בס"ד
סבתא שלי מאת אהרן לוי
היא ישבה על כורסא דהויה בקצה אולם המבוא, ריח הטחב ואבק השנים הקיפוה ללא רחמים אך נראה כי מעולם לא הרשתה להם לדרוך בארבע אמותיה. אמנם הזדקנה מאוד מאז ביקרתיה לאחרונה וקמטים עבים נוספים חרשו את פניה העדינות, אולם גם הם לא הצליחו לחדור את שריון יופיה הקורא תיגר על חוקי הזמן.
-"את יפה מתמיד" - החמאתי לה תוך שאני מתיישב לידה. היא חייכה מבין קמטיה, נטלה את ידי בידה וליטפה... ליטפה ושתקה. הניגודיות בין שמלתה הדהויה והמתפוררת ובין מאור פניה ויופיה המלכותי, הוסיפו לה הדר ויפעה כמו נשלפה דמותה מספרי אגדות ילדותי.
כשידה אוחזת בידי ישבנו שעות ו...שתקנו.
למען האמת לא בדיוק שתקנו, רק היא שתקה, אני מדבר והיא שותקת... שותקת ומלטפת. אני מספר לה על הילדים שגדלים, על אשתי הטובה, על הקשיים בעבודה ועל לימודי, והיא מקשיבה ומלטפת.
לפעמים תוהה הייתי עד כמה עצום הקשר בינינו למרות שתיקתה ואולי דווקא בגללה, אולם עם השנים למדתי להבין את שפת ליטופיה. אינני יודע מתי הפסיקה לדבר ובאיזה גיל אך יכול אני לומר בוודאות כי מאז ראיתיה לראשונה שותקת היתה. מוזר... עכשיו כשאני חושב על כך, בעצם... איני מכיר את קולה. הורי מספרים כי לפני שנים רבות כשעוד היתה מדברת, אפילו צפורי הדרור האפורות הטריחו עצמן מצמרות העצים והתקבצו סביבה כדי להאזין לדברי חכמתה .
למרות שתיקתה היינו משוחחים. לאט לאט למדתי להבין אותה. את תחושותיה בקשותיה ורגשותיה היתה היא מעבירה לי בליטופי ידיה שעוטפות היו את ידי ברוך אמהי שאיננו עוד ואני שעם השנים פיתחתי מיומנות ליטופית מבין הייתי... מבין הכל.
היום הגעתי לבקרה לרגל יום הולדתה. אינני יודע בת כמה היא, נראה לי שאין איש יודע, כל בני גילה כבר אינם עוד בין החיים ואין מי שיעיד על כך והיא את גילה אינה מגלה, אולי מתוך צניעות וענווה או שמא משום עינא בישא.
-"מזל טוב סבתא" - אמרתי כשידי ממתינה לליטופהף, אך היא לא הגיבה. אולי אינכם יודעים אך בשפת הליטופים משמעות הדבר שעצובה היא, עצובה מאוד.
-"סבתא למה את עצובה"- "את יודעת? גילך המתקדם הוא משאת נפש של כל אדם בדורנו. האם אין את שמחה באריכות הימים שהעניק לך הבורא?". כלום חברים... פשוט כלום, לא הרגשתי בידי אפילו לא צל צלו של ליטוף.
-"את יודעת סבתא? את צריכה לשמוח, לא רק אריכות ימים העניק לך הבורא, הביטי סביבך וראי כמה ילדים גדלת, כמה נכדים יש לך, בלי עין הרע כמובן. זכית להעמיד דור מבורך שכל אדם יכול רק להתקנא בו, את ירושתך חילקת להם בחייך ממנה בנו הם את ביתם. אין הם רעבים ללחם עמלים הם לפרנסתם ושמם הולך לפניהם. וכן כן... אל תשכחי סבתא, את לא גדלת עם כפית זהב בפה, הורייך לא היו עשירים, את כל הונך יצרת בשכלך ובעשר אצבעותייך, אז למה את עצובה סבתא? למה?".
ישבנו כך כמה שעות, אני מדבר והיא שותקת, שותקת ולא מלטפת. היאוש החל לחלחל בקולי ואט אט הופיע בדמות נוזלים לא רצויים בזוויות עיני.
