כבר מזמן תכננתי לפתוח כאן אשכול על מושגי הכבוד המשתנים בדורותינו, אבל רציתי לקרוא קצת על הנושא לפני כן. כנראה אינני מצליח, לכן אנסה להציג את הדברים באופן קצת בוסרי.
נזכרתי בכל העניין בעקבות דבריו של הטרול "מתחנף עצכ"ח" אשר באשכול "נמאס לי מהחרדיות" הסביר ממה התרשם כל כך בהפגנה למען עצורי עמנואל:
"כשראיתי את מסירות הנפש של אותם יהודים תמימים, את התמימות בה הם עומדים בשמש הקופחת ומוחאים כפיים כשהם נכנסים לכלא. הבנתי שהיהדות המקורית, זו שניתנה בסיני, עם כל ההתפתחות ההלכתית והמחשבתית, נשארה אותנטית אצלם. הם אלו שמוסרים את נפשם, הם אלו שמפחדים מדבר ה', שיראים ממנו, שעובדים את ה' באהבה. עם כל האמונות הטפלות, זה מה שה' ביקש, שיאהבו אותו, שיפחדו מדברו, שישמעו בקול הזקנים וימסרו את הנפש על מה שהם מצווים.... ראיתי את הירושלמים מתגודדים סביב, כת אובדי דרך אומללים שעבר עליהם הכלח. נכון, החינוך שלהם קלוקל ואינו מוליך לשום מקום. אבל הם לפחות בכלל אלו ששומרים את הגחלת שניתנה בסיני, ששלשת אלפים שנים עומדים בני אדם דור אחר דור סביב ספר התורה כששיניהם נוקשות, כשהם שומעים את שם ה' הגוף שלהם רועד. כשהם אומרים "ה' מלך" הם מתכוונים לכך, הם מרגישים אליו כמו שהרגישו אל לואי ה14 בימיו הגדולים. ה' הוא המלך שלהם, לא שלכם, אנשים אומללים."
הנה נקודה מעניינת. האם אנו צריכים, או יכולים, להתיחס אל הקב"ה כפי שהתייחסו הנתינים ללואי ה 14?
פילוסופים מודרניים (אני קראתי על כך אצל ריצ'ארד טיילור אבל גם הוא מביא מקור אחר) מחלקים בין מושג הכבוד המסורתי (honor) לזה המודרני, dignity .
החילוק הוא די פשוט. בחברה הקדומה (נאמר, זו הפיאודלית), היה מושג של כבוד שהוא מצד אחד לא שוויוני (כלומר ניתן דווקא לראובן ולא לשמעון, או ללואי ולא לאנטואן) ומצד שני לא תלוי בהישגים או ביכולות. המלך לואי או הנסיך או הצאר או הסולטן או הווזיר – כל אלו זכו לכבוד מכח לידתם, ובודאי שכל מי שהיה חולק כבוד דומה בפניהם למישהו אחר היה נחשב למורד במלכות (ואדוני יואב). כאשר מישהו השתחווה בפני לואי ואמר לו שהוא מלך חסד, גאון צבאי, אוצר תרבותי וגם צדיק תמים, הוא כמובן לא ממש היה צריך לחשוב כך באמת. ביטויי הכבוד והחנופה הם בעצם תווית שאומרת: אני מתחתיך, אני כפוף לך.
בחברה המודרנית קיימים שני סוגי "כבוד". האחד הוא מה שמכונה "כבוד האדם", כלומר התפיסה כי לכל יצור אנושי מגיע באופן בלתי מותנה איזה יחס בסיסי של כבוד – לתת לו לבחור את בחירותיו בעצמו ולא להשתלט עליו, לאפשר לו איזה סל בסיסי של לימודים או של רווחה וכדומה. זהו כבוד שאינו תלוי הישגים אבל הוא שוויוני – הוא מוצע לכל אחד בעקרון.
ה"כבוד" מן הסוג השני הוא תלוי הישגים ואינו שוויוני. ברור שאם מחר יחליטו שכל אזרח בישראל יקבל את פרס ישראל לחקר הכימיה בטקס של יום העצמאות הקרוב הפרס יאבד את משמעותו. משמעות הפרס (מעבר לצד הכספי, יש הרבה פרסים שהאספקט הממוני שלהם זניח) הוא נתינת כבוד דווקא לפלוני ולא לאלמוני. למה? כי ההוא שמקבל את הפרס אכן תרם רבות לחקר הכימיה.
