הפחד מחתונה

קורה די הרבה, (בשבוע הזה היו אצלי שלושה מקרים), שבחורים נכנסים לפאניקה בתקופה של האירוסין. ככל שמתקרב הזמן, החרדה שלהם הולכת וגדלה.
בתקופה זו, הם למעשה חיים ברמאות, אינם מראים ל"בחירת ליבם" את שעובר עליהם ומתייסרים או בינם לבין עצמם או שהם מעיזים לשתף בתחושותיהם - אחרים.

התחושה אותה מתאר הבחור, היא שהוא מתאב את הבחורה, שיש לה הבעות מסויימות שהוא סולד מהן, שהיא "לא ברמה שלו", שהיא מכוערת בצורה איומה.
הרבה אנשים טובי לב בסביבה הקרובה, דואגים לומר לבחור המסכן או שעליו לעזוב אותה או שעליו ללכת לפסיכיאטר וליטול כדורים המתאימים למצבי חרדה.

ממה נובע המצב של הבחור?
האם עליו באמת לעזוב אותה או ללכת לפסיכיאטר?

אם הבחור ילך לפסיכיאטר, הוא עשוי לתת לו תרופות, משום שהאחריות הרובצת על כתפי הרופא, ימנעו ממנו מלחפש פתרון יותר יצירתי. גם אין לו כל אמצעי אמין, בכדי לודא כי הבחור אינו סובל מחרדה בכלל, אלא רק ממצב רגעי.
לעזוב את הבחורה?
בשום אופן.
אחת הבעיות האופייניות לעידן המודרני היא, שהאנשים גדלים בלא שתנתן להם אפשרויות בחירה. הסביבה המודרנית, ומבחינה דתית - גם הסביבה הדתית, מנטרלים את אפשרות הבחירה מהאדם.
לפתע מגיע הבחור לשעה הכי גורלית בחיו, בה הוא אמור לבחור בדבר הכי משמעותי, דבר שמבחינות רבות היא דרך של "אל-חזור", והוא מגיע לזה בלא שיהיו בידו כלים וכוחות לבחירה.
אם הבחור הוא חסר אופי, או אפילו הוא בעל אופי, אך הוא שכלתן וספקן במהותו, אז הסיכוי שהוא יגיע למצב של חרדה טרום נישואין, הוא סיכוי כמעט ודאי.

אז מה זה אומר? שעליו לקחת כדורים? חלילה.
האם עליו לעזוב אותה? ודאי שלא. במרבית המקרים, אין כל יחס בין החרדות הללו, למידת ההתאמה בין הבחור לבחורה.
מה אם כן, עליו לעשות?
הסביבה צריכה לשדר לו באופן נחרץ כי המצב הזה הוא רגיל לחלוטין. כל אדם בסביבה, המשרה ספק באשר לחובה שלו להמשיך הלאה, גורם במישרים לנזק משמעותי לחתן המסכן.