר למחרת חש שהוא רוצה לקבל תיקון על ההפלה ופנה לרב אמנון יצחק. הרב אמר לו בשם הרב קנייבסקי כי עליו להתחזק בקיום התורה ובכל פעם שיגיע התאריך העברי של ההפלה, עליו להתענות במשך חצי יום, עד יומו האחרון. כמו כן עליו להודיע זאת גם לאם, וקובי אכן הודיע לה. מאותו יום התחזק בהתמדה ולאחר כשנה הכיר חוזרת בתשובה והם נישאו. כיום הם מנהלים אורח חיים יהודי בירושלים, יש להם שתי בנות והם מקווים שיביאו לעולם צאצאים נוספים רבים.

זמן קצר לאחר שהתחלתי לשמור שבת, קיבלתי את תפקידי הראשון כחבר בצוות כתיבה של סיט-קום (קומדיית מצבים). דרך אגב, הקומדיה הזו זכתה במקום ה-99 בדירוג הרייטינג, מתוך 99 התוכניות המדורגות.... לא שזה משנה משהו בסיפור, אבל תמיד חשבתי שזה משעשע. בשבוע הראשון לא היה הרבה לעשות, וזה היה באוגוסט, זמן שבו השמש שוקעת מאוחר יחסית, אז סיימנו לעבוד לפני שהתעורר איזשהו קונפליקט. השבוע השני היה שונה. יום ששי הלך וקרב לקיצו, ואנחנו סיימנו בשעה שאפשרה לי להגיע הביתה בדיוק להדלקת נרות. גרתי קרוב לסטודיו, אז כל עוד היינו סוגרים עניינים בזריזות, הייתי מצליח להגיע הביתה ממש ברגע האחרון. ואז הגיע יום ששי נוסף. הייתה זו אחת מאותן פגישות שרצתה נואשות להסתיים, אבל בכל פעם שזה כמעט קרה, מישהו העלה נקודה נוספת, ואז עוד אחת. ישבתי מול חלון גדול וראיתי איך השמש שוקעת ושוקעת לעבר קו הרקיע. בסופו של דבר, היא הגיעה לנקודה שבה אם לא הייתי קם ועוזב מיד, לא הייתי מצליח להכניס את השבת. לא ידעתי מה לומר או לעשות. מכיוון שלא היה לי ניסיון קודם של שמירת שבת במקום העבודה, לא חשבתי לדון על כך מראש עם מנהלי ההפקה שלי. מה שכן ידעתי, זה שכמה דקות לפני השקיעה זה לא הזמן המתאים להיכנס לדיון על אמונותיי הדתיות. במילים אחרות, הייתי תקוע. אז עשיתי את הדבר היחיד שעליו הייתי יכול לחשוב: קמתי, ובלי שום רעש, עזבתי. הם בטח חשבו שאני יוצא לשירותים, אבל לא חזרתי. אני זוכר שחשבתי בזמן שרצתי למכונית, שבתור יום מנוחה השבת גורמת להרבה יותר לחץ מכפי שניתן היה לצפות.... הייתי מוכרח לדבר עם מנהלי ההפקה, להסביר את מצבי, ולקוות שהם יתחשבו. לאחר סוף השבוע, ניגשתי אליהם עם השותף שלי, ושאלתי אם אוכל לעזוב כמה שעות מוקדם יותר בימי ששי, כדי שאוכל לשמור שבת. הם אמרו "לא". ואז שאלו אם אני עדיין רוצה לעשות את זה, כי אם כן, הם הולכים למצוא לי ממלא מקום. במלים אחרות, או שאתה עובד בשבת, או שאתה מפוטר. כשחזרתי הביתה, התקשרתי לסוכן שלי. הוא שאל אותי מה אני רוצה לעשות. אמרתי לו שאני לא מתכוון לעבוד בשבת. הוא ענה לי שאם ככה, אני יכול לשכוח מעבודה בטלוויזיה. זה היה רגע של הלם. אילי ההון ההוליוודיים מוכרים באמירה שלהם: "אתה לא תעבוד בעיר הזאת שוב!" – אבל אני חשבתי שהם אומרים את זה רק בסרטים. ועכשיו, הנה הם אומרים את זה, ולא רק שהם באמת אומרים את זה – הם אומרים את זה לי! למחרת, אמרתי לשותף שלי שאני לא יוצא לעבוד. הוא הבין, אבל הסביר לי שהוא מתכוון לנסות להישאר בעסקי הסרטים, בלעדיי. לא כעסתי. הוא אפילו לא היה יהודי. לא רק זה, אנשים מנסים במשך שנים לפרוץ לתוך ענף ה'סיט-קום'. גם בשבילו זו הייתה פריצת דרך גדולה, וזכותו המלאה הייתה לבדוק לאן היא מובילה. מבחינות רבות, היו אלה הרגעים הקריטיים ביותר בחיי. עליכם להבין: הייתי אז בשיא ההצלחה. השגתי את מטרת לימודיי בהארווארד: כתיבה סאטירית וכניסה להוליווד. למרות כל זאת, משהו היה חסר. שמעתי רעיון שקשור לזה, שבמשך שנים ייחסתי בטעות לרב חסידי מהמאה ה-19. רק אחר כך נודע לי שהוא נאמר על ידי רוכב אופנוע מקועקע בשיקום. אבל לא רק שזה לא הפחית מערך התובנה, אני חושב שזה הפך אותה לפשוטה וברורה יותר. הוא אמר: "כולנו נבראנו עם חלל בצורת הא-ל בתוכנו". אנחנו מנסים למלא אותו בהישגים מקצועיים, בסמים, במערכות יחסים, בכסף, אבל אף אחד מהדברים האלה לא יכול למלא אותו באמת מלבד הא-ל, משום שזה חלל בצורת הא-ל. החברה המודרנית רואה באופן ציני את הדת כמפלט, אבל אין דבר רחוק יותר מהמציאות. השאיפה לרוחניות היא ביטוי של כמיהה שהוטבעה בתוכנו על ידי האלוקים עצמו. אצל חלק מאיתנו הקול הפנימי מתגבר בעקבות אירוע טראגי. אצל אחרים, ואני בכללם, הוא מתגבר בזמנים של הצלחה ושפע. הוא אומר: כל ההזדמנויות האלה נהדרות – אבל בטוח שיש עוד משהו בחיים! הבנתי, שאם לא אוכל לקחת אתי לַמסע את הנשמה, אז לא משנה עד כמה ארחיק לכת - בסופו של דבר זו תהיה דרך ללא מוצא. כבר לא הייתי משוכנע שטיפוס עיוור במעלה סולם ההצלחה עומד להוביל אותי למקומות טובים יותר ויותר. הייתי מוכרח לברר לאן לוקחת אותי ההצלחה, ואולי אפילו חשוב יותר, מתי היא תמנע ממני להמשיך להתקדם. הבנתי, שאם לא אוכל לקחת אתי לַמסע את הנשמה, אז לא משנה עד כמה ארחיק לכת - בסופו של דבר זו תהיה דרך ללא מוצא. הלחץ היה קשה. עמדתי לאבד את המשרה שלי, את השותף שלי, ואמרו לי שלא אמצא שוב עבודה בטלוויזיה. איכשהו, למרות כל זאת, נשארתי רגוע. אולי לא אעבוד בתחום הנבחר שלי, אבל בלבי ידעתי ששום דבר רע לא יכול לצאת משמירת שבת. בימים שלאחר מכן, נכנסו הסוכנים שלי לתמונה, ונפגשו עם ראש הסטודיו ומנהלי ההפקה. לתדהמתי, מאחורי דלתיים סגורות, כל הצדדים התגלו כמעריכים ותומכים. לא פוטרתי! היום, לפני שאני מקבל עבודה, אני תמיד מדבר על שמירת השבת. למרות הסטריאוטיפים שיש לאנשים על תעשיית הבידור, אני תמיד מתרגש מהתגובה החיובית של יהודים ושל לא-יהודים לנושא. היהדות מלמדת שכשאתה נמצא בתוך קושי, אתה מוכן לתת הכל כדי שהוא יעבור; אבל אם הצלחת לעבור אותו בהצלחה, לא היית מחליף את הניסיון הזה בעד שום הון שבעולם. אלוקים נתן לי מתנה נפלאה. הוא היה יכול לעשות את כל התהליך יותר קל בשבילי, אבל הוא נתן לי את ההזדמנות לעמוד על אמונותיי. אולי זו הסיבה שהאירוע הותיר בי את טעמו הטוב של הרגע שבו אני הכי גאה בחיי. מאז, החיים כבר לא חזרו להיות כפי שהיו. כשמגיע יום ששי והשמש עומדת לשקוע, לא משנה מה קורה, לא משנה כמה אני עסוק - הכל נעלם, והשבת היא הדבר היחיד שנותר. שבת קודש.                                                                                    *דויד זקס מתגורר עם אשתו וילדיו בלוס אנג'לס, שם הוא כותב ומפיק תוכניות טלוויזיה. בין התוכניות שכתב: "משפחת סימפסון", "מלקולם באמצע" ו"מפגשים מהסוג האישי"                  

