מיתוס ההומונקולוס והיחס שבין הרצון ההכרה והמעשה

הנושא דלהלן עלה כמה פעמים בדיונים שהיו פה לאחרונה. אז החלטתי לפתוח אשכול מיוחד המוקדש לנושא זה.



קודם כל, הבה נעשה קריאה מודרכת בוויטגנשטאיין.

אני אעתיק לפה כמה סעיפים מתוך המסכת הלוגית-פילוסופית ואתרגם אותם [ההערות בסוגריים מרובעים הם הערות שלי וההערות בסוגריים עגולים הם הערותיו של וויטגנשטאיין עצמו] :

5.62 This remark provides the key to the problem, how much truth there is in solipsism. For what the solipsist means is quite correct; [...] The world is my world: this is manifest in the fact that the limits of language (of that language which alone I understand) mean the limits of my world.

ההערה לעיל מספקת מפתח לבעיה: "כמה אמת יש בסוליפציזם [=עמדה שהמחזיק בה גורס שרק הוא קיים]?" מה שהסוליפציסט מתכוון אליו הוא אמת לאמיתה. [...] העולם הוא עולמי שלי! זה ניכר לעין מתוך העובדה שגבולות השפה (אותה שפה שרק אותה אני מבין) הם גבולות עולמי.     

5.63 I am my world. (The microcosm.)

אני עולמי (מיקרוקוסמוס ["עולם קטן"])

5.632 The subject does not belong to the world: rather, it is a limit of the world.

הסובייקט [העצמי הקארטזיאני (=של דקארט. להבדיל מ"אני" סתם - דיבור בגוף ראשון, מילה המורה על האומר אותה)] איננו חלק מהעולם אלא הוא הגבול של העולם.

5.633 Where in the world is a metaphysical subject to be found? You will say that this is exactly like the case of the eye and the visual field. But really you do not see the eye. And nothing in the visual field allows you to infer that it is seen by an eye.

איפה בעולם ניתן למצוא סובייקט מטאפיזי? שמא תאמרו שזה בדיוק דומה למקרה של העין ושדה הראייה? והרי באמת אינכם רואים את העין! ושום דבר בשדה הראיה לא מאפשר לכם להסיק ששדה הראיה נראה על ידי עין כלשהי [מענין מה הוא יאמר על מקרה בו אני רואה את העין בראי... זה מה שהגל היה עונה לו].

5.641 Thus there really is a sense in which philosophy can talk about the self in a non-psychological way. What brings the self into philosophy is the fact that 'the world is my world'. The philosophical self is not the human being, not the human body, or the human soul, with which psychology deals, but rather the metaphysical subject, the limit of the world--not a part of it.

כך ישנו מובן בו הפילוסופיה יכולה לדבר על העצמי באופן לא-פסיכולוגי. מה שמביא את העצמי אל תוככי הפילוסופיה היא העובדה ש"העולם הוא עולמי". העצמי הפילוסופי איננו בן אדם, לא הגוף האנושי, לא הנפש האנושית, בה עוסקת הפסיכולוגיה, אלא סובייקט מטאפיזי, גבול העולם - לא חלק ממנו.

6.373 The world is independent of my will.

 העולם עצמאי מהרצון שלי.

6.374 Even if all that we wish for were to happen, still this would only be a favour granted by fate, so to speak: for there is no logical connexion between the will and the world, which would guarantee it, and the supposed physical connexion itself is surely not something that we could will.

 אף אם כל מה שהיינו רוצים היה מתגשם, עדיין היה זה בחסד הגורל בלבד, כביכול. זאת משום שאין קשר לוגי בין הרצון והעולם שהיה מבטיח זאת [מילוי הרצון] ואילו הקשר הפיזי [הסיבתי], שגם הוא מדומה, הוא וודאי לא משהו שהוא תוצאת הרצון שלנו. 

אוקיי.

ובכן, בואו נבחן את דבריו אלו של וויטגנשטיין.

אחד הרבנים שלי היה נוהג לומר: "אל תניח הנחות ואל תקשה קושיות." בכך הוא התכוון לומר שלעתים קרובות, סילוק תמיהות הוא פשוט סילוק של הנחות שגויות שהתמהה מניח.

וויטגנשטאיין [כמו דוד יום לפניו] מתחיל מנקודת מוצא קרטזיאנית בה יש הבחנה חדה בין הסובייקט לאובייקט - בין הדבר המוכר ליישות המכירה. כלומר, וויטגנשטאיין מניח "אני" קרטזיאני, סובייקט, מעין "עין צופה על העולם" שהיא מחוץ לעולם.

