אכן. ולמי שלא עקב אחרי מה שנכתב בעניין בעולם הספר החרדי בכ-15 שנים האחרונות, הרי "תקציר" ביקורתי שרשמתי זה מכבר, ואיני סבור שתהיה לו תועלת יותר מאשר בהכא:
מחד:
בקובץ 'בית אהרן וישראל', לאורך שנת תשנ"ג, נדפס מאמר ארוך בכמה המשכים (שנה ח' גליונות א'-ה'), בשם "דעתם של גדולי הדור במלחמתם נגד המשכיל נפתלי הרץ וויזל שר"י", מאת הרב ישראל נתן השל מבני ברק. המאמר נלווה לפרסום שני מכתבים חדשים בנושא מכת"י הנוב"י, מגנזיו של האדמו"ר מקרלין-סטולין, שכנראה היוו את התמריץ לכתיבת המאמר. החלק הראשון בסדרה מוקדש בעיקר לרקע הפרשה, ולדברי הנוב"י. החלק השני מוקדש לדברי הרב דוד טביל אב"ד ליסא, השני רק לנוב"י בעוצמת מלחמתו כנגד ויזל. החלק השלישי מורכב יותר, ועוסק בפעולותיו של הרב צבי הירש אב"ד ברלין (ואגב כך בתגובתו של ויזל; ובהערה כותב שאינו רוצה אף לצטט מלשונו של ויזל מפני שהיא כתובה בצורה גסה ומחוצפת עד שאין הנייר סובלתה וכו'), ובהקשר זה מפרסם את מכתבו השני של הנוב"י, הממוען לגרצ"ה אב"ד ברלין הנ"ל, אשר לא נשמר בידינו זכר ישיר לפעולותיו כנגד ויזל, אלא רק בעקיפין ממכתבים אליו (כמו זה של הנוב"י) או של ויזל וחבריו המזכירים זאת. וכן מתוארות המשך פעולות הנוב"י והגר"ד טביל. החלק הרביעי בסדרה (שמשום מה, בו ובהבא אחריו נעלמה הסיומת 'שר"י' משמו של ויזל בכותרת המאמר. אולי גילה בינתיים הכותב פתאום שיש גם דעות אחרות לגביו) מתייחס לדרשתו של בעל ההפלאה, שאמנם לא הזכיר בפירוש את ויזל אף תקף בחריפות את ה'ביאור' של מנדלסון, בו היה לו חלק. אלא שבעל ההפלאה מדבר אמנם בתחילה בלשון רבים "פוגרים הפוגרים בתורת ה'" שהדפיסו ספרים, אך אח"כ עובר ללשון יחיד "איש אחד המשוקע בטומאת בית הסתרים...", ועכ"פ ברור שמדובר בתגובה כוללנית ל'ביאור' ולעומדים מאחוריו, ולא בהתייחסות ישירה לויזל ולפולמוס סביב 'דברי שלום ואמת'. גם במכתבו לאב"ד ליסא לא מזכיר אותו או אחרים במפורש (מאוחר יותר, ובגליון ניסן-אייר תשנ"ד הדפיס הר"ינ השל מכת"י את דרשתו של בעל ההפלאה, העוסקת לדבריו בהתקפה על ויזל, אף שכמו כל דברי בעל ההפלאה לעיל, אין הוא מוזכר במפורש אלא ברמז. זו הדרשה שנדפסה במקוטעין בחלק הרביעי של המאמר, ובגליון הנ"ל נדפסה בשלמות). . בחלק החמישי והאחרון הוא עוסק בתמיכתם של רבני איטליה בויזל כנגד הלוחמים נגדו (שאף תמכו בגישתו בעניין לימוד החכמות), וכותב שבאשכנז "היו מאוחדים כל גדולי ישראל בשעתו נגד שיטה זו". ובהערה מתפלא כיצד על אף שבעל ה'תשובה מאהבה' יצא כנגד מנדלסון , ולדבריו גם כנגד ויזל (אך ראיותיו לא מפורשות, אלא התייחסויות עקיפות ומרומזות מדברי התשובה מאהבה לטענת ויזל "שיש שתי