נס אמיתי שהתרחש

זמן לאחר אסון נפילת המטוס של חברת פאן-אמריקן, תועד סיפורו המרגש של אחד מהניצולים בספר "נפלאותיו לבני אדם", והרי הוא לפניכם מפי הניצול עצמו:

בחמישי בלילה הייתה אמורה להתקיים באמריקה חתונה במשפחתי. תכננתי לטוס בטיסה של חמישי בבוקר כדי להגיע לקראת הערב. הזמנתי מקום כבר מתחילת השבוע, אולם ביום שני תקפו אותי כאבי גב איומים. הרופא איבחן 'דיסקוס' קל בגבי, ונאלצתי להתאשפז בבית החולים ליומיים. ב"ה קיבלתי את הטיפול המתאים ונשארתי מעט בביה"ח לצורך ביקורת. כשטיילתי בפרוזדור הבחנתי לפתע באדם שאני מתפלל עימו, תלמיד חכם חשוב ומבוגר, שהגיע במיוחד כדי לבקרני. נדהמתי מכך מאד. הרי חוץ מלהתפלל יחד, אין בינינו קירבה מסוימת.

תוך כדי ששוחחנו הוא שאל "איך תשתתף בחתונה שיש לך השבוע?", עניתי כי הזמנתי מקום בטיסה של חמישי בבוקר, אולם הוא לא כל כך אהב את הרעיון. "הרי תגיע עייף מאד ולא תוכל לשמוח כראוי בחתונה. עברת שבוע לא קל..." אמר. "ומה אעשה? הרי אני חייב להגיע לחתונה" השבתי. "תצא מלונדון ביום רביעי, תגיע לאמריקה יום לפני החתונה ותנוח. כך תוכל להגיע שמח ורענן", הוא הציע. הודיתי לו על ההתעניינות והעצה, ולאחר מכן נפרדנו לשלום.
הסכמתי בליבי עם עצתו, אומנם תהיתי מדוע כה התאמץ להגיע לבקרני, כל שכן שאינני חולה עוד, ומה הוא כה דואג שאגיע רענן ושמח לחתונה? מאוחר יותר התברר שלא רק אני תהיתי. אף הוא התפלא על עצמו ובנסיעתו חזרה הביתה לאחר הביקור, אמר לנהגו כי בעצם אין לו מושג מדוע בא לבקרני וכל כך דאג לשכנע אותי להגיע יום קודם.

מבית החולים שוחררתי בערב, וביום רביעי טסתי לאמריקה כעצתו. מה נחרדתי לגלות על אסון נפילת המטוס ההוא, בו הייתי אמור להימצא לולא עצתו של חברי. התקשרתי אליו כשדמעות בעיניי, להודות לו על שהצילני. הוא השיב שה' גרם לו להגיע אלי ולומר את הדברים בלי שבכלל הבין מדוע.

אכן, מצאתי את עצמי רוקד שמח ורענן בחתונה המשפחתית. כששבתי ללונדון, קרא לי חברי לביתו והחל לספר:
"בתחילת השואה הסתתרתי בדירה בבניין רב קומות ועסקתי בתורה. בדירה מולי גרה אישה צדיקה שהייתה טורחת להשיג לי מזון. בעלה וילדיה כבר נלקחו ממנה ונשלחו לעבודת כפיה, והיא ראתה כזכות להגן עלי כאחד שעוסק בתורה. כשהיו מגיעים הנאצים לרחוב, הייתה מזהירה אותי שלא אצא מהמחבוא.
פעם אחת עמדתי מחוץ לדירה, כשמלמטה נשמעו שאגות מחרידות של חיילי האס.אס שפרצו לבניין. דמי קפא בי, לא ידעתי לאן להימלט. אותה אישה הורתה לי להיכנס לביתה וסימנה לי לעמוד מאחורי הדלת. כעבור רגע נשמעו אגרופים על הדלת. היא פתחה ושאלה את החיילים לרצונם. "היכן בעלך ובנייך הבחורים?" שאג אחד מהם, והלם במשקוף. היא נותרה לעמוד וענתה בשלווה "הם כבר נלקחו ממני, יש כאן רק ילדים קטנים".
הם פרצו פנימה לתוך החדרים והחלו להפוך רהיטים. "אנו עורכים חיפוש נוסף בכל הבית. אם ימצא כאן מישהו, שניכם תשלמו בחייכם. יש לך צ'אנס אחרון לגלות לי אם מישהו מסתתר כאן" הוא חבט בחוזקה, משהו התנפץ לרסיסים. רעדתי מפחד. האם היא תסגיר אותי? הרי היא לא חייבת לי דבר. ובכלל, מי יודע אם לא יחליטו החיילים לטרוק בחוזקה את הדלת ואז יבחינו בי?!
"אין כאן איש, אדוני" היא ענתה בנחישות. הוא נופף בנשקו, אך היא המשיכה: "חפש ככל שתרצה, ממילא לא תמצא מאומה".
הייתי המום. עצרתי את נשימתי בפחד, איך היא מוכנה להקריב כך את נפשה עבורי?
תוך דקות השתררה דממה. שמעתי את החיילים דוהרים במדרגות החוצה אל הרחוב. חיוורת כסיד היא הזיזה את הדלת, נשמנו לרווחה. הייתי משותק מכדי להודות לה. ייחלתי בליבי שה' יגמול לה על טוב ליבה ויצילה לחיים, ומיהרתי אל דירת המחבוא שלי. ב"ה ניצלתי מהמלחמה, ובין אלפי הניסים שראיתי מידי יום, נס זה נותר חרוט עד היום בזיכרוני. כעבור שנים שמעתי שאותה אישה שרדה את המלחמה וזכתה להקים בשנית משפחה בישראל."

חברי עצר לרגע את סיפורו. הייתי כה מרותק, ובכל זאת תהיתי מדוע ראה לצורך לספר לי על כך. לפתע הוא אמר בקול רועד: "האישה הצדיקה ההיא... זו הסבתא שלך, אם אביך ז"ל. ויתכן שבשבוע שעבר סידר ה' שאחזיר לה טובה ואציל את נכדה מאסון כה גדול, ובכך אקיים 'נפש תחת נפש'..."

