התורה מציינת את מיתת מרים בסוף ארבעים שנה במדבר ומיד מספרת "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה"(במדבר כ, ב) עם ישראל מתלוננים לפני משה ואהרון, והקב"ה מצווה את משה שיקח איתו את מטהו וידבר אל הסלע על מנת שיתן מימיו; אבל משה רבינו מכה בסלע וכתוצאה מאירוע זה נגזר על משה ואהרון שלא להיכנס לארץ "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (שם יב) מסביר רש"י: "שאלו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו" אולם כיוון שמשה הכה בסלע במקום לדבר אליו נבצר מישראל ללמוד את המוסר היוצא מהקל וחומר ולכן נענש. שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: אומנם נגרם חסרון בלימוד מוסר בקרב העם, אך לכאורה היה אפשר לתקן את המעוות על ידי שה' ישלח שוב את משה ואהרון לדבר אל סלע אחר והקב"ה יוציא ממנו מים וממילא ילמדו בני ישראל קל וחומר כמתוכנן בראשונה. מדוע אם כן נענש משה רבינו בחומרה כל כך גדולה? והפליאה רבה יותר לאור העובדה שאכן הקב"ה נוקט בצעד זה; בהמשך הפרשה נאמר: "מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן...וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם" (שם כא, יג-טז) מפורש בפסוק שה' ציווה למשה לאסוף את העם על מנת לתת להם מים, אך לא נאמר לו "אסף את העם על פי הבאר", מדייק מכאן הרב שבזמן הציווי הבאר עדיין לא הייתה שם. אם כן ייתכן שפשט הפסוקים הוא: הקב"ה נותן להם הזדמנות נוספת לדבר אל הסלע, ואכן בפעם הזאת משה אינו טועה אלא מדבר אל הסלע וממילא עם ישראל לומדים את המוסר הנזכר; ואולי זו הסיבה המביאה אותם לומר את השירה הסמוכה: "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" (שם יז) שירה על הבאר שניתן לפרש אותה כהודאה להקב"ה על שנתן להם מים. אומנם חז"ל פירשו שירה זו לא רק על בארה של מרים אלא גם על התורה. הבאר היא התורה ועם ישראל אומרים שירת הודיה על מתן תורה; אלא שאם נסביר כך קשה: מדוע לא אמרו שירה זו בזמן נתינתה? מה ראו לחכות לסוף הארבעים שנה במדבר כדי לאומרה? אלא שלפי מה שהסברנו רק עכשיו ראו בחוש את כוחה של תורה וכוחו של דבר ה', ולכן מצאו לנכון לומר שירה כעת, לאחר שהבינו איזו מתנה נפלאה קיבלו שאפשר על ידה לשלוט על הבריאה כולה. היוצא מכאן הוא שאכן משה רבינו תיקן את העבירה של הכאת הסלע; מדוע אם כן לא נתבטלה הגזרה הקשה שלא להיכנס לארץ? אומר הרב: אומנם היה תיקון אך לא מושלם; חז"ל לימדונו שאינו דומה מה שהאדם לומד בצעירותו למה שלומד בזקנותו. המשנה אומרת: "אלישע בן אבויה אומר: הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על ניר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על ניר מחוק"(אבות פ"ד מ"כ) אומנם בהמשך המשנה רבי חולק על אלישע בן אבויה ואומר שלא צריך להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, יש לפעמים קנקן חדש מלא ישן; ובכל זאת אינו דומה מה שאדם לומד כשהוא ילד למה שלומד כשהוא מבוגר יותר. ממילא אם ה' רצה שבני ישראל ילמדו מוסר בקל וחומר מן הסלע לפני כמה חודשים והם לא למדו, גם אם עכשיו לומדים אותו זה כבר לא אותו דבר. הרי לנו שהטעות לא תוקנה לגמרי ולכן הגזרה שלא להיכנס לארץ לא בוטלה. הגמרא אומרת: "א''ר זירא אמר רב: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת" (שבת כא:) רבי ירמיה הסביר טעמו של רב: "קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה". חכמי בית המדרש אמרו הסבר זה לפני אביי ולא קיבל. מאוחר יותר כשרבין הגיע מארץ ישראל לבבל אמרו אותו הסבר בשם רבי יוחנן, אביי קיבלו ואמר: אילו הייתי זוכה הייתי לומד זאת מלכתחילה. שואלת הגמרא: מהי נפקא מינה? הרי בכל זאת למד אותו! אלא שהנפקא מינה ל"גירסא דינקותא", כשלומדים בגיל צעיר "מתקיים יותר משל זקנה"(רש"י) לכן הצטער אביי על שלא למד את הלימוד כבר בפעם הראשונה. מוסר גדול אפשר ללמוד מדברים אלו. יש אנשים שלומדים מספרים משובשים מלאים דברי הבאי והבלים, וגם אם בגיל מאוחר יותר מתקנים זאת זה כבר לא אותו דבר. הגמרא מספרת על רבי עקיבא שציוה את רבי שמעון בר יוחאי: "כשאתה מלמד את בנך למדהו בספר מוגה... שבשתא כיון דעל על" (פסחים קיב.) אם יש שיבוש בלימוד כבר לא נשכח בקלות. במיוחד צריכים להיזהר מספרים שתוכנם מלאים בהשקפות פסולות ומשמיצים את תורתנו הקדושה; כל שכן ספרים המעוררים את תאוות יצר הרע, המכשילים את האדם באיסורי תורה כגון: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (במדבר טו, לט) סוחר גדול וממולח הוא היצר הרע, ומתנהג כמו שסוחרים לא הגונים מתנהגים: מייפים ומקשטים את הסחורה כדי שתֵראה משובחת כשבפנים הכל רקוב. כך מייפים ספרים עם כל מיני תמונות ומשפטים משכנעים כשבאמת דברי הכפירה מסתתרים בתוכם וחודרים לביתנו ולילדנו. המשנה (סנהדרין צ.) אומרת מי אלו שאין להם חלק לעולם הבא וביניהם הקורא בספרים חיצוניים. הגמרא דנה על איזה ספרים התכוון התנא, על ספרי מינות וכפירה או אפילו על ספר בן סירא וספרים כדוגמתו שלמרות שאין בהם דברי כפירה, הם מלאים דברי הבאי ומביאים את האדם לידי ביטול תורה. הגמרא מביאה גם דוגמאות של דברים מועילים שיש בספר בן סירא ובכל זאת אמרו עליו מה שאמרו; מה יגידו אם כן על ספרים המעוררים את היצר ומכשילים את האנשים? מה עם הילדים שנחשפים לכל מיני תועבות המסוגלות לגרום נזק בלתי הפיך? בהגדה של פסח דורשים את הנאמר בהבאת ביכורים לבית המקדש: "וְאֶת עֲמָלֵנוּ" "אלו הבנים" ואכן כל עמלנו הם בנינו היקרים, המופקדים אצלנו לתקופה מסוימת; חייבים לשמור עליהם מכל המזיקין ולחנך אותם על דרך הישרה, בספרים קדושים כמסורת אבותינו. כוחות האדם מוגבלים, ככל שיכניס לראשו דברים בטלים - פחות מקום יהיה לדברי תורה. אשרי מי שזוכה למלא את ראשו בדברים שבקדושה, ביראת שמים, התמדה בלימוד התורה - אלו הם הדברים שבונים את האדם ומביאים אותו לחיי העולם הבא | 
