| נשלח ב-7/6/2010 10:53 |
 |
| |
דף יומי: מכות
מסכת מכות, שלא כמו סנהדרין, עמוסה בדיונים מורכבים.
סוג הדיון שעולה מסוגיות כאלו שונה, וקרוב יותר לעולם הישיבות המוכר לנו.
ייראה לי שניתן להפיק תועלת רבה משילוב של ניתוח בכלים שהתפתחו בימינו בלימוד הישיבתי.
אשתדל לתרום כפי יכולתי.
אני מקוה שהייד פארק יאפשר לעשות זאת. בינתים, אני נזקק לעורך הישן כדי להדביק מוורד
ואצטרך כמסתבר לערוך את ההודעה כדי להפריד בין הפסקאות והשורות הדבוקות. ואכן כך הווה...
ב/ב
והני לאו בני כפרה נינהו.
בברייתא מנו את אלו שהעידו לחייב אדם כאילו הרג שורו את הנפש, שאז מתחייב בכופר. ואף על
פי שכופר הוא כסף, אינם משלמים.
ובביאור הטעם אמרו ששיטה זו היא רק למי שסובר שכופר
נקרא "כפרה" ולא תשלום ממון על דמי האדם שמת.
והרי הדברים תמוהים.
לשתי הסברות בטיבו של כופר, מה לי מה הטעם, הרי סוף סוף העדים
הזוממים באים לחייב את הנאשם בממון. ומה לי שם ממון מחמת נזק ומה לי שם ממון מחמת כפרה?
בשוטנשטיין (ב2 הערה 18) הביאו שתי סברות. האחת של הרמב"ן וענינה בטיב החיוב של תשלומי
כופר. והאחת של הרב שמואל רוזובוסקי, והיא מסתמכת על ניתוח פורמליסטי, כמדומה שזו דרכו,
לנמק על ידי הגדרות.
שיטת הרמב"ן אליבא דשוטנשטיין היא שעדי שור שהרג את הנפש מחייבים את האדם מיתה, אמנם
מיתה בידי שמים, והתשלומים הם המרת עונש מוות. על זה הוסיפו שאין בידם של עדים לחייב אדם
מיתה בידי שמים, ולכן אין כאן "כאשר זמם", שאין "כאשר זמם" על עונשי שמים.
והדברים תמוהים, כיון שאם יאמר אדם שחייבוהו משום שהרג שורו את הנפש שלא ניחא לו בכפרה,
וכי לא יחוייב?
(לקמן נדון מה הדין בשאר כפרות שמחייבים את האדם, כגון קרבן חטאת, מה יתחייבו העדים.)
וכיון שמתחייב בכל מקרה, הרי יש כאן "זמם" וממילא יש כאן "כאשר זמם".
לשיטתו של הר"ש רוזובוסקי, הכלל של "כאשר זמם" עוסק לא רק בתוצאה שהיתה נופלת על
הנאשם, אלא גם על החיוב שנפל עליו. אמנם חיוב כפרה מוביל לתשלום ממון, אבל אי אפשר להטיל
חיוב כפרה על מי שאינו חייב בזה. אפשר רק לחייב בממון של הכפרה, וזה, פורמלית, לא אותו דבר.
שני התירוצים מסתמכים על כך שאין כאן "כאשר זמם" מפני שהעדים כשלו בתוכניתם ולמרות
שבעיני בית דין ובעיני כל העולם הנאשם יוצא חייב על פיהם, זה רק חיוב שקרי שלא ניתן לחקותו על
ידי נתינת עונש כספי זהה בתוצאה.
חוץ מכבודם של המתרצים, שני התירוצים נראים לי שגויים.
לגבי הרמב"ן כבר כתבתי שאיני מבין
את הדברים (ואולי הביאור בשוטנשטיין אינו ברור, ואולי זה קוצר דעתי), שהרי יש ויש חיוב, ומה לי
שהחיוב הראשוני לא חל. הדין המוגדר בתורה למי שהרג שורו את הנפש הוא לשלם כסף, ומה לי
מחמת מה בא חיוב כספי זה.
(הערת אגב שנוגעת לטיב כפרת שור שהרג: מדוע שהכפרה תהיה תלויה בעדות בבית דין? הרי
כלפי שמיא גליא=בשמים יודעים ששורו הרג מפני שלא שמר? אבל זו אינה שאלה בסוגיה שלנו אלא
בסוגיה של כפרת שור).