בשעה טובה בבית / רחל שור

היא מגיעה לכאן אחת לחודש, טרחה לספר לי. וכל פעם עם סיפור אחר. משום שבית החולים אינו יכול לשלוח אותה לדרכה מבלי שתיבדק, התיק שלה נדחה לאחור בשל מקרים דחופים יותר, ובתקוה שהיא תתייאש מלהגיע בפעם הבאה. אך לא עושה רושם שההמתנות הממושכות עד הבלתי סבירות מרתיעות אותה. הסיפור המדהים התרחש לפני מספר רב של שנים, הוא קבור בתוכי, ומידי פעם אני מספר אותו לקרובים ולידידים.
למעשה, אנשים המכירים אותי, מכירים גם כן את סיפורי, ויום אחד פנה אלי ידידי ובקש שאפרסם אותו לטובת הציבור. אני יליד ארצות הברית, אזרח אמריקני יהודי שגדל בבית מסורתי. בבית הורי הדליקה אמי נרות שבת ואבי הלך לבית הכנסת, הורי שמרו על הפרדה בין בשר לחלב וגם צמו ביום כיפור.

מה עוד עשו בשביל הדת? לא הרבה אבל גם לא מעט. שמרו את המינימום, את ההכרחי, בלי הקפדות, ללא כל גדרות, ועל מה שאפשר היה לוותר, מבחינתם- פשוט ויתרו. בבית שלנו היו ערכים גבוהים לאמת, להתנהגות אנושית ומכבדת עוד... אבי היה בעלים על עסק קטן שהצליח לא רע. הלכתי בדרכו. למדתי מעט בישיבה ואחר כך בבית הספר ללימודים גבוהים, הוצאתי תעודה טובה, התחתנתי וקיבלתי מאבי סכום מסוים, לא בשביל הדירה אלא בשביל להתחיל עסקים.

מן הרגע שבו התחיל עידן החד פעמי, שמתי לב שהוא תפס תאוצה ולרוב היצרנים אין בעיות פרנסה בתחום זה. הקמתי מפעל לייצור כוסות חד פעמיות. כוסות בלבד. בלי צלחות או כפיות או תוספות גדולות יותר. המפעל היה קטן אך מסודר היטב, הצלחתי להסתדר לא רע עם הכסף שאבי נתן לי בראשית הדרך, והתחלתי לשווק את הכוסות. אבל זה גיליתי שאני מצוי בבעיה מסוימת. היו יצרנים ששיווקו סטים מושלמים, היו יצרנים ששיווקו כוסות בשלל צבעים וצורות. הכוסות שליו היו פשוטות, לא מיוחדות, איכותיות, אבל כאלה שזורקים לפח אחרי שמסיימים לשתות.

בקיצור, היו לי מתחרים ברמה בינלאומית בעוד שחסרו לי הכלים להתמודד איתם, תרתי משמע... נהגתי להכניס לכל חבילה מאה וחמישים כוסות, וזה אכן מה שכתבתי על העטיפה שלהם. אחרי תקופה של שנה, גיליתי שאני מצליח אך ורק לכסות את ההוצאות אבל לא להרוויח סנט אחד מעבר. הייתי מוכרח להוזיל מחירים כפי שהציעו מחירי השוק, וזה גרם לכך שכיסיתי את החובות אך לא הרווחתי. בשלב זה טרם החלטתי לסגור את המפעל אלא המשכתי לייצר את הכוסות, לקוחות קנו, הייתה פריחה אבל לא היו רווחים. חשבתי לעצמי, איך ניתן להרוויח מן העסק. זה הגיע לי ביום אחד, ממש בלי לשים לב.

לקחתי חבילת כוסות חד פעמיות הוצאתי כוס אחת וחישבתי את העלות שלה. הגעתי לעלות מינימאלית. אבל אם אכפיל את כמויות הכוסות שאני מוכר, זה כבר יגיע לסכום משמעותי למדי. ובכן, זה יהיה הרווח שלי! החלטתי והתחלתי לשווק את חבילות הכוסות במאה ארבעים ותשע כוסות בלבד במקום מאה וחמישים. אחרי שלושה חודשיים גיליתי, לשמחתי, שאני נמצא בפלוס קטן. לא מרגשים, אבל סוף - סוף פלוס.

אילו אוציא כוס נוספת מן המאה ארבעים ותשע, הרווחים יוכפלו. וזה אכן מה שעשיתי. בכל פעם הוצאתי שתי כוסות מכל חבילה ומכרתי אותה במחיר הרגיל. הכוסות הללו היו למעשה הרווחים שלי, שהתחילו לשגשג. הייתי במצב של 'עם האוכל בא התיאבון', ולאט לאט הגעתי למספר מרשים של כוסות אותן הוצאתי. שמונה כוסות הייתי מניח בצד מכל חבילה, וכך למעשה הבנתי שמכאן צצים הרווחים.

דרך אגב, בדקתי באריזותיה של חברה גדולה וגיליתי שגם אצלה אין בדיוק את מספר הכוסות המצוין על גבי האריזה, משמע הטריק הזה אינו פטנט רשום שלי, ורק אני השוטה הפסדתי במשך שנתיים... מן הרגע שבו התחלתי להריח את ריח ההצלחה, יכולתי להשקיע יותר במפעל. ההשקעה הייתה גדולה, הרווחים לא היו גבוהים מי יודע מה. כי אחרי הכל, כמה אפשר להתפרנס מרווח של מספר כוסות. החברה שלי לא תפסה את השוק, ומי שקנה אותנו- היו בעלי מרכולים שהכירו אותי ושיצרתי איתם קשרים עמוקים מכדי שיוכלו לסרב לי...

הייתה פרנסה לא רעה אך לא רווחית כמו שחלמתי, בסך הכל חיינו ברמה סבירה ביותר. בית יפה, ילדים ברוך ה', אישה עקרת בית, ביגוד נאה. לא הייתי אמיד ברמה של הורי אבל גם לא מסכן. היה כסף אפילו לבזבוזים, אבל אני רציתי יותר... מבחינה דתית המשכתי לנהל את ביתי במתכונת שניהלו הורי, אבל כשלבני מלאו שתיים עשרה שנה, גיליתי שהוא מושך אותי אל עולם קצת יותר עמוק.

הגיעו שליחים לשכונה היהודית והחלו לעורר אותנו קצת יותר. הילדים נצמדו אליהם מיד, והילד החליט שאת בר המצוה שלו הוא רוצה לחגוג בישראל. פתאום היה לו כבר רב, והוא עמד על כך שהוא רוצה ללמוד תורה. לא הייתה בי התנגדות לדת, הרי הייתי דתי והורי עודדו מאוד את ההתקרבות שלנו. אחרי מהלכים קטנים ובלתי מורגשים במשך שנה, מצאנו את עצמנו קצת יותר מחוזקים, וכשהגענו לארץ ישראל ונשמתי את אוויר הקודש, רק שם הרגשתי שעשינו את השינוי הגדול ביותר שלנו בחיים.

