בתחילת פרק ט מתלונן ירמיהו על בני עמו. הפסוק האחרון של פרק ח והפסוק הראשון של פרק ט הנם המשך אחד, ניגודי, ורק חוסר הבנתו של ההגמון הנוצרי המחלק לפרקים חתך את שני הפסוקים זה מזה. בחלוקה של המסורת, לעומת זאת, מחוברים הפסוקים ליחידה אחת. וכך נאמר בה:
<*>(כג) מִי יִתֵּן ראשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקור דִּמְעָה
וְאֶבְכֶּה יומָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי:
(א) מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלון ארְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם
כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בּגְדִים:
(ב) וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁונָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ
כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאתִי לא יָדָעוּ נְאֻם ה': (פרק י) המבנה "מי יתן.." אל מול "מי יתנני" מראה על הניגוד בין שתי משאלות אלה: 'מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה,' מתייחס אל בני עמו המתים: 'ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי'.
ואילו "מי יתנני", מתייחס אל בני עמו החיים: 'מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם, כי כלם מנאפים עצרת בוגדים.

הנביא מבכה את גורל המתים, אבל אינו מוכן לחיות עם החיים. רוצה הוא לעזוב את עמו וללכת למדבר.
בסגנון של בני דורנו, הנביא קרוע בין שני רצונות: לפעול מתוך העם, ולנסות לשפר את דרכיו, או לעזוב, להתייאש, להוריד מסך.
השאלה אם לפעול מתוך העם או מחוצה לו הנה שאלה שהטרידה מאז. כל המנזרים לסוגיהם הבנויים במדבריות מראים את האנשים העוזבים את עמם, ויוצאים לגור "במדבר מלון אורחים".

וכך כותב רמב"ם על תופעה זו:
<*>רמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה א
דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, נוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים וליישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמד ממעשיהם... וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים, ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים, מפני הגייסות או מפני החולי, ישב לבדו יחידי, כעניין שנאמר ישב בדד וידום. ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו ליישב במדינה אלא אם כן נתערב עימהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים. כעניין שנאמר "מי יתנני במדבר מלון אורחים". רמב"ם מציע סדרה של דרכי מילוט מן החברה: לעבור למדינה אחרת, לחיות בלא חברה, ואם כלו כל הקיצין - לצאת למדבר, כבקשתו של ירמיהו.

היחס אל הפרושים מן העולם אינו חד משמעו בספרותנו. דומה כי הקיצוני בגישתו לחיוב הפרישות, הוא דווקא רבנו בחיי, בספרו "חובות הלבבות". בספר זה הוא מקדיש שער שלם לפרישות, ומבין השיטין של דבריו אפשר להבין כי יחסו לפרישות חיובי יותר מהוגים יהודיים אחרים.

רבנו בחיי מתחיל את דיונו בפרישות כאשר הוא מקטלג את הפרושים לסוגיהם. שיטה זו של חלוקה וקיטלוג קיימת בכל הספר חובות הלבבות כדרך ניתוח קבועה.

המיון הראשון הוא חלוקה של הפרושים על פי התורה, אל מול הפרושים המתחזים. הפרושים על פי התורה הם אלה שפרישותם אמיתית, והם פורשים מן העולם בגלל שאיפתם לשלמות אישית. הפרושים המתחזים פורשים מן העולם לא מפני שנפשם קצה בו, אלא להפך: מרוב תאוותם לעולם ולהנאותיו. התופעה מוכרת לנו: אדם הרוצה דבר מאוד, ואינו יכול לקבלו, מפתח תיאוריה כי הדבר מאוס עליו, ואין הוא רוצה אותו. חוסר יכולתם לקבל את הנאות העולם גורם לכך שהם פורשים ממנו, בהעמידם פנים כי אין הם רוצים בהנאות אלה.