ואילו לגבי תירוצו של הר"שז, נראה שהוא כשיטתו בכל מקום, שאם מדייקים בהגדרות ומשייפים
אותן, מצליחים לסלק קושיות.
יש לשים לב שלא ניתן לטעון נגד הרש"ז שבכל עדות שקר שהוזמה לא היה חיוב באמת. כוונתו היא
שהחיוב הראשוני, כמו אצל הרמב"ן, הוא משום כפרה, וכפרה לא ניתן להטיל על עדים.
התחושה שלי בתירוצים מסוג זה היא שהתחמקו מתשובה דרך הגדרה פורמלית. נכון שלפעמים
עושים זאת, אבל במקרים שבהם נמצא כאלו מהלכים בסוגיות, לדעתי זה מפני שהשגת מטרות
התורה, חינוך, צדק, טוב, מושגת על ידי שימוש בהגדרות הפורמליות כדי לנטרל דין מן הדינים. וכאן
זה לא כך. כאן אנו באים להסביר גדרים בדין התורה עצמו לדעת מפרשים מן התנאים.
אני מציע אם כן מהלך משלי:
לעולם יש חיוב "כאשר זמם" גם למי שאומר שכופר שור שהרג את הנפש בא משום כפרה. אבל
לאחר חיוב זה, חל פטור מחמת כך שבדיני כפרה, אין ראוי לחייב עדים זוממים באותו דין, שלא
יבואו לטעות ולחשוב שבכך נתכפר להם, או שכפרה פועלת בצורה זו.
עיקר התירוץ שלי הוא בהגדרה פורמלית. לומר שלצד החיוב שאכן חל בפשטות לפי העיקרון של
"כאשר זמם" חלה גם סיבת פטור מיוחדת. שאין להחיל חיוב על עד זומם במקום שהחיוב בא משם
כפרה.
מדוע? כאן ניתן להציע כמה הסברים, אפילו שזה מדרבנן (!) שהרי לחכמים כוח לעקור חיוב
ממוני וכן לבטל מצוות בשב ואל תעשה (ולכן אין עדי הגליה בשל מיתה בשוגג גולים כשהוזמו). או
שחכמים הבינו שלמרות שראוי לחייב את העד הזומם במה שביקש לעשות, עדיף לנו שלא יהיה שם
כפרה על חיוב זה, ותועלת הכלל על ידי דיוק בהבנה מתי אין כפרה גדולה מתועלת הכלל בהרתעת
עד זומם בנסיבות מיוחדות כאלו.
האם יש נפקא מינה בין שיטתי לשיטת הרמב"ן? לשיטתו מעולם לא חל שם "כאשר זמם" על עדים
שבאים לחייב תשלום משום כפרה. לשיטתי היה ראוי שיחול, אלא שהופקע. איני מנסה להשוות בין
שיטתי לבין שיטת הרש"ז לפי שכבר כתבתי שהיא מתאימה עצמה לנתונים בסוגיה ועוקפת את
התירוצים על ידי חידוד ושיוף ההגדרות (ביקורת דומה ניתן לומר על הסברי המלבי"ם בכללי דרשות
הפסוקים, שהם תפורים צמוד מדי ולכן הם מתאימים רק לאותו מקום).