לאחרונה התחלתי להשתתף בשיעורי תורה, ואשתי החלה להקפיד על כל ההלכות הקשורות למטבח היהודי, ובקיצור, היה רענון רוחני לטובה. יום לפני שעזבתי את הארץ, הרגשתי שאני מוכרח ללכת לרב גדול ולשאול שאלה שבערה בתוכי, שהציקה לי ושגרמה לי להרגשה גרועה. שאלת הגניבה. הרב שליווה אותנו בארץ הביא אותי, על פי בקשתי, לרב גדול בישראל שמסיבותיי שלי איני רוצה לציין את שמו האמיתי, רק זאת אוכל לומר שמדובר ברב גדול ביותר. עמדתי מול הרב וסיפרתי לו בקול רועד את מקור הרווחים שלי מן המפעל.

כעת, כששבתי בתשובה שלמה, אני תוהה האם לא מדובר כאן בגניבה- שאלתי בשקט. אומנם הייתה זו גניבה מגויים ולא מיהודים, אך למרות הכל, גניבה היא גניבה. האם יש תיקון לדבר הזה? האם מותר להמשיך במתכונת זו? הרב לא מיהר לענות לי תשובה. הוא ישב וחשב במשך מספר דקות, ואני חשתי איך כל עצבי נמתחים. לבסוף, הרים הרב את עיניו ואמר בקול רגוע. לא טוב עשית. כדי לכפר על מה שעשית, עליך לשים- מהיום והלאה- במקום מאה וחמישים כוסות בחבילה, מאה חמישים ושמונה כוסות.

התשובה הפליאה אותי מאוד. מילא, עלי להיזהר שלא יתפסו אותנו, אך מי אמר שמי שיקנה את החבילה עכשיו הוא זה שניזוק מן החבילה הקודמת? השליח שליווה אותנו אותת לי שלא שואלים את הרב שאלות, ושבזאת הסתיימה הפגישה שלי עימו. הודיתי לרב ופניתי לצאת החוצה. כשהגעתי בחזרה לארצות הברית, הדבר הראשון שעשיתי היה לתקן את המחדל, ידעתי שאני עתיד לא רק לא להרוויח אלא גם להפסיד מכך.

אומנם במשך הזמן גדל מעט היקף המכירות אך אין ספק שהרווח העיקרי היה בעיקר מן הגניבה הממושכת הזו, שלדעתי לא גרעה מקוני הכוסות. את אשר יגורתי אכן הגיע. אם תכפילו ערכה של כוס אחת בעשרת אלפים חבילות כפול שמונה כוסות, תגלו את הרווחים הנאים. אבל אם תהפכו את הכל למינוס- תגלו את ההפסדים הצורבים. וזה אכן מה שקרה. לאט לאט התחלתי להרגיש שאני מאבד שליטה. מנהל החשבונות שלי, ג'ו לא הבין מה קורה.

ההזמנות זורמות כמו תמיד אז איך הסתבכת במינוס הזה?- שאל אותי בתהייה. ואני לא ידעתי מה להשיב לו. לא רציתי לספר על הכוסות הגנובים ומצד השני חיפשתי פתרון לבעיה הגדולה. לרגע אחד לא חלמתי להפסיק את הוראות ציווי הרב הקדוש מישראל. אם זה התיקון שלי, עלי לעמוד על כך בתוקף ולקיים את המצוה. אם לא הייתי שואל, ניחא, אבל מאחר ושאלתי אין לי ספק שאני צריך לעמוד בכבוד במה שאמרו לי. המצב הכלכלי בבית החמיר לאחר חודשיים של חוסר משכורת. חוסר שלוה היה בבית ואשתי הייתה חסרת מנוחה.

גם לה לא סיפרתי את סוד הכוסות. לא ידעתי כיצד היא תקבל זאת. אני לא יודע מתי הייתה נקודת השבר, אבל אני זוכר איך יום אחד אחרי תפילת שחרית בבית הכנסת פרצה ממני תפילה לוהטת על פרנסה. הרגשתי איך אני מאבד שליטה על פרנסת הבית. זה קרה שבוע לאחר מכן. ישבתי בבית, לא הלכתי למפעל באותו יום. איני זוכר האם כאב לי הראש מבחינה פיזית או רגשית. פשוט הרגשתי שאין לי בשביל מה ללכת. אבל ג'ו התקשר אלי נרגש מאוד.

איפה אתה? שאל בדריכות. איפה אתה חוגג? אני בא אליך. חוגג? על מה יש לחגוג?. אל תגיד שאינך יודע נדהם ג'ו. לא ידעתי. ג'ו לא האמין שאני באמת לא יודע. הוא חשב שאני צוחק עליו ועל כל העולם אבל אחרי חמש דקות הוא השתכנע ואילץ אותי להגיע במהירות למשרדי במפעל.

הגעתי בחוסר חשק. מה הוא כבר יכול לחדש לי. ג'ו ציפה לי במשרדו, כשהוא אוחז בידו את ה'טיימס', במוסף כלכלה. בבקשה,מישהו כתב עליך בטיימס הושיט לי את העיתון. עיינתי בכותרת ומשהו נפל בתוכי. היה כתוב שם שכותב הטיימס לענייני כלכלה ערך מחקר האם הכמות של המוצרים של בעלי המפעלים אכן שווה למציאות. החוקר בדק דווקא את המוצרים החד פעמיים, אותם לא נוהגים לספור בכמויות רבות, אבל ה-ו-א ספר גם ספר. ומה שהוא גילה היה מביך לאחרים ומחמיא לי.

רובם ככולם, השמיטו לפחות כלי אחד או שניים, ויש כאלו שאף התגלו אצלם מחדלים בסדר גודל מפחיד של מינוס עשרים- שלושים פריטים. היו מספר מפעלים שהמספר שלהם עמד על המספר המדויק. והיה עוד אחד. וזה היה המפעל שלי. ופתאום אני מגלה את שמי בענק- בגדול, בראש הכותרת. ורק מר ג'יקוב ח. מפנק את לקוחותיו! – זו הייתה הכותרת, ומתחת לה כתבה אוהדת על המפעל שלי ועל כך שאני מקפיד בקביעות להניח מעל ומעבר למה שכתוב כדי שאם חס וחלילה יהיה מוצר פגום תהיה תוספת חלופית בו במקום.

הכתבה הזו הייתה שערוריתית כיוון שהגישו בעקבותיה תביעה למספר מפעלים שהונו ברמה גבוהה. מכיוון שהכתבה הייתה שערוריתית אנשים קראו אותה בדביקות, ומכיוון ששם המפעל שלי והלוגו שלו הופיעו בענק עם מילים כה טובות, לא רק על הכמות אלא גם על האיכות, עוד באותו שבוע חל זינוק בהזמנות. במפעל עבדו בקצב מטורף. הורדתי את תוספת שמונה הכוסות לתוספת של כוס אחת בלבד.

הרי בין כה וכה אני מתחייב רק למאה וחמישים כוסות. איש לא בדק זאת יותר. בוודאי שלא כתב הטיימס שעשה את שלו עם סיום הכתבה. תוך חצי שנה הקמנו מבנה נוסף למפעל הקטן, והוספנו עוד שטחי עבודה, צלחות, סכום, ניילונים, ועוד. תוצרת המפעל תפסה מקום מכובד מאוד, ואחרי חמש שנים, הפכתי להיות לא רק אמיד אלא הרבה מעבר לכך. זה הסיפור שלי בקצרה. ילדי לומדים בישיבות, הבית כולו התחזק, יש לי פרנסה בשפע, ויש עוד משהו אצלנו במשפחה. יש אמונת חכמים כזו שאני לא בטוח שנמצאת בעוד מקום.

ראינו ממש נס אלוקים במה שאמר הרב. ראינו ראייה למרחוק של צדיק. אילו היה אומר לי לשוב ולשים כוסות במספר הרשום, שמי היה בין כל השמות הרגילים...דווקא מפני שהוספתי, הייתי היחיד שזכה לפרסומת הענק הזו. הסיפור המדהים הזה שמור בתוך המשפחה, אני מפרסם אותו גם לאלו שאני מנדב להם צדקה.