והנה יש אמת מסוימת בדברי הטרול שלנו. הנקודה היא שאורח החשיבה המודרני גורם לי לראות בבעלי "כבוד" מן הסוג הישן – נאמר נסיך בריטי – משהו שבין המצחיק לפרימיטיבי. למה שאקרא למישהו "הוד מעלתך" ואנהג כלפיו בגינונים כאלו ואחרים כשהוא לא עשה שום דבר מיוחד? אני זוכר שביקרתי פעם באיזו קהיליה חסידית בחו"ל וראיתי מין חברה היררכית עם תפקידים כמו "הגביר" וכדומה – לא יכולתי להמנע מהמחשבה שזו פשוט חברה פרימיטיבית.
לפני שנים רבות הגעתי לבית חולים עם בתי הקטנה, וכשבאה הפרופסור לתשאל אותנו ושאלה "למה הגעתם לפה" עניתי לה "כהן שלח אותנו" והיא מייד תיקנה אותי "דוקטור כהן". לא יכולתי להתאפק וצחקתי לה בפנים, והמתמחה האומלל שעמד לידה בלע את החיוך במאמץ רב.
באותה מידה, אם מחר הילדים שלי יתחילו לכבד אותי לפי הסטנדרטים שמציבים הלכות כבוד ומורא בשו"ע ארגיש את עצמי אידיוט גמור. שהבן שלי לא ישב במקומי? שלא יסתור את דברי? מגוחך. דבר דומה אני מרגיש כשיוצא לי לדבר עם מישהו שחולק לי שבחים באופן גלוי מדי – מצד אחד אני נהנה מאד, כמובן, אבל במקביל אני מתכווץ באי נוחות. ברור שאם היה בא מי ומתחיל להלל אותי בסגנון שדיברו עם לואי ה 14 הייתי בורח.
אבל ברור שבזה אכן איבדנו משהו מאד בסיסי בדתיות שלנו, שכן היחס כלפי הקב"ה כפי שהוא מבוטא בעיקר בתפילות הוא אכן יחס של כבוד מן הסוג הישן, ואכן אני חושב שזה הופך להיות יותר ויותר חסר משמעות. פעם מישהו סיפר לי על איזה ראש ישיבת הסדר שמוכר לתלמידיו בשיחות את כל המסרים הישנים, אבל בכל מקום שהסיפור או המשל מדבר על "מלך" הוא מחליף אותו בדוגמה עם מג"ד. רואים? מערכות היררכיות כמו צבא, בתי חולים ובתי משפט הן היחידות שבהן עדיין קיימות ההצגות של כבוד ויקר וידידי המלומד, אבל גם זה מושא לחיוכים בעיני כל המשתתפים.
אז מה באמת יהיה? האם נוכל לנצח להמשיך בשגרא דלישנא של המלך הגבור והנורא גומל חסדים טובים וקונה הכל (אולי קשור לנביאים מול אנשי כנה"ג) ? ברור שאיבדנו כאן משהו שספק אם יחזור, וכשאני קורא אצל קישון שחלק השבח בתפילות של הדתיים "היה מעליב אפילו את הקומפיוטר של עירית תל אביב" קשה לי שלא להזדהות.
והנה הצד השני: האם יכול להיות שאנשים כמו הטרול היקר שלנו, או אנשים אחרים בחברה החרדית, רוצים (אולי שלא במודע) לשמר את המבנה ההיררכי והכוחני של החברה כדי שתשמר אצלנו "מלכותא דארעא" שניתן יהיה לדמות אליה את מלכותא דרקיעא? איזה מחיר מוצדק לשלם על כזה דבר?
עולה בזכרוני הרב בעל התניא, שמסר נפשו, כפשוטו, ויצא לדרך קשה ומסוכנת ומת בטלטולי המסע, רק כדי לא לצאת חלילה וחס מתחום שלטונו של הצאר הרוסי, כדי לא לנשום ולו לרגע אחד אויר של חופש יחסי תחת נפוליאון. מה הוא מצא באלכסנדר הראשון? אכן הלה היה בחור טוב יחסית לניקולאי, אבל עד כדי כך? האם זה מה שהיה חשוב לו, להיות תחת המגף הפרבוסלבי כדי שלא לשכוח את הקדוש ברוך הוא?
טוב, קשקשתי הרבה יותר מדי, אסיים כאן ואשאל לדעתכם.
תוקן על ידי שנרב_נ ב- 23/06/2010 00:41:57