ואז [כמו יום לפניו] הוא נתקף פאראנויה: איפה הוא יכול למצוא את ה"אני" הזה בעולם?  האם "אני" קיים בכלל? וכן הלאה.

והוא מגיע למסקנה שאני זה הוא מחוץ לעולם ואיננו משפיע על העולם כלל. רצונו של האני הוא רק יחסו של האני כלפי מה שקורה בעולם באופן עצמאי מרצונו. 

יוצא שישנו איזה אני ה"תקוע" מול העולם, וכל אשר הוא יכול לעשות זה לצפות בו כמו בסרט, כביכול.

זה סוג הלך הרוח שהביא את וויטגנשטיין המאוחר וכן את הפוזיטיביסטים לזהות מצבי נפש [רגשות, מחשבות, וכן הלאה] עם התנהגויות בלבד [=ביהייוויוריזם מטאפיזי] ולהכחיש כליל את קיומו של העולם הפנים-נפשי, את ההתבוננות הפנימית [=אינטרוספקציה] וכן הלאה.

 זה גם סוג הלך הרוח שהביא את הבודהיזם לשלול את קיומו של האני ולראות בשחרור מאשליה זו, של קיומו של האני, את הפתרון לכל צרות העולם.

ניתן היה ללכת עוד צעד אחד קדימה ולראות אף במחשבות ורציות עוד אובייקטים בעולם - כמו צבעים, צורות וכו'.

אבל הבה נעזור לחבר'ה הללו לרדת מהעץ הפילוסופי הגבוה שהם טיפסו עליו  -  מהמסקנות המופרכות שהם הגיעו אליהם.

[רק כהערה צדדית: העולם הפילוסופי בהחלט ירד מהעץ הזה איפשהו בשנות ה-60, עם התפתחותו של הפונקציונאליזם ואח"כ של תיאוריית הקוואליה (=איכויות) וכך גם העולם הפסיכולוגי עם התפתחותה של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, וכך גם הבלשנות עם הופעתו של חומסקי. וכן הלאה]

ובכן, ראשית כל, בוא נבחן את הכשל הידוע בתור "כשל הומונקולוס" עליו תוכלו בקצרה לקרוא פה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%A9%D7%9C_%D7%94%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A1.

הכשל הזה הוא הנחה בדבר קיומו של "איש קטן" בתוך האדם שצופה "מן הצד" על כל מה שקורה בעולם - וזה כולל את מעשי ה"איש הגדול", מצביו הפסיכולוגיים, וכן הלאה.

סוג כזה של חשיבה הוליד הרבה תורות רוחניות ופילוסופיות:

האתיקה הסטואית (ובעקבותיה זו של שפינוזה ואף של קאנט) מבוססת על הנחה כזו:

שמה ששפיט מוסרית איננו המעשים אלא הכוונות - כלומר, יחסו של "האיש הקטן" כלפי מה שקורה בעולם  [או אי-יחסו, במקרה של הסטואים ושל קאנט] ולא מה שקורה בעולם [גם אם מדובר על מעשיו של ה"איש הגדול"];

כל התורות הרוחניות הקונטמפלאטיביות [=התבוננותיות] מבוססות גם הן על תפיסה כזאת - ויהיו אלו תורותיהם של התרפוייטים [עליהם כתב פילון ב"על חיי ההתבונות"], של תנועות הנזירות למיניהן [במזרח ובמערב], הבודהיזם, האדוויטה, היוגה, וכן הלאה. 

כבר במאה השישית לפני הספירה בהודו, אסכולת הסאמקיה גרסה שהשחרור [מוקשה] הוא ההבנה של הסובייקט [פורושה] שהוא נפרד מן האובייקט [פרקריטי] וכך הפורושה משתחרר מהפעלויותיו על ידי העולם, הפרקריטי - מאינטרס, מעניין כלפיו.  

כמה דומה זה הן לנובהרדוק [המלחמה ב"נגיעס"], והן לקאנט והן לתניא [שכל מי שאיננו דבק בקב"ה אפילו רגע קט הרי הוא נעשה מייד מרכבה לס"א] והן לרמב"ם והן לסטואה [ה"אפאתיאה", כלומר אפאתיה, אליהם הם ייחלו] וכן הלאה.

ובכן, הבה נאמר זאת בבירור: האיש הקטן לא קיים!