אני מרגיש שזו לא צדקה ממני אלא מהקבה ומן השליח ששלח לי. אני אסיר תודה על כך וחש כי קיימתי על בשרי את הנאמר שגם אם צדיק אומר על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל, יש לקיים את מאמרו, ולעולם אבל לעולם- לא מפסידים מכך!

היא נקראה תנועת רץ, ונשאה את הדגל ההומאני- חירויות הפרט, זכויות האישה, איכות הסביבה. זה הכיוון שבו חונך אילן שלם. אביו, איש הוראה, רואה חשבון ומשפטן. אימו, המזכירה הראשית של בתי המשפט בתל אביב. אילן היה פעיל בבני ברית, התנדב מטעם ארגון נוער לנוער בבית החולים תל השומר.

 בצבא בחר בנחל במטרה לסייע להתיישבות. שירת לסירוגין במבצע שלום הגליל ובקיבוץ שדה בוקר. עקרונית, היה מוכן להמשיך בקיבוץ, להתקבל כחבר. האידיאלים היו בראש מעייניו, אולם לפני כן רצה להתאוורר בחול. נסע לאנגליה לבקר במוזיאונים, לחוות תרבות והיסטוריה. סייר בארמונות ובטירות, התפעל מעתיקות. קינא בבריטים על המורשת שנשתמרה בארצם. שושלות אצילים, מלכים ורוזנים.

לא ידע מה שאמר מדינאי יהודי בריטי: כשאבותיכם עוד התגוררו על העצים, שמעו אבותי לקח מפי הנביאים... שב ארצה, והקיבוץ איבד את קסמו. מצא מודעת דרושים שחיפשה איש שיווק. התעניין. הוצאה לאור חיפשה מפיץ לספריה. המשכורת נאה, ושלושת המצטיינים יזכו בכרטיס טיסה לארצות הברית. הוא החל לעבוד בחברה.

עד מהרה היה למנהל צוות המכירות, והתבקש להקים סניף בירושלים. שכר משרד ופתח בתנופה. דורג בין שלושת המצטיינים וקיבל את הפרס. נסע לטייל וראה עולם. כשחזר, התברר לו שהחברה קרסה. לחברו הייתה הצעה. ארגון חסד רוצה לשווק את עצמו, לרכוש תומכים. עזור לו לבנות את הרשת. בתשלום, כמובן. נסע לבני ברק. המשרד היה חצי חדר מאובק, מגובב בתיקים, ניירות ומסמכים.

מולו ישב ראש הארגון, הרב חנניה צ'ולק, ופרש לפניו את מגוון פעילויות עזר מציון. זו הייתה ההיכרות הראשונה עם החרדים. היא התחילה ברגל ימין. עד כה ידע שהם שרידים מן העבר, פרימיטיביים, אם מותר להתבטא כך, מאובני מחשבה. עתה נוכח, שעל מזעור השכל מפוצים הם בלב של זהב, ברגשות חסד וברצון לעזרה. זה דיבר אליו, הזכיר לו את תקופת ההתנדבות בתל השומר, את תנועת הנוער והאידיאלים של גיל ההתבגרות.

 אילן היה בין הבונים את מערך השיווק של הארגון. הוא התפעל מההיענות הכללית לחתום על הוראות קבע. אנשים עם לב זהב ורגשות ערים. גם הפעילים, גם התומכים, וכולם חרדים. אולי טוב להם שאינם אנשים חושבים, שהם אנשי רגש ולא מחשבה. אבל כשהם רוצים לבנות משהו, מערך שיווק לדוגמא, הם זקוקים לאדם חושב כמוהו. מוח בשירות הלב, קבע בסיפוק. בנה את המערך, ופנה לחפש אתגר חדש.

היה לאיש מכירות בענף הרכב, וטיפס עד למנהל המכירות הראשי של חברת המכוניות מרצדס. הוא גר בדירת רווקים בשדרות רוטשילד בתל אביב, באזור שהתגוררו בו האברכים לבושי השחורים, חסידי גור ובלז. הוא הביט בהם בעין יפה, כפי שאדם נהנה לראות ילדים במשחקם. סבר, שהם, אנשי הלב, נותרו ילדים גם בבגרותם. הוא אפילו הבין למה אינם משרתים בצבא, שהרי ילדים לא מגייסים. שיעסקו במעשי החסד שלהם ויתפללו כחפצם. יום אחד פגש חבר ברחוב. שמח וביקש לשוחח. אולם החבר מיהר. אם אתה מעוניין, אמר, נשוחח בדרך. לאן אתה ממהר? שאל. לנעשה ונשמע, יש שם הרצאה.

הרצאה? הם מרצים לפני חילונים?! עולם הפוך הסתקרן והתלווה אליו. האולם היה מלא. מעניין, המרצה החל לשוחח על בעלי חיים. אילן תמה, בא לשמוע על יהדות, ומקבל שיעור בזואולוגיה. על מפרסי פרסה ועל מעלי גירה, על סנפירים ועל קשקשות. אבל המרצה ידע לאן הוא מנווט את ההרצאה. בסיומה, נותר אילן המום. בפעם הראשונה נגלה לעיניו עולם עשרים תכנים, העולם התהפך.

המחשבה, כך הבין, נמצאת שם. מאז, היה לפוקד קבוע של הרצאות נעשה ונשמע, נחשף יותר ויותר למאור שבתורה. נטל קלטות בהשאלה, שמע בדרך ובמשרד. הערכתו את החרדים הלכה וגברה. רק פגם אחד מצא בהם. לב, ודאי. עזר מציון- הראיה. ומוח- נעשה ונשמע ההוכחה. אבל למה מערכת המצוות כה נוקשה, כובלת, יוצרת חייץ בינם לבין האוכלוסייה? שאל את המרצים שהעריכם והוקיר את רמתם הגבוהה. על כך, ענו לו, מקבלים תשובה בסמינר. לימוד ניסיון היה.

 כשם שבהרצאות נגלה לו עולם חדש, עולם מחשבה עשיר, כך שיער שיתגלה בפניו עולם חדש בסמינר. הוא לא טעה. נרשם עם עוד כמה חברים. הביאו עימהם בגדי רחצה למקרה שההרצאות ישעממו. הבגדים נותרו יבשים בתיקים. לא הפסידו ולו הרצאה אחת. נותרו ערים בלילות ללבן ולברר נקודות עד תום. בסמינר קיבל על עצמו עול תורה ומצוות. ארוסתו הייתה מבית מסורתי.

 ראתה בעין יפה את החלטתו ללכת לסמינר ואת השתתפותו בהרצאות. היא הייתה קצינה בצהל, מתאמת הפעילות עם הפלסטינאים. כשהחל לגדל זקן וציציותיו בצבעו מעל מכנסיו, הבינה שהרחיק לכת מבחינתה. מעשית הייתה, והציבה גדרים. על שינוי ביגוד ועל כיסוי ראש אין מה לדבר, ואם תדרש, תעבוד בשבת. אילן התלבט, אבל הייתה לו כתובת. הוא התקשר לעזר מציון ונענה: תכנס ותשאל דעת תורה.

 זה היה לגביו מושג חדש. עלה ושאל: אם אשתי מוכנה לשמור כשרות וטהרה, אבל אינה מתחייבת לשמור שבת, ועל ביגוד וכיסוי ראש אין מה לדבר. נענה בשתיקה. ביקש לדעת: לשאת אותה או לא? הצב בפניך את דרישותיך. אם זה זיווגך, היא תסכים להם. היא לא הסכימה.