תוקן על ידי מיימוני ב- 07/06/2010 10:57:59
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2010 15:31 |
|
| |
עציוני
הבאתי את המקור לדברי הראשונים שהבאת. בעניין אם יתכן טעות של הריגה בטעות על ידי בית דיו
הגמרא במכות ה,
אמר רבי יהודה בן טבאי: אראה בנחמה, אם לא הרגתי עד זומם, להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים: אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון. אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה, אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים: אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם, ואין לוקין עד שיזומו שניהם. מיד קבל עליו ר' יהודה בן טבאי, שאינו מורה הוראה אלא לפני שמעון בן שטח. וכל ימיו של ר' יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו העד, והיה קולו נשמע, וכסבורין העם לומר: קולו של הרוג, אמר: קולי שלי הוא, תדעו, למחר הוא מת אין קולו נשמע
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2010 15:19 |
|
| |
אתה הולך צעד אחד מעבר למה שאני אמרתי, ומתוך כך מקשה קושיות. לא טענתי שבית דין אינם טועים, אלא שהקב"ה לא יתן לאדם למות "סתם" בגלל טעות שכזו, ואם מת - אות הוא שהיה מגיע לו למות. (זהו דין בקדושת החיים ולא דין בעיני הבדולח של בי"ד). בית דין יכולים לטעות (ומעשים בכל יום יוכיחו), ומי שגורם לטעות - עדים זוממים למשל - צריך לשאת בתוצאות. רק כאשר יש אומדנא שהתוצאה היתה מוצדקת (שהרי אחרת לא היו נותנים משמיא לאדם לההרג) אזי לא ניתן להעניש את העדים. זה עדיין לא אומר שאין כאן טעות, ובי"ד צריכים לשוב בתשובה שהרי מגלגלין חובה ע"י חייב וכו' וככל שדנים במעשה העבירה המסויים שנידון במקרה זה, כנראה האדם לא ביצע אותו. אך מכיוון שבחשבון שמיימי כולל אדם זה היה חייב מיתה (כפי שהוכיח סופו...), לא נבוא בתלונות אל העדים. כפי הנראה גם לא ניתן להם שלישי/ששי, אבל להאשימם ברצח אין צורך.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2010 15:06 |
|
| |
הגישה שאתה מדבר עליה מבוססת על הפסוק
תהלים פרק פב
א) מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט:
, והראשונים לומדים זאת כעין חומר שלא יכולה להיות כל טעות בבתי דין, יש המוסיפים כי זו הבטחת הבורא. אם נאמץ את הרעיו הזה. הרבה מהסוגיות וההלכות בש"ס ובפוסקים צריכות להמחק. ההלכה היא עם הדיין טעה בשיקול דעת הוא משלם מכיסו, והפסק בטל הרי בענייני העדים השהוזמו- ודאי הם שהטעו את בית הדין,
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2010 14:42 |
|
| |
ירוחם,
ישנה גישה (כמדומני שמקורה בראשונים, אך אין בידי מקור מדויק) הגורסת כי משמים לא יאפשרו לאדם חף מפשע לההרג על לא עוול בכפו. אם הנאשם כבר נהרג, אות הוא שהיה חייב מיתה (אם לא על חטא זה אז על משהו אחר) וממילא אין להאשים את העדים הזוממים (שנתכוונו לבשר חזיר ועלה בידם טלה).
אני אינני חסיד של הסתכלות מעין זו, אך בפשטם של דברים אינני חושב שיש מקום להאשימם ברצח, גם אם יד העדים היתה בנאשם. מרגע שנגזר דינו בבית דין על פי כל הכללים, הרי הם מבצעים את פסק הדין כפי שהם צריכים. ידוע המעשה בשמעון בן שטח שעדים טפלו שקר על בנו, ולאחר שנגזר דינו הודו כי העידו שקר. שב"ש שלח את בנו להריגה משום ש"אינו חוזר ומגיד" - אין לעדים סמכות לחזור בהם. במלים אחרות, ההליך השיפוטי הוא אוטונומי וגם כאשר איננו צודק הוא מחייב (ונא לא לגלוש למסקנות אקטואליות בנושאים שעל הפרק). יתכן שהסיבה העמוקה לכך היא אותה גישה שהצגתי לעיל, ויתכן שמדובר בהכרח פורמלי שבלעדיו לא תיתכן סמכות לבית דין. כך או כך, מרגע שנגזר דינו של אדם למיתה, אין לבוא בתביעות למבצעי גזר הדין, גם אם הם יודעים שגזר הדין אינו מוצדק.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2010 14:19 |
|
| |
הרב מימוני
תורף דבריך היפים והנכונים כיום, שאינם בהכרח תואמים את המציאות שהיתה בתקופת הסנהדרין ןבתי הדין של כ"ג.
אז לא היתה סחבת בבתי הדין דיונים נמשכו ונגמרו בזמן קצר ביותר,
לא היה עינוי דין כמו היום- לפי הגמרא בסנהדרין הדיונים היו מתחילים ונגמרים בו ביום
כאמור בזמנם לא היתה טלויזיה רדיו טלפונים ויתד נאמן ולא כל אחד ידע מיד על הדיון בב"ד.
הרי אפילו בבא ההרוג ברגליו, יש מחלוקת אם העדים לוקין? הרי כאן אין את הנושא של העדים שאחרו.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2010 13:34 |
|
| |
ירוחם
בעבר דנו בפורום בשאלה מדוע עדים זוממים נענשים רק לפני שהתקיים העונש. העליתי אז את ההשערה כי הטעם הוא כזה: אם העדים המזימים באו רק לאחר קיום העונש, יש יותר סברה לא להאמין להם.