תורות, אחת תורת השם ואחד תורת האדם" - וקורא לזה "הבל הבלים" ו"דברים בטלים" ו"שטות עצמן", אבל לא משהו ישיר יותר), הרי ש"בשנים מאוחרות יותר מצטט כבר מדבריהם כדלהלן", ואף עשה זאת בלשון דוגמת "המהולל ונודע לרבים מימי נעוריו". עוד הוא מביא מכתב של הרב ישראל משה חזן, אודות היחס בין ויזל ורבני איטליה, אשר מכבד מחד את ויזל ובאופן עקרוני גם את שיטתו, אך מצדיק את התנגדותום של גאוני רו"פ מחשש האפיקורסות וכו' שתצא מזה, שהתברר שצדקו. כן מביא את דבריו של בעל 'זרע אמת' (והיות שדבריו מתאימים לו ונוחים לו יותר מדבריהם של שאר רבני איטליה הנ"ל, מביאם בשלמות על פני כמעט ארבעה עמודים). בהערה האחרונה במאמר, הנפרשת על פני ארבעה (!) עמודים באותיות קטנות, הוא מתייחס סוף סוף לגדולי ישראל האחרים, שדווקא ציטטו מדברי ויזל ואף שבחוהו; ולטענתו המוזרה, הרי זה "כנראה מבלי שמוע מכל הפולמוס שנתהוה על וויזל וחיבוריו", או טענה מוזרה אחרת, שהפולמוס סביב מנדלסון האפיל והשכיח את הפולמוס סביב ויזל, או טענה דומה, שבגלל שהרפורמים שקמו אח"כ היו גרועים יותר, "גרם לכך שרמ"ד ונה"ו נחשבו כשרים לעומתם". וכך דוחה לסוף ולהערה באותיות קטנות דברים כמו אלה של המהר"ם שיק הכותב ש"עברתי בין בתריו" של הביאור לספר ויקרא, שחיבר ויזל, "ולא מצאתי בו שום נדנוד אפיקורסת וחשש", ורק כשאמר זאת לחת"ס הפנה אותו הלה לספר דברים (שחיבר מנדלסון) והסתייג מן הביאור, או תלמידו הגדול השני של החת"ס, הרב יהודה אסאד, שמזכירו אף הוא בלשון מכובדת, ושאר הגדולים שהם ואחריו הובאו במבואות הספרים הנ"ל. ומזכיר רק בקצרה את הסכמת הערוך לנר ומצטט ממנה שני משפטים בסה"כ (כאשר מדברי אחרים, באותה הערה, הוא מצטט לפעמים חמש עשרה שורות!), ואת דברי בעל תפארת ישראל על ויזל ש"הגם כי עיניו כיונים על אפיקי הש"ס" (להיפך גמור מדברי גדולי הנלחמים נגד ויזל, אשר במאמר הראשון מאריך הרב הנ"ל לדון בהם, שטענו שהלה היה רק בקיא במקרא ודקדוק ולא בתלמוד). וכל כיו"ב, אע"פ שמספר הגדולים שציטטו מדברי ויזל ומהם אף התייחסו אליו במפורש בכבוד - רובם מן הדור שלאחר הפולמוס והלאה - גדול כמה מונים ממספר הגדולים שנלחמו נגדו. ומזכיר אגב אורחא ששאול לוין, בעל 'בשמים ראש' ובנו של הגרצ"ה אב"ד ברלין, כתב קונטרס בשם "כתב יושר" על הפולמוס סביב ויזל, "ואכמל"ב" - וא"כ, כיוון שקיצר, חזקה שקונטרס זה מצדד בויזל... (אלא שאין זו מחמאה, כמובן). וכן מזכיר בחצי משפט את מאמרו של ר' מאיר הילדסהיימר על יחס גדולי ישראל למנדלסון, אך לא מפנה למקומו, אולי מחשש עינא בישא. מאידך:
בירושלים תשס"ב נדמ"ח 'ספר המידות' של "מו"ה נפתלי הרץ ויזל זצ"ל" (כרשום על הכריכה), ע"י "הרב חיים ליפשיץ מח"ס 'אמונת חכמים'". בפתח הספר מופיע מאמר הקדמה מאת הרב משה צוריאל, ולצידו מבוא ארוך מאת המו"ל (יש שטענו שהיינו הך), המאריך להגן על ויזל ולהוכיח שאע"פ שהיו מגדולי דורו שיצאו נגדו בחריפות, ובראשם הנוב"י, יש הרבה מן הגדולים (בייחוד מגרמניה) שהעריכוהו ודיברו בעדו, אף בדור שלאחר הפולמוס סביבו. במאמר מתפלמס הרבה הרב צוריאל עם הספר 'הגאון', שיצא באותה שנה, וטוען שאסמכתאותיו מפוקפקות, בין השאר מפאת הטיעון המקורי, שלדעתו אין לסמוך על כתבים ומכתבים שנדפסו רק עשרות שנים לאחר פטירת מחברם, אא"כ מצורף להם תצלום הכת"י, ואחרת הם לעולם חשודים כמזוייפים... מאידך הוא גם מעלה טענות ענייניות לגבי דעתם של כמה גדולים, בעיקר על סמך המתודה של הוכחה שתלמיד ידוע של אותו גדול חלק במפורש יחס מכובד לויזל, וא"כ אי אפשר לייחס לרבו התנגדות חריפה לו.
הוא, ויותר מזה בספר שלהלן, אינם עומדים על כך שהבאת ראיות משמו של "רנה"ו" או "החכם נפתלי הרץ ויזל" וכדומה אינם בהכרח אישור לדמותו של הלה, לא כל שכן להשקפותיו, אלא מלמדות יותר על כך שגדולי ישראל הללו, ובאותם דורות, לא נמנעו מלהביא "את האמת ממי שאמרה" אף אם האומר הינו מפוקפק (ושלא כדרך הנוב"י, שסבר שיש להחרימם ולהוקיעם מחוץ לגבול ישראל ולא היה מעלה על דעתו להביא מדבריהם). ממילא אפשר למחוק חלק ניכר משמות הגדולים שמביא כתומכים בויזל (אם כי מאידך אכן יש כאלה, ובראשם הערוך לנר, שביטויי הכבוד וההערכה שלהם כלפי ויזל אינם מתפרשים לשתי פנים).
בראשל"צ תשס"ג נדמ"ח ספר נוסף של ויזל, 'יין לבנון' על מסכת אבות (בהוצאת ישיבת ההסדר המקומית), ע"י "הרב יעקב סגל". גם כאן נדפס כמבוא מאמר גדול להגן על ויזל ולפרט בשבחיו כתלמיד חכם ירא שמיים; המו"ל מביא הרבה מהנכתב בספר הקודם, ומוסיף הרבה באותו כיוון. מתפלמס למשל לגבי התשובה בשו"ת החת"ס החדשות (נדפס בתשמ"ג) סי' ו', שלטענתו נשלחו בה ידיים כדי להשמיץ את ויזל. כן מביא עוד רשימה ארוכה של רבנים, חלקם גדולים וידועים וחלקם פחות, שציטטו מדבריו בכבוד והסתמכו על דבריו. כן הוא מתעכב ארוכות על הסכמתו הנזכרת של הערוך לנר לספרו של ויזל, דור ומחצה לאחר הפולמוס. באופן כללי, הוא טוען שבזמן הנוב"י עוד לא היה את עשרות הרבנים שלאחר מכן התייחסו במכובד לויזל על אף דברי הנוב"י, משא"כ היום, כשלמול דברי הנוב"י ומקצת אחרים יש את כל הנ"ל, וא"כ עלינו, ההולכים לאורם של גדולי ישראל (ללא פניות כביכול), בהחלט להעדיף את דעתם ויחסם. כמו כן, לסיום, מביא עדות מהרד"צ הילמן שראה בכת"י הספר "חכמה ומוסר" של ר' שמחה זיסל זיו מקלם מובאות מדברי ויזל, שנמחקו על ידי מו"לי הספר בניו יורק תשי"ז.
ע"כ.
 |
|
|