עתה, לאחר שהוקיר את הלב החרדי ואת השכל, וגם את קיום המצוות, ביקש להשתלב בעולם החרדי. עזב את עסקי המכוניות וחזר לעזר מציון, למערך גיוס התורמים. התפקיד המתין לו. עתה, כשכבר נמנה עם החרדים, סיפרו לו על מוסד השידוכים. הוא לא הורגל בכך. נזכר: כשהיה אצל הרב, נענה: אם זה זיווגך, היא תסכים. אם כן, הזיווג הוא מן השמים, ומה לו לרדוף אחריו. הוא יבוא אליו.

 הסבירו שזה לא כך, בעל האבידה מחזר אחר אבידתו, אבל הוא בשלו. ואכן, גליה באה לעבוד בעזר מציון. גליה, ילידת קריית מלאכי, סיימה תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה כללית. נסעה להודו להתחקות אחר הפילוסופיה ההינדית והשתלמה בטכניקות מדיטציה. שבה ארצה ולמדה רפואה אלטרנטיבית. לפרנסתה, החלה לעבוד במשרד עזר מציון. העבודה התבררה כקשה ותובענית, ולא הותירה פנאי ללימודים. פנתה לאילן, והודיעה על התפטרותה. סיפרה שהעבודה מפריעה ללימודיה. סיפרה גם על תאריה ועל מסעה להודו.

 סיפרה שמצאה כאן אנשים נחמדים. יש כאן המון לב. המחשבה, נמצאת במחוזות אחרים. בפילוסופיה היוונית וההודית... איך שהכול חוזר! אילן שלח אותה להרצאות בנעשה ונשמע, ומשם לסמינר.כעבור שלושה חודשים נישאו....

יוחאי ארגן אירוע בבית תמחוי בשכונת התקווה בתל-אביב, שבו הוקרן סרט על בית המקדש, ופגש את חיים, אחד מאחראי המקום, יהודי מאיר פנים ובעל זקן לבן עם כיפה גדולה ולבנה המתנוססת על ראשו. הם שוחחו והיהודי הלבבי סיפר לו שבצעירותו עבד כמסגר ואילו כעת הוא אחראי על בית התמחוי. לאחר מכן שאל חיים בבת-שחוק: "מתי לדעתך חזרתי בתשובה?"  

יוחאי המופתע השיב: "אני לא מאמין שחזרת בתשובה! אתה נראה כמו אחד שנמצא לפחות אלף שנים בקדושה, אבל אם אתה אומר, אז חזרת לפני עשרים שנה לפחות".  

חיים צחק: "איפה, אתה רחוק רחוק מהאמת..." </

"מה?! פחות?! חמש-שש שנים?" </

חיים צחק בפה מלא, ויוחאי ביקש: "נו, אל תמתח אותנו... תגיד כמה זמן".

"חמישה חודשים..."

יוחאי נדהם: "לא! לא יכול להיות!"

"טוב, תשאל את האנשים כאן..."

יוחאי שאל מישהו סמוך והוא אישר את דברי חיים.

"תשמע, רבי עקיבא חזר בתשובה בגיל ארבעים והפך לצדיק גמור, אבל אתה נראה

קרוב לששים..."  </

"אתה יודע מי החזיר אותי בתשובה?"

"בטח שמעת איזו קלטת, או קראת איזו חוברת..."

"אתה רחוק. מי שהחזיר אותי בתשובה היה אברהם אבינו..."

"נו. אני רואה שהחלטת לעשות ממני צחוק..." ;

ואז החל חיים לספר את סיפורו. 

"תדע לך שרק אברהם אבינו היה מסוגל להחזיר אותי בתשובה! כיום אני בן חמישים וחמש. עוד מימי ילדותי בעיראק הייתי רחוק מהקדושה. אמנם סבי היה דתי מאוד, אבי הרבה פחות ואילו אני - כמעט שום דבר. כאשר עלינו לארץ ונאלצנו להתמודד במלחמת הקיום, התרחקתי עוד יותר, עד שהייתי מרוחק בתכלית הריחוקמאלוקים.

בגלל שמטבעי אני אדם ישר, לא רציתי להעמיד פנים שאני אדם מאמין והשתדלתי לחיות בלי שום התחשבות בענייני הקדושה. לא שמרתי שבת, לא קיימתי ליל-סדר, וביום כיפורים לא צמתי, אפילו אכלתי חזיר לתיאבון. אם אני כבר חילוני, אז עדיף שאהיה חילוני עד הסוף! אני לא רוצה לעבוד על אנשים ובטח שלא על אלוקים.   

לא פשוט להיות חילוני גמור בשכונת התקווה, שבה רובם מסורתיים ולא חסרים דתיים ואפילו חרדים, ובשנים האחרונות יש גל של חזרה בתשובה. אבל אני הייתי מחוץ לעסק. כל מי שניסה לדבר אתי, בקשתי שיעזוב אותי במנוחה. טענתי תמיד שלא עשיתי רע לאף אחד ולכן אין לי צורך להתפלל. מדי בוקר הלכתי למסגרייה וחזרתי לביתי מדי ערב. ליד ביתי נמצא בית-כנסת ישן. ולפעמים, כאשר חזרתי מהעבודה, היה הגבאי יחזקאל פונה אלי: "חיים, תעשה טובה, אנחנו רוצים לומר קדיש! רק תענה אמן ותלך..."    

סירבתי באופן נחרץ.

"תעשה טובה. רק דקה, אתה עשירי!..."

"בחיים לא!" עניתי, והם נאלצו להמשיך לחפש להם מישהו אחר. </חר.

הדבר נשנה מדי פעם. ציפיתי שהגבאי יתייאש ממני ולא יפנה אלי יותר, אבל הוא לא וויתר. בכל פעם ביקש, כמעט התחנן שאשלים מנין, אבל אני הייתי בשלי: אני לא נכנס לבית-כנסת! כך התנהלו חיי. התבגרתי, ולא נראה כל שינוי המסתמן באופק.  

באחד הלילות, חלמתי חלום מיוחד.  

ראיתי את עצמי חוזר מהעבודה כמדי יום וחולף על פני בית-הכנסת השכונתי. מישהו ניגש אלי, הפעם לא הגבאי יחזקאל, אלא יהודי הדור פנים עד מאוד, בעל זקן לבן וארוך, לבוש ג'לביה לבנה ועל ראשו כיפה לבנה. למרות שלא ראיתיו בימי חיי, ואף יהודי בימינו לא ראה אותו, ידעתי מיד מיהו: אברהם אבינו! אל תשאל אותי איך ידעתי שמדובר באברהם אבינו. בחלום אנחנו יודעים באופן טלפתי דברים נסתרים שאיננו יכולים לדעת במציאות. 

הוא פנה אלי ברוך ובאהבה: "חיים, בוא תשלים לנו מנין!" 

עכשיו אני שואל אותך: איך אפשר לסרב לאברהם אבינו?! איך יהודי יכול לסרב לאברהם אבינו?! נכנסתי אחריו לבית-הכנסת. הבטתי סביבי ונדהמתי. בית-הכנסת היה ענקי, ממש אינסופי ומלא באורות נפלאים, לא גשמיים, אלא רוחניים, נעימים מאוד. מתפלליו לא היו המתפללים הרגילים, אלא אנשים מזוקנים ובעלי הדרת פנים, זוהרים. כולם לבשו ג'לביות לבנות כמו אברהם אבינו. לא הכרתי את רובם, אבל הכרתי בכל זאת את אלו ששמעתי עליהם במהלך חיי. פרט לאברהם אבינו, היו יצחק אבינו ויעקב אבינו. הכרתי גם את הרמב"ם, את רבי נחמן מברסלב ואת הבן-איש-חי, שאת תמונתו הכרתי עוד מימי ילדותי בבגדד.    