המיתוס הזה נוצר מתוך הפאראדוקס עליו כתבתי כבר בפורום [כאן http://www.hydepark.co.il/topic.asp?cat_id=24&topic_id=2796394&forum_id=1364 למטה]:

האדם מכיר את העולם בעודו חלק מן העולם. הכרה זו היא חלק מן העולם. אי לכך הוא מכיר גם את העובדה שהוא מכיר. וגם שהוא מכיר שהוא מכיר. וכן הלאה.

כדי לפתור פאראדוקס זה, הומצא ההומונקולוס, "האיש הקטן", שאמור לצפות על העולם "מבחוץ" ולא להיות חלק ממנו.

אלא שהנחה זו יצרה פאראדוקס חדש - מאחר ואותו הומונקולוס איננו חלק מן העולם, לא מובן איך ניתן בכלל לדבר עליו ולהכיר בקיומו.

באורח פאראדוקסאלי יוצא שהדבר הכי קרוב אצל האדם - הוא עצמו - הוא הדבר הכי רחוק מהכרתו  --- בדיוק כמו שהדבר הקרוב ביותר אצל העין - היא עצמה - איננה נראית על ידה.

כך שהנחה זו, בדבר ההומונקולוס, לא מקדמת אותנו לשום מקום שלא היינו בו מקודם – ואי לכך מיותרת.

[אגב, הגל, שסה"כ החזיק גם הוא בתפיסה אידיאליסטית-פנומנאליסטית סבר שאת האני אנו מכירים בזכות הזולת – המכיר בנו והמשמש לנו "מראה" – כמו שאת העין שלנו אנו כן יכולים לראות במראה. והחרו החזיקו אחריו סארטר ולאקאן ("שלב המראה". אגב, הסיפור של פרויד על הווצרות האגו דומה).

הגל, בתורו, המשיך ברעיון זה את רוסו ואת פיכטה – ועוד לפניהם את יעקב במה במאה ה-17, שטען שאלוהים ברא את העולם כדי להכיר את עצמו דרכו. ולהלה היו שורשים בפילוסופיה הניאופלטונית ולזאת היו שורשים בוודאנטה. כך שזה סיפור עתיק. ואכמ"ל]

אם אין אנו מניחים הומונקולוס כזה, הרי שאנו יכולים "לקבל בחזרה" את העצמי שאיבדנו בתהליך הטיפוס על העץ הגבוה הפילוסופי הלז.

אותו עצמי הוא ההומו-סאפיינס: יצור ביולוגי, חברתי, תבוני.

אותו עצמי, יותר נכון, אני, הוא חלק מן העולם: אני רוצה, אני חושב, אני מתנהג. ההתנהגות איננה עצמאית מהחשיבה ומהרצון אלא מה שאני חושב על מה שיש בעולם ומה שאני רוצה שיהיה בו קובע את האופן בו אני אתנהג כדי להגשים רצון זה.

על הנקודה האחרונה [היחס בין הרצון וההכרה לבין המעשה] כתבתי בפרוטרוט כאן:

http://www.hydepark.co.il/topic.asp?whichpage=3&topic_id=2796394&forum_id=1364

[למטה]

אעתיק לפה את מה שרלוונטי:

אריסטו ניסח בזמנו סכמה [=תרשים] שנקראת "סילוגיזם פראקטי" [או "שכילה מעשית"] http://en.wikipedia.org/wiki/Practical_syllogism


הסכמה הזאת מתארת את היחס שבין התבונה לבין הרצון לבין המעשה

[אמנם באופן גס קמעה - אבל תואם בקוים כלליים לאופן בו מקובל לראות את היחס ביניהם בד"כ ע"פ השכל הישר].



הסכמה היא כלדלהן:

1. הנחה: פלוני מעדיף שיתקיים מצב ענינים  S על פני התקיימותם של כל המצבים האלטרנטיביים ל-S שפלוני סובר אודותם שהם ברי השגה [=פלוני חפץ ב-S].

2. הנחה: פלוני סובר שהדרך האופטימאלית להבאתו של מצב ענינים S  לידי התקיימות מבין הדרכים הידועות לו היא אופן פעולה A [=פלוני סובר ש-A היא אמצעי ל-S].

3. מסקנה: פלוני בא לידי עשיית A [= פלוני מתכוון לעשות A].




הנחה (1) היא התכלית שיש לפלוני [=מטרתו של פלוני. ותיהיה מורכבת ככל שתיהיה].


הנחה (2) היא הסברא התיאורטית של פלוני אודות המערך הסיבתי על פיו מתנהל העולם
["סברא" כמובן יכולה להיות תיאוריה מסובכת ככל שתיהיה. היא יכולה להיות גם שגויה] .