ארחיב. כוונתי כזו: מדוע בעצם שנאמין לעדים המזימים יותר מאשר לעדים הזוממים. זו כמובן השאלה הקלאסית, ויש לה שני פתרונות בשני כיוונים שונים.
הפתרון האחד הוא פורמלי, ומופיע כמדומה בטור. העדים המזימים אינם סותרים באופן ישיר את דברי הזוממים. הם מעידים על גופם. למה הדבר דומה, לכת עדים (2) שבאה לפסול את הכת הראשונה (1) מפני שהם פסולי עדות, כגון בעלי עבירה או פגומי יחס או כל דבר אחר. האחרונים יהיו נאמנים מפני שאין עדותם סותרת את הראשונה אלא רק משפיעה עליה בעקיפין.
הפתרון השני הוא אכן לקבוע שזו גזירת הכתוב, ואז נשארנו עם ספק בלתי מובן. ניתן אמנם לשער כי יש צד שהעדים האחרונים עדיפים. מדוע שיבואו שנים לשקר? אבל אותה שאלה ניתן להעלות לגבי הכת הראשונה.
ובכן, אנו מאמינים לכת השניה יותר מן הראשונה. אבל מתי? הבה נתבונן. נניח שאנו יודעים שיש כאן עדות מוזמת נגד הנאשם. האם נמתין להתפתחות המשפט, או שנזדרז להגיע מה שיותר מהר לבית הדין? מסתבר שהאפשרות הראשונה היא הנכונה. ובכן, מדוע העדים המזימים אחרו להגיע עד לאחר שהתבצע העונש? (השאלה המתבקשת לגבי יוצאי דופן כגון שלא ידעו תידון לקמן). ניתן להבין שאדם דוחה את נסיעתו לבית הדין כדי לפסול עדים זוממים עד שיסדר את חובותיו האישיות (וכך מסתבר). אבל עד כמה? הרי לא יחכה עד לאחר ביצוע גזר הדין. לפיכך, אם כן המתין, רגלים לדבר שעדותו שלו היא שקרית. ועל כל פנים אין לה עדיפות על העדים שאותם הוא רוצה להפוך לזוממים.
מה עם המקרה שבו העדים המזימים לא ידעו על המשפט כלל עד לאחר שהיה מאוחר מדי? זה נראה מתבקש לשאול, אבל לא כל כך קשה לענות. ראשית, יתכן שזה יהיה יוצא דופן (וכמובן אין מי שכתב כן). שנית, אי אפשר לתת דברינו לשיעורים (פורמלית). שלישית, איך נברר אם ידעו או לא ידעו? (כמו בנימוק הקודם אבל עכשו יש סברה).
כל זה נכון לגבי דיני נפשות, שבהן אי אפשר להחזיר את הדין. אבל בדיני ממונות, כיון שאפשר להחזיר, הם נאמנים גם לאחר זמן. לא היה להם למהר.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2010 13:17 |
|
| |
ירוחם
בעבר דנו בפורום בשאלה מדוע עדים זוממים נענשים רק לפני שהתקיים העונש. העליתי אז את ההשערה כי הטעם הוא כזה: אם העדים המזימים באו רק לאחר קיום העונש, יש יותר סברה לא להאמין להם.
ארחיב. כוונתי כזו: מדוע בעצם שנאמין לעדים המזימים יותר מאשר לעדים הזוממים. זו כמובן השאלה הקלאסית, ויש לה שני פתרונות בשני כיוונים שונים.
הפתרון האחד הוא פורמלי, ומופיע כמדומה בטור. העדים המזימים אינם סותרים באופן ישיר את דברי הזוממים. הם מעידים על גופם. למה הדבר דומה, לכת עדים (2) שבאה לפסול את הכת הראשונה (1) מפני שהם פסולי עדות, כגון בעלי עבירה או פגומי יחס או כל דבר אחר. האחרונים יהיו נאמנים מפני שאין עדותם סותרת את הראשונה אלא רק משפיעה עליה בעקיפין.