הבנתי שכל הצדיקים של עם ישראל בכל הדורות נמצאים במקום הזה, שזהו המדור העליון של גן-עדן. כולם עסקו בהשגות רוחניות עילאיות ופניהם הפיקו חכמה ואושר. אז ניגש אברהם אבינו, שכולם כיבדוהו במיוחד, אל תיבת השליח-ציבור והחל לומר קדיש: "יתגדל ויתקדש שמיה-רבה..."

מה יכולתי לעשות, כשאברהם אבינו אומר קדיש לפני כל הצדיקים?! עניתי עם כולם:

"אמן!", ואז התרחש דבר מופלא. קולות עליונים נשמעו לפתע בוקעים מרמקולים אדירים, שאין כדוגמתם בעולם הזה: "חיים חזר בתשובה! חיים חזר בתשובה!" 

לא ידעתי איך להגיב. יהודי פשוט כמוני ועוד אחד המתכחש לכל המצוות, מתפרסם בעולמות העליונים בזכות עניית "אמן" אחת פשוטה. לפני שהבנתי מה קורה, ראיתי שכל הצדיקים מתקרבים אלי ומקיפים אותי במעגלים ופשוט רוקדים סביבי, ממש רוקדים לכבודי. מצד אחד הייתי מאושר, ממש ברקיע השביעי, אבל מצד שני הרגשתי לפתע שאני מגושם לגמרי. הבטתי בבגדי העבודה המלוכלכים שלי וחשתי בושה נוראה על הווייתי הרחוקה לגמרי מהקדושה. איך אני עומד מגולח, ללא כיפה וללא טלית קטן, ומסביבי רוקדים קדושי עליון כאלו?! 

אברהם אבינו המשיך את הקדיש: "... בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל, ואמרו אמן!..." 

עניתי "אמן", ושוב נשמעו הרמקולים האדירים ביתר שאת: "חיים חזר בתשובה! חיים חזר בתשובה!" 

כאב הבושה שוב צרב את נשמתי. ואז כאשר חשתי שאני כמעט נגמר, התקרב אלי אברהם אבינו בחיוך, הניח על ראשי כיפה לבנה והלביש עלי טלית קטן. הרגשתי שהבושה מתחילה לחלוף, אבל מראה פני המגולחות עדיין העיק על נשמתי המתייסרת. אברהם אבינו המשיך להביט בי והצדיקים המשיכו לרקוד מסביבי ולאחר כמה שניות הרגשתי תחושה מוזרה בלחיי... הן החלו לצמח שערות לבנות... מעולם לא היה לי זקן, ולפתע בן-רגע צומח לי זקן ועמו גם פיאות... תוך כמה רגעים היו לי זקן ופיאות בדיוק כמו לכל הצדיקים מסביבי! הבטתי על בגדי עבודתי המלוכלכים וראיתי שהפכו בדרך פלא לג'לביה צחורה. נראיתי בדיוק כמו כל קדושי העליון וכל תחושת הבושה הנוראה הפכה לאושר עילאי, שאיני מסוגל לתאר לך...

 ואז בדיוק הסתיים החלום.  

מצאתי את עצמי מוטל על מיטתי לפנות בוקר, ונוכחתי שאני אותו אדם. כלום לא השתנה. ואז מיד, אבל מיד, החלטתי לחזור בתשובה! לא היו לי שום לבטים וספקות. חלום אחד פעל את כל הפעולה. החלטתי שבבוקר אלך לקנות כיפה וטלית קטן וכן סידור להתפלל.  לא הצלחתי להירדם עד הבוקר. אז יצאתי מביתי ולפתע ראיתי מולי שכן חסיד ברסלב, שניגש אלי ומבלי לומר מילה הלביש על ראשי כיפת ברסלב לבנה, מעשה שלא העז לעשות מעולם. קראתי בפליאה: "מאיפה אתה יודע?", השכן, שידע על ריחוקי הרב מהיהדות, צחק: "מה אני יודע?! אני לא יודע כלום. פשוט התחשק לי לשים לך כיפה על הראש, אם תרצה או לא..."  

הוא ציפה לתגובה נזעמת מצידי והופתע לשמוע מפי: "אם ככה, בוא תעזור לי לקנות ציצית וסידור ותלמד אותי איך להתפלל..."  לאחר שהייתי מצויד בכיפה, ציצית וסידור, פניתי לעבר בית-הכנסת השכונתי. הגבאי יחזקאל חיפש כדרכו אנשים למנין. הוא הביט בי בחשש ונדהם לראותי נכנס פנימה מבלי לחכות להזמנתו...  מאז עברו חמישה חודשים, שבהם לא עבר עלי יום בלי שלוש תפילות."   יוחאי הביט בפניו הקורנות של חיים, עדיין נפעם מסיפור החלום שהפך חיים שלמים של אדם בן חמישים וחמש. הוא לא ידע מה לחשוב ולומר, אבל ראה בבירור שפניו של חיים הן בדיוק הפנים שתיאר בסיום חלומו

נפלאות לבני אדם / ברוך לב

נהג מונית אני, תושב ישראל בעבר וכיום בלונדון. באמתחת זיכרונותיי נס הצלה של משפחה מאסון נפילת המטוס- שהייתי לו עד ובסיעתא דשמייא זכיתי ליטול בו חלק. הוזמנתי באותו יום לקחת משפחה מ''סטמפורד- היל'' לשדה התעופה, לטיסה זו מלונדון לאמריקה. בדרכנו לנמל התעופה, אירע לי מקרה שגרתי: התפוצץ במכוניתי אחד מגלגלי הרכב. עצרנו, למורת רוחם של נוסעי קצרי הרוח, החלפתי את הגלגל המפוצץ בגלגל הרזרבה שבתא המטען. אלא, שכאשר בהמשך הנסיעה נשמע לפתע נפץ התפוצצות נוסף מכיוון הגלגלים- היה זה למעלה מיכולת הסבל של הנוסעים הממהרים.

ירדתי מהרכב, נוכחתי לראות שגלגל אחר מצא את מותו דווקא עכשיו, כאשר אין בתאי גלגל רזרבה נוסף. בהכירי את המצב ידעתי כי אין לי ברירה אחרת זולת להשאיר כאן את הרכב ה''תקוע'', לפנות לתחנת דלק סמוכה, הרחוקה מעימנו במהלך של עשר דקות, ולרכוש גלגל מתאים. מה אומר לכם? נוסעיי הרעיפו על ראשי ברכות למכביר:


''שתהיה לי בריא''- זעקה אם המשפחה, אשר איחור הטיסה הילך עליה אימים, ''מדוע אינך מציין בראשית הדרך כי אין אוויר בגלגליך?'' עוד טענות מאוד צודקות שכאלה האשימוני בכל הנעשה, אך לא הייתה לי ברירה, עשיתי את הדרך לתחנת הדלק, רכשתי את הגלגל, ושבתי אל הרכב- כשהנוסעים, שלא הצליחו לעצור מונית אחרת, מטיחים בי בקבלת פנים חמה ורותחת... הפנצ'ר תוקן, המונית פתחה בשעיטה מהירה לשדה התעופה, מאחור והמצדדים האיצו בי קולות חסרי סבלנות- למהר ולמהר, זמן הטיסה הולך ומתקרב, התפללתי בכל ליבי שנצליח להדביק את הקצב.

