בתקופת בית שני התפלגה היהדות לכתות שונות צדוקים פרושים איסיים וכו' הן נחלקו ביניהן בשני תחומים אמונה והלכה
א.בתחום האמוני הם נחלקו בשאלות יסוד תאולוגיות כמו דטרמיניזם מול חירות הרצון [והמעשה], תחיית המתים והשארות הנפש, הפסקת הנבואה ועוד
ב. בתחום ההלכתי הם נחלקו על תקפם של ההלכות המכונות אצלנו תורה שבעל פה אמנם עדיין לא הובהרה לחלוטין ההלכה הצדוקית אבל ברור שהם התנגדו להתפתחותה החפשית של ההלכה ודרשו צמידות גבוהה למקרא ולהלכה הקדומה
מבחינה היסטורית הפרושים הם אלו ששרדו והיוו את מרכז היהדות עד העת החדשה ואף אנו נחשבים כממשיכיהם ההיסטוריים אולם בעוד שבמשך הדורות החולקים על עקרונותיהם ההלכתיים של הפרושים כדוגמת הקראים נאלצו לפרוש מהיהדות המרכזית נמצאו גם בזרם המרכזי מחלוקות על עקרונותיהם האמוניים [רק כדוגמא על תחיית המתים חלקה האסכולה המיימונית (אם כי עמדת הרמב''ם עצמו מסופקת), על הבחירה החפשית- ר''ח קרשקש (וגם זרמים מסויימים בחסידות) על הפסקת הנבואה- ר''א אבולעפיה (ובאופן מוסווה זרמים נוספים בקבלה)]
המסקנה לכאורה היא שהיהדות ההיסטורית אינה אלא מורשת הלכתית ואין לה עיקרי אמונה או תאולוגיה מוסכמת (וזו מסקנתם של מנדלסון וליבוביץ)
מאידך יכולים אנו לקבל את עמדת הפרושים לא מחמת הצלחתה ההיסטורית אלא לפי קנה מידה סובייקטיבי של הסתברות אך לדעתי אנו מגיעים לאותה מסקנה של קבלה חלקית כי תפיסתם ההלכתית מתקבלת מכיון שההלכה כחוקה מטיבה היא התפתחותית אך לתפיסתם האמונית אין לכאורה שום עדיפות [אפילו לא עדיפות של מסורת מסיני שהרי גם הצדוקים הכירו במסורת אלא שלא הכירו במציאותה של מסורת כזו ואפילו אם נקבל עדיפות מסורתית עדיין אפשר לדון אם יש לזה משמעות מחייבת].