הפתרון השני הוא אכן לקבוע שזו גזירת הכתוב, ואז נשארנו עם ספק בלתי מובן. ניתן אמנם לשער כי יש צד שהעדים האחרונים עדיפים. מדוע שיבואו שנים לשקר? אבל אותה שאלה ניתן להעלות לגבי הכת הראשונה.
ובכן, אנו מאמינים לכת השניה יותר מן הראשונה. אבל מתי? הבה נתבונן. נניח שאנו יודעים שיש כאן עדות מוזמת נגד הנאשם. האם נמתין להתפתחות המשפט, או שנזדרז להגיע מה שיותר מהר לבית הדין? מסתבר שהאפשרות הראשונה היא הנכונה. ובכן, מדוע העדים המזימים אחרו להגיע עד לאחר שהתבצע העונש? (השאלה המתבקשת לגבי יוצאי דופן כגון שלא ידעו תידון לקמן). ניתן להבין שאדם דוחה את נסיעתו לבית הדין כדי לפסול עדים זוממים עד שיסדר את חובותיו האישיות (וכך מסתבר). אבל עד כמה? הרי לא יחכה עד לאחר ביצוע גזר הדין. לפיכך, אם כן המתין, רגלים לדבר שעדותו שלו היא שקרית. ועל כל פנים אין לה עדיפות על העדים שאותם הוא רוצה להפוך לזוממים.
מה עם המקרה שבו העדים המזימים לא ידעו על המשפט כלל עד לאחר שהיה מאוחר מדי? זה נראה מתבקש לשאול, אבל לא כל כך קשה לענות. ראשית, יתכן שזה יהיה יוצא דופן (וכמובן אין מי שכתב כן). שנית, אי אפשר לתת דברינו לשיעורים (פורמלית). שלישית, איך נברר אם ידעו או לא ידעו? (כמו בנימוק הקודם אבל עכשו יש סברה).
כל זה נכון לגבי דיני נפשות, שבהן אי אפשר להחזיר את הדין. אבל בדיני ממונות, כיון שאפשר להחזיר, הם נאמנים גם לאחר זמן. לא היה להם למהר.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2010 10:25 |
|
| |
הדין המיוחד של עדים זוממים-
ועשיתם לו כאשר זממם- אבל אם זממם של העדים, התבצע, והאדם שהעידו נגדו הוצא להורג , שוב הם לא נענשים בגין עדותם שהוזמה, והם נפטרים, כי- כתוב כאשר זמם ולא כאשר עשה.
למרות שהדבר מאד מקומם אותנו בגלל חוש הצדק הטבוע בנו, אבל זו היא ההלכה.
אבל למה הם פטורים? הרי אפשר להאשים אותם ברצח?
כידוע וכך למדנו- את גזר הדין מבצעים העדים, יד העדים תהיה בו לראשונה- וכפי שהגמרא בסנהדרין מסבירה על בכל ארבעת מיתות בית דין, איך העדים הם הם המבצעים בפועל את ההריגה.
אם כך הרי אפשר להאשים אותם ברצח, כי ההוצאה להורג לא היתה חוקית, והם הרי ידעו שהמעשה שהם עושים הוא בעצם רצח.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2010 08:03 |
|
| |
המלצה על פורום לדף היומי
בפורטל הדף היומי ( http://www.daf-yomi.com) קיים פורום חי ותוסס על ענייני דף יומי.
משותפים בו רבנים חשובים ורציניים ועוד גולשים רבים.
מומלץ!
|
|
|
|
| נשלח ב-10/6/2010 20:25 |
|
| |
אהרן מנס
אולי כבר תסביר לנו אחת ולתמיד מה אתה עושה בבית הכופרים? נכנסת לכאן כדי לחלץ את הדף היומי שנפל כאן בשבי?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2010 21:20 |
|
| |
מה לכהן בבית הקברות ומה לדף היומי בבית הכופרים!!!
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2010 12:52 |
|
| |
היה צריך להופיע קודם, אבל טוב מאוחר מאשר לעולם לא.
יש כאן נסיון להחיל את הדינים שאפשר אולי להסיק ממספר דוגמאות
מצומצם בגמרא לגבי כלל הדינים (וגם כאן יתכן ששכחתי ודילגתי). זו הזמנה להרחבה.
המסכת עוסקת בהגדרת "כאשר זמם".
אם אפרט יותר, הרעיון הוא שכל עונש שניתן להחיל דרך בית דין, ועדים שיקרו כדי להשיגו, ונמצאו בשקרם (אמנם דווקא בדרך
מסויימת, ודאית, של הזמה בגופם, "עמנו הייתם" ולכן לא יכולתם לדעת אם הסיפור שלכם אמת או שקר, ולכן הוא שקר ודאי) – אזי
העונש, מידה כנגד מידה האינטואיטיבי, הוא "כאשר זמם". כאשר רצית לעשות כן ייעשה לך.
מה הם העונשים שיש בבית דין ושניתן ליישמם על העד הזומם?
מיתה.
מלקות.
תשלומי כסף.
כל אלו מתקיימים כפשוטם. אם כי יש יוצאי דופן כפי שיבואר במסכת. לדוגמא, כאשר יש שני עונשים כאחד, איזה מהם ניתן לזומם?
כאשר היו שתי השלכות לאותו מעשה במישרין, על איזו מהן יתקיים כאשר זמם, או שמא על שניהם? האם זה קשור לדיון הכללי על
הפרדת חיובים לפי מעשה, תוצאה ועוד (מה נחשב הפסק). (ראו לקמן לגבי האומר על חברו שהוא עבד כנעני)
ולגבי חיוב כסף, יש כל מיני סוגים של חיובי כספים. יתברר שלא על כל חיוב כספי יש "כאשר זמם" בכסף, ושומה עלינו לברר מתי כן
ומתי לא ומדוע.
אך זו לא כל הרשימה. יש עוד סנקציות של בית דין.
גלות. (להורג בשוגג).
שינוי מעמד (פסילה לנישואין על ידי שם ממזר, פסילת יוחסין על ידי פסילת שם כהן, ועוד, כגון לקבוע שאדם אינו יהודי, או שהוא גר
ולכן אינו יכול להתמנות לתפקיד ציבורי, או לומר על אשה שהיא נשואה ולכן אסורה לעולם, או שהיא גרושה או גיורת ואסורה לכהן).
לשינוי מעמד כהן, לדוגמא, יש השלכה כספית. סברתי לומר שזו השלכה שאינה מיידית (מניעת קבלת בשר קרבנות במקדש או פדיון
בכורות וכן תרומה וחלה) ורק מניעת רווח. אבל אין זה כך. החלל שקיבל דמי פדיון בכור חייב להחזירם (שהרי רק במקדש אמרו שהחלל
שעבד בדיעבד עבודתו לא נפסלה). ודנו בכך האחרונים אבל איני מכיר מה כתבו.
האומר על חברו שהוא עבד עברי (האם זה רק שיעבוד כספי?).
האומר שהוא עבד כנעני (גם שיעבוד כספי וגם פגם ייחוס).
חיוב קרבן. (זה ודאי שווה כסף).
טומאה.
אסרו תרומה על כהן,
אשה על בעלה (משום נידה).
החילו שם טריפה ונבילה על בהמה.
אמרו שספר תורה (או תפילין או מזוזה) נכתבו שלא לשמם.
בכל אלו ניתן לטעון שזה היזק שאינו ניכר.
מה יהיה הדין בעדי חודש שהוזמו? מה ה"כאשר זמם" שלהם? (מסתבר שאין).
תוקן על ידי מיימוני ב- 09/06/2010 12:54:49
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/6/2010 20:10 |
|
| |
עציוני
טול איקון ירוק ביותר.
דבריך מסבירים את השיטות שהקשיתי עליהן. זה נראה במקופיא. כמובן יש לעיין בדברים כפי שהצעת, אולם הם בוודאי פותחים אפיק מחשבה חדש, לפחות עבורי.
תודה!
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/6/2010 14:58 |
|
| |
[הדברים להלן אינם מגובשים אצלי די הצורך. אני מרגיש שיש כאן גרעין אמיתי ואשמח אם חברי הפורום יעירו ו/או יפתחו את הכיוון, או לחילופין יסבירו למה אני מדבר שטויות.]
השאלה היסודית היא למה אנו מתכוונים כאשר אנו אומרים "כאשר זמם לעשות לאחיו". ההבנה האינטואיטיבית היא - אתה רצית לחייב את חברך בעונש X ולכן אתה תקבל את אותו העונש. אולם, ישנה גם אפשרות נוספת: ישנן דרגות חומרה שונות לעבירות שונות. מהי חומרתה של עדות שקר? יתכן והדבר תלוי בתוכן העדות. טפילת אשמת רצח על אדם חף מפשע אינה דומה להאשמתו בלבישת ארבע כנפות ללא ציצית. פרשת עדים זוממים פותחת במלים "לֹא-יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ, לְכָל-עָוֹן וּלְכָל-חַטָּאת, בְּכָל-חֵטְא, אֲשֶׁר יֶחֱטָא" כלומר: העדות היא על החטא, לא על העונש (שאותו פוסקים בי"ד, לא העדים). לכן, יתכן שכוונת התורה בדין עדים זוממים היא שאנו מחייבים את העד כאילו הוא ביצע את העבירה האמורה. "ועשיתם לו כאשר זמם" לא בא לתאר רק את עונשו של העד הזומם, אלא את חומרת המעשה שעשה, והעונש נגזר מן החומרה הזו.
דין "אינם משלמים את הכופר" בא בתוך רשימה של כמה מקרים בהם אין דין "כאשר זמם" הפשוט. אמנם לכל אחד מוצאת הגמרא מקור נפרד אך דומני שיש מכנה משותף ברור מאד לכל המקרים - מדובר על תוצאות הבאות לאדם שלא מחמת חטאו! הדבר ברור בבן גרושה ובן חלוצה שלא חטא במאום. גם דין גלות לרוצח בשוגג הוא כזה. לשון "שוגג" כאן מטעה מעט, שהרי אין מדובר על רמת אחריות דומה לזו של מחלל שבת בשוגג. "ונשל הברזל" מקביל בהלכות שבת למתעסק - כלומר נגרמה על ידיך תוצאה שאתה לא אחראי לה! בגלל חומרת חיי אדם (וכדי להגן מפני גואל הדם) הרוצח בשוגג גולה, אך שוב אין מדובר על עונש שבא על מעשה עבירה. מכירת עבד עברי - עניות אינה חטא. עדים זוממים המאשימים אדם בגניבה חייבים לשלם, אך גם אם אותו אדם היה נמכר לעבד, זו תוצאה של חוסר יכולתו לשלם ולא של העבירה שעבר. גם תשלום כופר אינו עונש על חטא, שהרי שורו הרג ולא הוא (אמנם מחוייב לשמור, אך מעשה עבירה פורמלי אין כאן).
אם כנים דברינו, אזי ישנו עקרון על אחד: מתייחסים אל עדות השקר כאילו היא מעשה העבירה המתואר בה. זה ניתן להיאמר כאשר יש מעשה עבירה, ואם אין - אז אין מה לדבר על כאשר זמם. את לימודי הגמרא לכל דין בנפרד יש להבין לאור עקרון זה. למשל: "הוא ינוס - הוא ולא זוממין" כי אין עבירה שניתן להאשים אותם בה.
(במאמר מוסגר, גם דין זוממי בת כהן שלא מובא כאן מתבאר היטב. ניתן להאשים אותם כאילו ביצעו בעילה אסורה, אך אי אפשר להאשים את העדים כאילו הם בת כהן שהרי אין איסור להיות בת כהן, וממילא הם נהרגים כמיתת הבועל)
כאשר הגמרא מציעה את "כופרא כפרה" כהסבר היא בעצם אומרת - בעל השור לא עבר עבירה פורמלית, ולכן הזוממים לא יכולים להיכנס תחתיו. אם כך למה הוא משלם? לא כעונש אלא מסיבה אחרת. אם כאשר זמם היה "כמו שרצית להעניש אותו נעניש אותך", אז באמת לא היה אכפת לנו מה אופיו המדויק של התשלום, שהרי סוף סוף רצו לחייבו בתשלום (וכדברי מיימוני לעיל). אך אם מבינים "במה שהאשמת אותו מאשימים אותך" צריך שתהיה קודם כל אשמה. בדרך כלל עונש מהווה אינדיקציה לחטא, אך זהו מקרה יחודי בו התשלום לא הא כעונש.
ישנו קושי אחד בולט בכיוון החשיבה המוצע כאן: דין עדים זוממים אינו רק בעדות על עבירה אלא גם בעדות על דיני ממונות. האם מדובר על מסלולים שונים של עדים זוממים? האם ניתן להרחיב את הרעיון גם לדיני ממונות? אני עוד לא הקדשתי לכך מספיק חשיבה, ויתכן שזו נקודה מכרעת נגד ההצעה שלי, אך אני מציע אותה, והבוחר יבחר.
|
|
|
|
|
|