וכך כותב רבנו בחיי: <*>אנשים שהלכו בגדר הפרישות העליון, להדמות באישים הרוחניים. [הם המלאכים]. ויעזבו כל מי שיטרידם מן האלוקים, וברחו מן הישוב אל המדבריות והישימון וההרים הגבוהים, מקום שאין צוות ולא חברה. אוכלים מה שהם מוצאים מעשב הארץ ועלי האילנות, ולובשים הבלויים והצמר, ויחסו בסלעים. וכאן מגיע משפט מרכזי: <*>טרדם מורא הבורא ממורא הברואים, ושעשעה אותם אהבת הבורא מחשוב באהבת בני אדם, והספיק להם מה שיש להם אצל האלוהים, ולא שייחלו על מה שיש בידי אדם. אנשים אלה מעמידים את האלוקים אל מול האדם. הם יראים מבני אדם, אבל הם יראים יותר מן הבורא. ועל כן הם מוטרדים ממורא הבורא יותר מאשר ממורא הברואים. והם עסוקים באהבת הבורא, ועל כן אין מקום בלבם לאהבת בני אדם. והם מסתפקים במה שנותן להם האלוקים, ואינם מייחלים למה שבני אדם נותנים להם.

[נזכיר בסוגריים משפט חכם שכתב ברנרד ראסל. הוא כותב כי את כל הדרוש לבני אדם לקיום בסיסי, יש לרוב בני אדם בשפע. ובכל זאת כולם מוטרדים כל ימיהם, כי רוצים הם את המותרות שאפשר בלעדיהם. לו היו בני אדם חרדים לדרוש לקיומם - היו כולם מאושרים - כך כתב ראסל. ואנו נענה ונאמר אחריו, כי רעיון יפה זה הוא הוא הכתוב בדברי חובות הלבבות שקראנו זה עתה].

נסכם את גישתו של רבנו בחיי לפרישות ולנזירות - תופעה שרבנו בחיי מוצא בדברי ירמיהו ומפתח אותה עד לקיצוניות רבה מאשר הוגים אחרים. רבנו בחיי מתאר את חייהם של רודפי התענוגות - אלה שהוא מעמדים מול הפרושים. מה מעניין שרדיפת התענוגות במאה האחת עשרה הייתה כה דומה לחיינו אנו. דומה כי צילם רבנו בחיי את רחובות ערינו, ולא את הנעשה בספרד הרחוקה.
<*>...ככל שרחקו מאור האמת, גדל ערך העולם בלבם. ויישבו את העולם - בהיחרב שכלם. וככל שנוסף העולם יישוב - נוסף שכלם חורבן. ועשה כל אחד מהם כאשר ראה שעשה רענו. המסתפק במה שיש לו - נקרא עצל. המסתפק במועט - חלש. ומי שמבקש מותרות שאינן דרושות לו - הוא החרוץ, שבני אדם משתבחים בו ומתחברים אליו ורוצים להדמות לו.
עושים בטנם - אלוהיהם,
ותורתם - מלבושיהם,
ומוסרם - חיזוק משכניהם. (ע"פ שער הפרישות ב בשינוי סגנון) על רדיפת מותרות אין להאריך. אבל העומד מול השפע הגדול של ספרי בישול והוצאות ספרים המתמחות בבישול, יבין אל נכון את המשפט "עושים בטנם - אלוהיהם". והמדפדף במדורי האפנה ובשבועוני האפנה, יבין את המשפטי "עושים תורתם מלבושיהם". והרואה את מדורי הדיור ואת הדיונים המעמיקים ביחס בין צבע וצורה ומיקום הרהיטים ביחס לאור החלון - יבין את המשפט "עושים מוסרם - חיזוק משכניהם".

מול כל אלה עומדים "אנשי התורה". ואלה, "אנשים יחידים, נושאים הפרישות המיוחדת, ומקבלים תנאיה, להועיל בה אנשי התורה..".

שיטתו של רבנו בחיי היא אפוא זו: הבריחה למדבר, והניתוק מהתרבות הסוגדת למאכל, ללבוש ולדירה המרווחת - היא לא להגן על היחיד, אלא להגן על החברה כולה. חברה שאין בה יחידים יוצאי דופן, המצהירים במעשיהם כי אין הם משתלבים במרדף אחרי המכונית האחרונה, האפנה האחרונה, - חברה כזאת אין לה עתיד, ואף הווה אין לה.

מתוך אתר "דעת".