לפעמים קורה ששומעים בשורות רעות שאינן חלק מחיינו המידיים, אלא שייכים לבני אדם הקרובים לנו וישנה תחושה שאיננו נוטלות/ים חלק מספיק בצערם, כי ידוע לנו שהם סובלים ואילו אנו פוטרות/ים את עצמנו באיזו מילה ואנחה ומסתובבות/ים בצד השני של המזרון.
זה המון זמן שאני מחפש את האשכול הזה וסו"ס הגעתי אליו.
דבר בעתו מה טוב!
באשכול על ר"ג הוזכר שה"אמרי חיים" הויזניצאי אמר עליו שהוא "קאצקער". בכן קאצקיותו התבטאה גם בכך שלרוב נמנע מהנימוסיות המלאכותית הנפוצה [אם כי במפגש ראשון עם אדם שלא הכיר או שלא פגש מזמן ולא חשש שיאדמר אותו, הוא קיבל בסבר פנים יפות].
השאלה בנושא הזה היא, איך יחיו יחד האמת והשלום?
נשלח ב-8/1/2003 21:11
תחושת צער וסבל, היא תחושה פרטית של האדם הקשורה גם באישיות ובתרבות בה חי האדם.
שני אנשים שיעברו אותה חויה צער, יגיבו בצורה שונה אליה.
אין אנחנו יכולים לקחת חלק מהצער של האדם
אך אנו יכולים להבין כי האדם שרוי בצער ולכן להתיחס לתגובותיו ומעשיו בהתאם ובהבנה, ללא ציפיות מיותרות ממנו בזמן מעין זה
נשלח ב-8/1/2003 20:53
איני חושב שזקוקים לעשות פעולות מלאכותיות כדי להיכנס מעבר למה שניתן לעזור מעשית ובפרט לא כדי להשלות את עצמינו שהדבר נוגע לליבנו יותר ממה שזה באמת נוגע.
אבל מה שמאד חשוב הוא שמשום כך לא נסטה לכיוון השני באומרנו לעצמנו 'טוב, זה לא איכפת לי' ובכך להתרחק מנקודת ההזדהות בה היינו באופן טבעי. בקיצור, לא להפעיל שום כוח במוח.