מסקנה (3) היא הדרך המעשית בה פלוני מתכוון לנקוט [ותיהיה מורכבת ככל שתיהיה].

הערה: אין המובן של "מתכוון" wishful thinking מהסגנון "מחרכך אלמד תורה כל היום" אלא למצב בו פלוני ממש בא לעשות מעשה. אריסטו עצמו ניסח את מסקנה (3) בתור המעשה עצמו. אני פשוט סייגתי אותה בתור כוונה בלבד משום שלעתים אנו נכשלים בנסיון לעשות דבר מה. 

הסכמה הזאת מתארת את מה שאנו קוראים לו: "שיקול דעת" או "ראציונאל של פעולה" או "החלטה".



זו הנוסחה שגם מאפשרת לנו לפרש בדיעבד את מעשיו של פלוני [או: לתת משמעות ראציונאלית למעשיו של פלוני] במונחי רצונו של פלוני וסברותיו של פלוני.

למשל:

1. הנחה: פלוני עשה A.

2. הנחה: פלוני סבר ש-A היא אמצעי ל-S.

3. השערה: כנראה שפלוני חפץ ב-S.


או:

1. הנחה: פלוני עשה A.

2. פלוני חפץ ב-S.

3. השערה: כנראה שפלוני סבר ש-A היא אמצעי ל-S.


וכן הלאה.


 



באופן זה אנו בדרך כלל [ביומיום - לא במדעי המוח או בפסיכולוגיה] לומדים על אמונותיו ורגשותיו ורצונותיו של הזולת - ובכלל שיש לו כאלה.
[הערה: גם דיבור הוא מעשה].




סכמה זו גם נותנת לרצון האנושי ולהאמנה האנושית את המקום הראוי להם במערך הסיבות העולמי.


ז"א - הסכמה הזאת היא תוכנה [מפושטת או פרימיטיבית קמעה] המתארת את מה שאנו קוראים לו "פעולה" - בדיוק כמו תוכנת מחשב.

[הערה: לתנועות גוף בלתי רצוניות/שאינן מכוונות מטרה - כגון רפלקסים - אין אנו קוראים "פעולה" בדרך כלל.]



עכשיו, שימו לב לכמה דברים:

א. לכך שההנחה (1) היא נתונה בפני האדם קודם לשיקול דעתו.

אמנם מטרות מסויימות שלנו הן לעתים אמצעים למטרות אחרות - כלומר, הינן מטרות ביניים. אבל לחשבונות האנושיים יש סוף - ולו משום שיכולת החשבון שלנו היא סופית.

א"כ הבה נפרש את S כתיאור של תכלית סופית כלשהי [ותיהיה ארוכת טווח או קצרת טווח ככל שתיהיה: למין הרוויית צמאון ברגע הנוכחי ועד זכייה בחיי העולם הבא או הושעת העולם מידי כוחות הסטרא אחרא].

כל מטרות הבייניים, איפוא, תיכנסנה תחת הכותרת A [=דרך פעולה].

מכיוון ששיקול דעת מעשי כבר מניח מטרה כלשהי, המטרה [הסופית] הנתונה עצמה איננה יכולה להיות תוצר של שיקול דעת זה.
[לפחות לא תוצר מכוון. כמובן שמעשים בתורם משפיעים על התכליות - אבל זה תוצר לוואי של התהליך]


ב. מה שזה אומר הוא שכדי שתיהיה לנו בכלל הבנה של מעשי הזולת, אסור שיהיה דבר כזה - בחירה חופשית - שיתערב לנו כל הזמן במעשים אלו.


אחרת, לנסות להבין את מעשי הזולת יהיה בדיוק כמו לנסות להבין את ההשגחה האלוקית.

משל: למה הדבר דומה? למאן דהוא ששואל: "מדוע האבנים נופלות על הקרקע?" ועונים לו "בגלל שכך ה' רוצה".

עכשיו, תשובה זו יכולה להיות אמת לאמיתה אבל איננה מקדמת את שואל השאלה בהבנתו את העולם - כי זו אמת שהיא אפריורית, אפילו אנאליטית [=מושגית], ואי לכך חסרת תוכן ממשי:

כי  לא משנה מה יקרה, זה יקרה מכיוון שכך ה' רוצה שיקרה.

אין זה מספק לנו אינפורמאציה מה יקרה [כלומר, לא מאפשר לנו לערוך תחזיות]; אין זה מסביר מדוע ה' רוצה שיקרה כך ולא אחרת [שאבנים תיפולנה ולא תעופנה]; אין זה מספק לנו איפורמאציה איך לפעול כך שה' ירצה שאנו נשיג את המטרות שלנו [כגון: איך לבנות מטוסים שה' ירצה שהם לא יתרסקו]; וכן הלאה.

