עדים זוממים/"הרגו – אין נהרגים"

(בתודה והערכה למתפעל, מ"אהלה של יהדות"!)

אחד העיקרים הגדולים ואולי המתמיה מכולם בפרשת עדים זוממים הוא "הרגו – אין נהרגים".

נסביר את הכלל על ידי דוגמא.

נניח שבאים ראובן ושמעון, ומעידים על לוי שהרג את הנפש, או שחילל שבת בהתראה, הרי שלוי חייב מיתה לפי דבריהם.

נכנה אותם, את ראובן ושמעון, לשם הקיצור, "כת ראשונה".

בית דין יבררו היטב את הדבר, ואם יאמינו להם, יתחייב לוי מיתה בבית דין.

והיה אם יבואו יששכר וזבולון, ויאמרו כי ראובן ושמעון אינם יכולים לדעת אם לוי הרג את הנפש או חילל שבת באותו הזמן והמקום, כיון שהיו עמהם במקום אחר, בדיוק באותה שעה (או אפילו היו עמהם במקום רחוק בשעה קרובה, כך שלא יכלו להגיע למקום הפשע לפי דבריהם).

נקרא ליששכר וזבולון "כת שניה".

אם תחקר הכת השניה בידי בית הדין, ולא יימצא פגם בדבריהם, נמצאים בית הדין במצב קשה. למי יאמינו? לכת הראשונה, לחייב את לוי מיתה, או לכת השניה, ונמצאו הכת הראשונה באים לחייב את לוי מיתה חינם?

צריך לדעת, כי אילו היו בני הכת השניה טוענים שהיו באותו מעמד, עם ראובן, שמעון ולוי, אבל דברי ראובן ושמעון הם שקר, התוצאה היתה כזו: אם לא היו בית הדין יכולים להכריע בין הדברים לפי חקירות ודרישות, היו מסיקים כי הדבר נשאר בספק. ומספק אין הורגים את הנפש, ולוי יוצא פטור מבית הדין.

מה עושים כאשר הכת השניה אינה מכחישה את דברי הכת הראשונה באופן ישיר, אלא רק מעידה שמה שרצו להעיד עליו הוא בלתי אפשרי לעדות מבחינתם? שכן היו עמהם במקום אחר, ולא יכלו לראות את הנעשה במקום הרצח כביכול?

כאן אנו מגיעים לפרשת עדים זוממים.

הכת הראשונה מקבלת דין של זוממים. והכלל שקבע לנו נותן התורה הוא שהאחרונים נאמנים על הראשונים. יש עדיפות לכת המזימים, הכת השניה, על פני הזוממים, הכת הראשונה.

בלשון המשנה והגמרא, הביטוי הקובע כאן נקרא "עמנו הייתם". כלומר, עמנו ולא עם הנאשם.

לא רק שלוי פטור, שהרי הכת השניה נאמנת, אלא שמחמירים עם הכת הראשונה להטעינם אותו עונש עצמו שבאו לתת לנאשם. אם מיתה מיתה, אם מלקות מלקות, אם ממון ממון. ובשעה שלא ניתן לקיים את העונש כפשוטו, כגון שרצו לטעון על כהן שהוא פסול, מקבלים מלקות.

זה מה שכתוב בתורה, בפרשה זו, "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". או, בקיצור, בציטוט הגמרא, "כאשר זמם". זה היסוד של העונש הניתן בדיני הזמה.

לעומת זאת, בעדות מוכחשת, כאשר אין הזמה אלא מחלוקת בין שתי הכתות העדים שכולן היו באותו מעמד מה באמת קרה שם, הנאשם פטור לביתו, ואיש אינו מקבל עונש, שהרי בית הדין אינם יודעים למי להאמין (לאחר כל החקירות והדרישות שלהם).

שומר פיו ולשונו

שומר מצרות נפשו

הוחלפה הכותרת מ"דף היומי: מסכת מכות"

בדרך כלל, מקובל להסביר את הסיבה שמאמינים לכת השניה, למזימים, כסיבה פורמלית. אני מביא את ההסבר כפי שהוא מוצג ב"טור", ספרו של ר' יעקב בעל הטורים, בן הרא"ש.
מבחינה פורמלית, כפי שמסביר ה"טור" בסימן המוקדש לדין זה, אין הדינים של הכחשה והזמה דומים זה לזה. כאשר כת עדים שניה מכחישה כת עדים שניה, יש סתירה בין דבריהם. ואם אנו, בתור בית דין, לא הצלחנו לזהות חסרון בעדויות, על פי חקירות ודרישות, אין לנו ברירה אלא להסיק שהדבר נותר כספק. ובספק אין מענישים איש, לא את הנאשם, ולא את העדים, שהרי מה עשו.
(גם העדים נשארים בכשרותם לעדויות אחרות, למרות שכת אחת הינם רשעים שמעידים שקר, כיון שאין אנו יודעים מי היו השקרנים, ומספק מעמידים את כולם על חזקת הכשרות שיש לכל יהודי. אלא שאין מניחים לעד מכת זו ועד מכת זו להצטרף יחד בעדות אחרת. שהרי אחד מהם שקרן ממה נפשך, ואינו ראוי להצטרף. יש גם שיטה נוספת, שהעדים כולם פסולים לעדות אחרת בגלל שהורעה חזקת הכשרות שלהם, אבל זה כבר מוציא אותנו מהנושא שלנו...).
לעומת זאת, בהזמה העדים החדשים, הכת השניה, מעידה לא לגבי הנאשם, אלא לגבי גופם של עדי הכת הראשונה. למה הדבר דומה? אילו היו באים ומעידים שאותם עדי הכת הראשונה פסולים לעדות משום רשעה כלשהי. אזי היינו מקבלים את דברי האחרונים, ופוטרים את הנאשם, אלא שהכת הראשונה לא היתה נענשת, מפני שהם פסולי עדות ולא זוממים.
גם כאן, הכת השניה מעידה על גופם של עדים, ובזה אין הכחשה. אין כאן עדות מול עדות, למרות שזה מה שיוצא למעשה מן הדברים. לכן האחרונים נאמנים.
אך, כפי שאני מבקש לבאר, הטעם הפורמלי אינו עומד בפני עצמו.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