אלא שלפתע, נראה היה לי שזה חלום, נשמע במכוניתי צליל צורם מאוד ולאחריו נפצי זכוכית... היינו המומים, אך זו הייתה מציאות: משאית שלפניי, שנשאה אבנים בחלקה האחורי, חרקה בעצירה שלא מן המניין- כתוצאה מכך נחתו על שמשיית החלון הקדמי מטר של אבנים קטנות וניפצוה לרסיסים. וויכוח קצר ביני לבין הנוסעים העלה פשרה, אמשיך אומנם לנסוע בשמשה מנופצת, אך אין לי מנוס מלעצור לקחת את פרטי נהג המשאית, למען אוכל לעמוד בנזק זה.

חרון אפה של הנוסעת וילדיה גאה, זו סיננה מבין שיניה מתוך לחץ נפשי, כי לא אעיז לבקש תשלום עבור הנסיעה. בעמקי ליבי שמחתי על הדרישה הצנועה, סברתי כי עוד אצטרך לשלם להם עבור המאסר במוניתי...ברוך המקום בזול. אחד דין ודברים עם נהג המשאית, ביקש זה האחרון לראות את הנזק במו עיניו, קרב למכוניתי וזכה אף הוא בזר ברכות שנשלפו במיוחד עבורו... אחר עיכוב של עשרים דקות שוב יצאנו לדרך, אוזני עששו כבר, הדיבורים מלאו את הרכב מדופן אל דופן ואל אוזניי לא באו, אחזתי בהגה, לחצתי על הדוושה וגמאתי את המרחקים.

השעון נתן לי תקווה כי נספיק עדיין להגיע זמן סביר לפני הטיסה. עקב לחץ הזמן סטיתי במכוון מהנתיב המרכזי אל נתיב צדדי- האסור לנסיעה בדרך כלל, הנתון רק לנסיעת רכבי חירום, כאמבולנסים, מכבי אש, וניידות משטרה. עברתי על ''חוק תנועה'' זה למען ירווח זמנם וליבם של פקעת העצבים שברכבי. אודה, לא הייתה זו פעם ראשונה שעברתי על ''עבירת תנועה'' זו.

אך...וודאי ניחשתם כבר, הפעם הבהבו מולי אורות בלתי רצויים, מולי פסע מעדנות שוטר רחב כתפיים וחמור סבר שהורה לי לעצור את הרכב בשוליים, בניע אצבע סימן לי לצאת ולתת דין וחשבון על מעשיי בשולי הכביש. השמש המנופצת, התסיסה שברכב, ההצטדקויות שבפי- כל אלה לא שינו את סבר פניו הנוקשה כפי שלא הצרו את רוחב כתפיו. התחננתי בפניו כי יואיל לשחררני לשעה קלה- עד שאביא סוף- סוף את נוסעיי ליעדם, הסכמתי להשאיר בידיו את תעודותיי וכל כספי- אך דבריי נפלו על אוזן אטומה. עשר דקות יקרות ירדו לטמיון, שבתי אל הרכב והתנעתיו בפעם החמישית לנסיעה זו.

הקיטור שמאחוריי כמעט ופסק, כבר התייאשו מלהגיע לטיסה, מהלחישות הכבויות הבנתי כי מצויים הם כבר בשלב שלאחר ייאוש... הגענו לנמל התעופה, השעון הורה על כך שהמטוס בו אמורים היו ידידיי להיות- המריא זה עתה.

בתנועות רשלניות וכבידות פנו ללא אומר להוציא את חבילותיהם מהרכב. אצתי לסדר להם מקום בטיסה של חברת ''בריטיש ארווייס'' שהתעתד להמריא לאמריקה כעבור שעה, הצלחתי בס''ד לסדר זאת ע''י פרוטקציה שהפעלתי, דרך חבר שעבד בחברה זו.

הודעתי להם על הטיסה החילופית כשעיני נעוצות בקרקע, ברחתי כל עוד רוחי בי מן הטרמינל- מבלי לקבל פרוטה על נסיעה זו. נשמתי לרווחה כשמצאתי את עצמי לאחר פרשייה מוזרה זו: התפוצצות גלגל אחר גלגל, התנפצות שימשה בנסיבות כה נדירות, קבלת דו''ח- וכל זה בנסיעה תמימה אחת - - - . תפקידים רבים היו לפני בטיפול במכוניתי הפצועה, קיוויתי שיומי יסתיים בכי טוב. בעודי בדרכי חזרה ל''סטמפורד- היל'' נרעשתי כולי לשמע קריין החדשות המודיע בקול רועד על נפילת המטוס - - - - ראשי הסתחרר וידיי רעדו, ''ריבונו של עולם'', זעקתי, ''מה גדלו מעשייך, מה מאוד עמקו מחשבותיך...''. גרוני נחנק מדמעות, לא ידעתי את נפשי.

נוכחתי לראות עין בעין בהנהגה המופלאה של השם יתברך. אודה להשם יתברך בכל לבב על שנתן בליבי תבונה והשכל ברגע הנכון, הבנתי כי נוסעיי אוהביי (והפעם, לשם שינוי, נכונים הדברים...) אמורים לטוס עם ''בריטיש ארווייס'', בעוד שבני משפחתם סבורים כי נפלו חללים בטיסה של ''פאן אמריקן'' ... שמתי פניי מיידית לעבר הבית ב''סטמפורד היל'' שמשם לקחתים, בכדי לבשר על נס ההצלה. הפעם, ב''ה, עברה הנסיעה במהירות וללא הפרעה.

את הדלת פתחו לי בני משפחה חיוורים כסיד, אשר פחד אימים שיתק אותם מלשאלני מילה. נכנסתי פנימה, בזהירות רבה התחלתי לספר להם את סיפורי, על כך שיקיריהם ניצלו, וכי חיים כולם היום- ויפג ליבם מלהאמין לי.

משגר הסיפור, מציין בשולי מכתבו דבר נפלא בשם הצל''ח: המשנה בסוף מסכת ברכות אומרת שלעתיד לבוא לא יברכו ''ברוך דיין האמת'' כי אם ''ברוך הטוב והמיטיב''. מסביר הצל''ח את כוונת המשנה, שעל אותם מקרים שבימינו אמרנו עליהם ''ברוך דיין האמת'', כי נראים היו לנו כצרה ומצוקה, עליהם עצמם נשוב ונברך לעתיד ברכת ''הטוב והמיטיב''- כי נראה שכל כולם היו רק לטובה. אך, הבה נזכור: אין צורך שיארע אסון ח''ו בכדי שנדע שתקר במוכנית בעיצומה של נסיעה, מכוון הוא משמיים, אין צורך שייהרגו בני אדם, ח''ו וח''ו, בכדי שנסכים להודות שנפץ שמשיה בפתע פתאום, או דו''ח מרגיז באמצע הדרך, הינם יד ה' ממעל...

עלינו לחייך באמונה ובהסכמה מול כל מה שקורה לנו- אף כי אינו מוצא חן בעינינו במבט ראשון, עלינו לשנן ולחזור ולשנן, באוזנינו באוזני ילדנו, כי הכול מאת ה', הטוב והמוטב, אף כי נפלאות בעינינו, הכל חסד ורחמים מאיתו יתברך שמו. ולוואי'', מסיים הקורא הנכבד, ''שתקויים תפילת דוד המלך: ''הראנו ה' חסדך'', שיהיו החסדים נראים וגלויים''.