-"סבתא תעני לי, בבקשה, באתי לבקר אותך, לאחל לך מזל טוב האם אינך רוצה בי? אינך רוצה שאבוא יותר?".
-"את אולי עצובה סבתא כי רק אני בא לבקר? אז ככה... לי פשוט יש זמן. את צריכה להבין סבתא הנכדים גדלו יש להם משפחות עם טרודים בפרנסתם...".
ואז זה קרה...
היא הרימה את ראשה סובבה אותו לכיווני הביטה לתוך עיני ניתקה את ידה מידי, מחתה את דמעותי ו... דיברה.
כן כן... דברה. אתם מבינים חברים סבתא שלי מדברת... אחרי כל כך הרבה שנים שאני בא לבקר, אחרי שלמדתי את שפת הליטוף, סבתא שלי מדברת והיא צלולה לחלוטין. לפתע הבנתי כי כל השנים שישבתי לידה ודברתי לא ירדו לטמיון, היא שמעה והבינה הכל ובכיתי.
-"תתקרב אלי"- אמרה, -"תתקרב נכד שלי", כרכה את ראשי בזרועה המצומקת והניחה אותו על ליבה. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את פעימות ליבה. ההתרגשות היתה עצומה, זר לא יבין זאת, התייפחתי כילד קטן.
-"שאלת מדוע אני עצובה נכדי אהובי? אספר לך. מי כמוך יודע כמה שנים שותקת אני, ולא מתוך בחירה שתקתי אלא שניטל ממני כח הדיבור. כשראיתי את צערך הזך ניסיתי לפתוח את פי ו...הנה אני מדברת".
-"אתה שואל מדוע אני עצובה? - אומר לך. אני מודעת היטב למצבי, אני כבר לא צעירה נכד, את ירושתי חילקתי מחיים, כבר לא מה שהייתי. לא אטרקטיבית במיוחד, נרדמת מוקדם וגם כשערה אני אינני מדברת.
גם מקום מגורי לא משהו, מה אתה חושב שאינני מבינה ביופי? בהדר? תשאל את אמה שלך כמה יפה הייתי כיצד הייתי מטפחת את ביתינו, מעולם לא נראה בביתנו גרגיר אבק, הכל היה מושלם, אבל אתה יודע נכד מזדקנים, ככה זה הזמן עושה את שלו.
לא נכד איני עצובה על שנכדי אינם באים לבקרני, מה יש לי לתת להם שלא נתתי?, חכמתי אבדה ממני מזה עידן ועידנים, מתנות ליתן להם כבר אין לי, את שפת הליטופים אין הם מבינים, יש להם טרדות, ילדים, עבודה. לא אינני עצובה על שאינם באים, עצובה אני על שאינני חסרה להם, שאינם מהרהרים בי, שאינם מתפללים להחלמתי. לא נכדי אל תכעס אליהם דונם לכף זכות, אם היו רואים אותי נכדי היקרים בימי עלומי ותפארתי היו גם הם מגיעים לבקר, אך למרות זאת עצובה אני. הבדידות נכד... הבדידות קשה לי ממות.
אינני מבקשת שיבואו, רק שינצרוני בליבם, זה הכל, שידעו להעריך את שעשיתי וטרחתי בעבורם, את הימים הארוכים שמחכה הייתי בחלון ביתי עד שובם, אם יודעת הייתי שלא יוותרו עלי בקלות כזאת, שמחה הייתי.
הרמתי את ראשי והבטתי בה. האם חלמתי? לא... לא ייתכן... שמעתי את קולה, בברור, בעוצמה.
-"סבתא דברת איתי?" - שאלתי והיא... ענתה לי בשפת הליטוף... כן נכד כן, דברתי.
לפני שנפרדנו הבטתי בעיניה וניסיתי שוב...
-"סבתא את שומעת? אם את שומעת אותי תני אות. את זוכרת את הצופן שלנו? אם כן תעני.
אם אשכחך ירושלים.....
אם אתם מזדמנים לבית אבות ורואים שם מישהי ממלמלת הטו אוזנכם אם היא ממלמלת "תשכח ימיני" זו הסבתא שלי... וגם שלכם.
_________________
אין יום שאין בו טוב