דווקא בגלל שהתשובה "כי זה מה שה' רוצה" היא תשובה נכונה תמיד, היא גם אף פעם לא אינפורמאטיבית. 


אילו היה דבר כזה, רצון חופשי, היכולת שלנו להבין את מעשי הזולת ולחזות אותם [שהיא יכולת חיונית בהתנהלות שלנו בחברה!] הייתה בדיוק כמו היכולת שלנו להבין את ההשגחה האלוקית -  כלומר, נעדרת כליל.
 
כי כל מעשי הזולת היו מוסברים ע"י רצונו החופשי של הזולת - כלומר, לא מוסברים כלל.

בתשובה לכל שאלה מהסוג "למה פלוני עשה כך וכך?" התשובה הייתה האימרה הגנרית [=כללית, סתמית]: "כי זה מה שפלוני רצה לעשות".


אבל העובדה היא שיש לנו יכולת [לא מושלמת, כמובן] להבין את התנהגות הזולת ואף לחזות אותה!

למשל: כל אחד יודע שלא כדאי לירוק לבוס בפנים, פן יבולע לו....

משמע - אין בחירה חופשית!




ג. כמו כן, מה שזה אומר הוא גם ש"רצון חופשי" - כזה שהוא תוצר של שיקול דעת/החלטה/ראציונאל - הוא מושג חסר משמעות - לפחות אם אנו משתמשים במילה "רצון", "החלטה" וכו' באותו מובן בו אנו משתמשים במילים אלו בסכמה זו.


זאת משום שהסכמה הזאת מניחה שעל מנת שתיהיה בכלל החלטה, צריך שיהיה רצון נתון מראש. ההחלטה מוסברת ע"י הרצון וההאמנות ולא להיפך, ע"פ סכמה זו.



ד. אין צריך לומר שהאמנה [=סברא] איננה חופשית:

כשאדם מאמץ האמנה, הוא מאמץ אותה כתיאור של המציאות הקיימת בפועל - בין אם הוא מרוצה מכך ובין אם לאו - כלומר, בנפרד מרצונותיו לגביה.
 אדם לא שוגה במכוון.
[זו אפילו סתירה במושג, כמקובלנו ממור http://en.wikipedia.org/wiki/Moore's_paradox].  


ה. מכיוון שההאמנה איננה חופשית והרצון איננו חופשי, בהנחה שהסכמה לעיל נכונה, הרי שגם פעולה איננה חופשית: שהרי היא תוצאה ישירה של הרצון וההאמנה.


מש"ל. 




עכשיו, בחזרה לדוגמת שפינוזה:

אם נייחס רצון ואמונות לאבן, אז כשנראה אותה נופלת, נשער שהיא חפצה להיות מוטלת על הקרקע ומאמינה שנפילה זו היא האמצעי להשיג מטרה זו. 


במילים אחרות - ייחוס רצון או האמנות לאבן לא יגרום לנו לנטוש את תורת ניוטון, למשל. ייחוס כזה של רצון הוא פשוט יהיה תיאור של אותם מצבי הענינים המתקיימים ע"פ תורת ניוטון רק בדרך יותר מסורבלת ופחות מדוייקת.

[ואגב, תיאור כזה איננו רחוק מהטלאולוגיה [=תכליתנות] הקלאסית עליה כתבתי פה http://www.hydepark.co.il/topic.asp?topic_id=2778198&forum_id=1364]



עכשיו, במקרים של אבנים נופלות,  אין שום צורך הסברי בייחוס רצון לאבן. אבל במקרה של בני אדם יש צורך כזה:

1. גם כי אנו בקושי יודעים משהו (עדיין?) על פעילות המוח

2. וגם אם ידענו הכל, ברור שהמכאניזם הפיזיקאלי הרבה יותר מורכב מהסכמה לעיל

3. זאת ועוד: אנו לומדים על הזולת בראש ובראשונה מתוך התבוננות בנפשינו פנימה - ושם אנו בטוח לא מוצאים נוירונים אלא דווקא רצונות והאמנות...


לגבי נקודה 3, ישנה תיאוריה פסיכולוגית שלמה שרואה ביכולות החברתיות של אדם [בין אם זה תקשורת או אינטראקציה אחרת] תוצר של סימולאציה נוירופיזיאולוגית של הזולת בתוך מוחו של אותו אדם.

על זאת כאן  http://plato.stanford.edu/entries/folkpsych-simulation/