לפני כשעתיים התבשרנו על מותו של מו"ר הרב מרדכי אליהו זכר צדיק וקדוש לברכה. אי אפשר לתאר במילים את התחושה הנוראה המלווה את הידיעה המחרידה: "יתומים היינו - ואין אב". ניתן לדמות זאת לתחושה המלווה נוסעים המפליגים בלב ים, כשהם רואים איך קברניט האוניה עוזב את הלוחות והמכוונים, ומפקיר את הנוסעים לחסדיהם של גלי הים הסוערים.

אני זוכר את השיחה הראשונה שלי עם הרב. כילדים בכיתה א' נסענו לקבל את ה"חומש" מידיו של גדול הדור. היינו ילדים, אך חשנו את הקדושה, את הצדיקות, את הגאונות ויותר מכל - את האהבה.  

אהבה גדולה לבורא עולם, אהבה שופעת ללא גבולות. אהבה מדהימה לכל יהודי ויהודי, ויכולת קבלה מדהימה של כל אחד ואחד. אהבת תורה על כל גווניה, המתאימה לאדם ששלט בכל מכמני היהדות. אהבת ארץ ישראל שהובילה אותו להילחם את מלחמתה ביד חזקה ובזרוע נטויה, ללא מורא, באותות ומופתים.

מופתים. מופתיו הרבים של הרב אינם צריכים לפרסום. משפחות רבות בישראל מסתובבות עם סיפורי ישועותיו של הרב, ברכותיו החמות ועצותיו הנפלאות היו לשם דבר. הרב היה זמין ונגיש לכולם: בפקס, בטלפון ואפילו בבית.  

במשך חצי שעה ישבנו אל מול שולחנו של הרב

הבית של הרב. זו היה הפעם הראשונה בה שוחחתי עם הרב. כנער בן 15 שבתתי בישיבת "מרכז הרב" בירושלים, השוכנת בסמיכות למקום מגוריו של הרב. דלתו של הרב הייתה פתוחה בכל ערב שבת. כחצי שעה לפני כניסת, ועד לזמן מנחה ניתן היה לבוא ולדבר עם הרב. זכינו, והגענו - שלושה בחורים צעירים, ומלבדנו אין איש. במשך חצי שעה ישבנו אל מול שולחנו של הרב וזכינו לברכות ואיחולים, תשובות בהלכה ובגמרא, אמונה והשקפה.  

כך מתחברים להם הזיכרונות. צפים הם ועולים... עוד זיכרון, ועוד אחד. הרב עולה על הדוכן, ואני, בעניים דומעות מברך "שחלק מחוכמתו ליראיו" בשם ומלכות. מלווה את הרב ביציאתו מן האולם, רואה אותו מחייך ועונה לכל אחד כאב רחמן.  

להחיות את הרוח

הרב היה בן לשושלת דורות של פוסקים ומקובלים. אביו היה תלמידו הקרוב של ה"בן איש חי" - שכולם ראו ברב את ממשיך דרכו. דרכו של הרב בפסיקת הלכה היה מיוחדת מאוד, והוא התאמץ ופעל רבות לשימור מנהגי בגדד, ולחיבור הנגלה והנסתר.

הרב אליהו היה מגדולי המקובלים בדורות האחרונים, והיה מקושר בעבותות אהבה ל"בבא סאלי" ולרב מרדכי שרעבי זצוק"ל.  

הרב השתתף במלחמת השחרור כמגן על הרובע היהודי בירושלים. העיר בה זכה לכהן כדיין. בשנת תש"ך הצליחו מאמציו של הרב להעלות את עצמות החיד"א לארץ, בד בבד עם התמנותו לדיין בבית הדין הרבני בבאר שבע. הרב היה הדיין המכהן הצעיר ביותר בישראל. לאחר ארבע שנים בלבד עלה הרב לכהן בירושלים, ובשנת תשמ"ג התמנה לרב הראשי לישראל יחד עם הרב אברהם שפירא זצוק"ל.  

הקשר בין הרב לרב שפירא היה חזק מאוד, והוא התפרסם במיוחד בשעה בה שניהם הוציאו פסק הלכה לסרב פקודה בעת פינוי ישובים יהודיים. הרב היה עשוי ללא חת ולא היסס ל"הסית" לסירוב פקודה. מול עיניו של הרב עמד דבר אחד: דעת תורה, וכל דבר אחר לא היה שווה בעיניו.  

הרב פעל רבות לאיחוד כוחות בעם ישראל והשתדל שלא להיות מזוהה עם מפלגה מסוימת. הרב קיבל בלב פתוח יהודים מכל רחבי הקשת הדתית והפוליטית, וביוזמתו נפתחו כמאה גרעיניים תורניים ברחבי הארץ שפעלו להרבות תורה ואהבה בעם ישראל.