פרשתנו מתארת את תפקידי הלווים. התורה מצווה עליהם: "וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת ...וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת" (במדבר א, נג) וכן בהמשך הפרשה: "הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ" (שם ג, ו) "ומהו השרות? 'ושמרו את משמרתו' (שם ז) לפי ששמירת המקדש עליו (על אהרון) שלא יקרב זר... והלווים הללו מסייעין אותם, זה הוא השרות" (רש"י) דהיינו: מתפקידיו של שבט לוי למנוע מזרים להתקרב אל המשכן. לאחר שקרח ועדתו ערערו על הכהונה ובלעה אותם האדמה באו בני ישראל בטענה על משה: "הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ: כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ" (שם יז, כז-כח) "שמא הפקרנו למיתה?" (רש"י) בתגובה לטענה זו הקב"ה מצווה את אהרון ואת הלווים להציב מתוכם שומרים קבועים בשערי המשכן על מנת למנוע מזרים להתקרב אליו. "אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ" (שם יח, א) "עליכם אני מטיל עונש הזרים שיחטאו בעסקי הדברים המקדשים"(רש"י) "וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ" "וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל" (שם ב-ג) שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: למה נדרש מהלווים להפקיד שומרים על המשכן? וכי לא מספיק לצוות על בני ישראל שלא להתקרב אליו? ועוד: איזה מין טענה טענו בני ישראל "הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ" ומסביר רש"י: "אין אנו יכולין להיות זהירין בכך, כולנו רשאין להיכנס לחצר אהל מועד ואחד שיקריב עצמו יותר מחבריו ויכנס לתוך אהל מועד ימות" והרי לא מדובר כאן בילדים קטנים אלא בדור דעה, ואחרי שראו את מה שקרה לקרח ועדתו, ואחרי שה' מצווה אותם עד היכן הגבול שמותר להם להתקרב, כל כך קשה להיזהר שלא להיכנס למשכן? התשובה, אומר הרב, לעם ישראל יש משיכה עצומה אל הקדושה עד שכמעט ואין באפשרותם לשלוט בדחף הזה למרות שמודעים לסכנה שבדבר. וכמו שמסביר בעל ה"העמק דבר" את טענת בני ישראל "הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ" "מי שיעלה על רצונו להשיג דביקות ורוח הקודש, הלא אין מעצור לפניו לפרוץ גדרו ולעלות להיכל ה', כי עזה כמוות אהבת ה', ואם כן עלולים המה למות, שהיה אותו הדור כולם יודעים מִזֶה העונג הנפלא (להידבק בשכינה) ואם כן אין איש ממנו בטוח בחייו". אם כן אין בכוחם להתגבר על משיכה כל כך חזקה אל הקדושה, ולכן מתלוננים "אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ", ולכן הלווים צריכים לשמור בשערי המשכן לבל יקרב זר. דוגמה נוספת למשיכה עצומה זו מצינו במעמד הר סיני; לאחר שמשה הגביל את העם שלא לעלות להר, הוא אומר לקב"ה: "לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ" (שמות יט, כג) והנה הקב"ה עונה לו: "לֶךְ רֵד" ומסביר רש"י: "והעד בהם שנית, שמזרזין את האדם קודם מעשה וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה" וזאת למרות שכבר הזהירם "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת" (שם יב) אלא שרצונם העז להתקרב אל הקדושה עלול לגרום להם להיכשל באיסור זה וכתוצאה מכך "וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב" (שם כא). את אומות העולם אין צורך להגביל שלא להתקרב להר משום שאין ברצונם להידבק בקדושה; לא כן עם ישראל הנמשכים כל כך אל הקדושה עד שצריך להזהירם שוב ושוב. רצון זה בא לידי ביטוי פעם נוספת, כששמעו בני ישראל את דברי ה' אל משה: "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ" (שם ט) עצה זו אינה מקובלת לעם "למה שנשמע רק מהצד? רצוננו לראות את מלכינו!" ואכן הקב"ה נענה לבקשה זו ולאחר הכנה מתאימה דיבר איתם ישירות. אמנם בשעת מעשה בני ישראל הבינו שדבר זה בלתי אפשרי "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שם טו) מדרגת הנבואה שביקשו לעלות אליה גבוהה מדי, ולכן נגשו אל משה בבקשה חדשה: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹקים פֶּן נָמוּת" (שם טז) אך כל זה בלית ברירה; רצונם האמיתי הוא להידבק אל מלכם כפי שביקשו בהתחלה. מה המקור של רצון העז הזה להתקרב אל ה'? הלא הוא מורשה מיעקב אבינו. לאחר בקשת עשו "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה" (בראשית כה, ל) יעקב מציע לו כתמורה "מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי" (שם לא) למה יעקב זקוק כל כך להיות בכור? משום שעד שלא הוקם המשכן עבודת הקורבנות הייתה מיועדת לבכורות, וכיון שעשו הרשע איננו מתאים לעבודת הקודש, יעקב רוצה לזכות בה ולהיות הכהן שיקריב את הקורבנות. עשו שואל אותו: "מה טיבה של עבודה זו? אמר לו: כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלוין בה, כאותה ששנינו: אלו הן שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש" (רש"י) ותגובת עשו: "אני הולך למות על ידה אם כן מה חפץ לי בה?"(שם) עדיף לוותר על הבכורה אם היא כרוכה בכזאת סכנה (במיוחד שאפשר לעשות עסק טוב: לקבל תמורתה נזיד עדשים...). לעומתו יעקב מודע היטב לסכנה שבעבודת הקודש; מוכרים לו האזהרות, העונשים והמיתות שתלויים בה, ולמרות זאת רצונו להיות קרוב אל השי"ת כי הוא שואף לקדושה. אפשר להתאמץ ולהיזהר מהסכנות הכרוכות בעבודה והעיקר להשיג דרגה גבוהה. הרי לנו שתכונה זו ירושה היא מאבינו יעקב. ואולי דווקא בגלל שאיפה גדולה זו להיצמד לקדושה, הצליחו ה"ערב רב" להטעות את ישראל בעגל; בני ישראל לא היו מוכנים להתנתק מקב"ה, ואם משה רבנו נעלם חייבים משהוא שייצור את הקשר איתו ית' במקומו. הטעות שלהם הייתה שהיו צריכים לגשת אל אהרון וחור ולהתייעץ איתם מה לעשות במקרה של המשבר הנורא שפקד אותם. תכונה ייחודית זו - הרצון להתקרב אל ה', עבר מדור לדור בלבם של בני ישראל; אפשר אם כן להבין את התופעה המדהימה שאנו עדים לה בדורנו, איך אלפים ורבבות חוזרים לתורתנו הקדושה ובוחרים להסתופף תחת כנפי השכינה על ידי תורה ומצוות. תופעה זו מוכיחה שהניצוץ היהודי נמצא בלבם של ישראל ומספיק מאמץ קטן יחסית כדי שאש היהדות תבער שוב בתוכם. |