יש מקום להקשות:
דיני התורה קובעים כי עדים שהעידו וחייבו מיתה את הנאשם, הם הראשונים לבצע את העונש. למשל, אם הוא נידון לסקילה (נניח עקב חילול שבת), אחד העדים צריך להפילו מן המגדל אל הקרקע. ואם זה לא הספיק, השני מטיל עליו אבן גדולה כדי להרגו.
זה מה שכתוב "יד העדים תהיה בו לראשונה".
כלל זה כה מהותי, עד שאין מקיימים מיתת בית דין ברוב חייבי מיתה, אם אין העדים נמצאים לבצע את הדין במו ידיהם. (אחד מיוצאי הדופן הוא רוצח, שהורגים אותו בכל מקרה).
הקשו האחרונים: אם העדים הם שמבצעים את מעשה ההריגה במו ידיהם, אזי גם אם הגיעו עדי הכת השניה לאחר מיתת הנאשם, מדוע שייפטרו העדים הראשונים ממה שעשו? אמנם, אין כאן את דין התורה "ועשית לו כאשר זמם", אבל שיתחייבו משום מה שהרגו את הנפש בלי הצדקה. וגם אם לא ניתן לקיים בהם דין רוצח, שהרי בעצם רצחו את הנאשם, וזאת כמעט מסיבות טכניות, בכל זאת יש עונשים אחרים שעומדים לרשות בית הדין, כגון לסגרם בכיפה שפירושו מוות על ידי גרמא.

נאמרו כמה תירוצים לשאלה זו, ומה שאני מבקש לכתוב כלול בדברי אחד מהם. אלא שאני בא להציע סברה.
הסברה תלויה בבדיקה מחדש של עצם הדין: מה ההבדל בין הכחשה להזמה? מדוע בהכחשה אנו משחררים את הנאשם בגלל הספק, ופוטרים את העדים, ואילו בהזמה לא רק שהנאשם פטור, אלא שדנים בעדים שבאו לחייב את העונש החמור של "כאשר זמם"?
זו שאלה חשובה ביותר, ובדרך כלל, כפי שמצאתי בשנות לימודי, היא נדחקת הצידה.
ילדים, או בחורים צעירים, או אפילו בעלי תשובה המגיעים לשיעור, מקבלים את התשובה הבאה:
כך גזרה התורה.
זו תשובה טובה מאד, אך היא אינה עונה על השאלה. כל המצוות כולן הן גזירות של ה'. ובכל זאת, הן אינן בלי טעם. אולי הטעם נסתר מאיתנו, אבל יש טעם הגיוני לכל דבר.
ועוד, כאן הדין מנוגד לסברה הגיונית. יש כאן שתי שאלות ש"זועקות לשמים". מדוע מחמירים בהזמה יותר מבהכחשה, ומדוע מקלים בזוממים שהתבצע זממם.

נדון בהן אחת לאחת.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

עכשו נתאר לעצמנו שהעדים המזימים אחרו לבוא. הכת השניה לא באה מייד, כדי לזכות את לוי, אלא רק לאחר שלוי, שנתחייב מיתה, כבר הוצא להורג.
מקל וחומר, משיקול הדעת, היינו צריכים לומר:
אם באו להרוג – נהרגים, אזי מי שבאו להרוג והרגו, כל שכן שייהרגו בעצמם.
כלומר, העדים הזוממים היו צריכים להתחייב מיתה, וזה דין כה פשוט עד שלא היה צריך לכתוב אותו בתורה. (וכך מקשה הגמרא בדף ב' במסכת מכות).
אבל, יש לנו כאן הפתעה. התנאים דרשו: "הרגו, אין נהרגין". כלומר, אם העדים המזימים אחרו לבוא, ובינתיים נגמר הדין ובוצע על פי הזוממים, הזוממים פטורים לביתם.
נגד הקל וחומר. נגד השיקול השכלי.
מה הסברה מאחורי קביעה זו? בכך נתלבטו ראשונים ואחרונים. קהתי, מפרש המשנה המופלא, מביא בשם מפרשים כי אם כבר קרה ולוי הומת, סימן הוא שבאמת היה חייב מיתה משמים.
סברה אחרת נראה בהמשך.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו