בספר תולדות הגר"א (לא מצוין איזה ספר).
...עד שהגיע עמנואל קאנט וצירף את הפילוסופיה, היה הכל עמל פה (כלומר דיבורי שווא).
הגיה החזו"א "ועד בכלל". (כלומר עדיין דיבורי שווא).
מתעוררות כאן כמה שאלות, ודורשי עיון.
1. האם כוונת החזו"א דווקא לפילוסופיית קאנט שהיא עדיין עמל פה, אבל למה שכבר היה ידוע בדורו של החזו"א
ניתן לשוות ערך רציני יותר. או שמא כוונת החזו"א היא בהתייחס לדברי כותב הספר הנ"ל. אבל כוונתם גם על הבאים אחריו.
2. לכאורא מה מצא בעל הספר הנ"ל בדברי קאנט שכבר אינם עמל פה ?!. כנראה את העמדת ההכרה על צורות ותבניות קליטה אנושיות.
בשונה מהמקובל בדרך כלל עד זמנו, שההכרה תיתכן בלא קטיגריות תיווך אלא כהכרה טהורה את המציאות כמו שהיא.
ולכך כינה את הרעיונות הפילוסופיות הנפוצות, ובעיקר את אלו השוללות מציאויות ומושגים מטפיזיות (כמציאות האל,
כאפשרויות נבואה וניסים, עולם נשמות עכשוי ועתידי. וכד') כדיבורי שווא.
א"כ מדוע חלק עליו החזו"א, ומה היא אכן השקפתו בענין ההכרה. האם לא נחה דעתו ממהפכתו (האנטי !) קופרניקנית
של קאנט, והוא כן דגל בתורת ההכרה הקדומה. אלא שמצא כשלים אחרים במסקנותיהם, ולכך הכל דיבורי שווא.
(יעוין אמו"ב א ט.- לא מצונזר).
3. גיסו של החזו"א (הגר"י קניבסקי) בספרו האמוני חיי עולם (ח"א פכ"ד), מביא וז"ל (לא בציטוט): מאות בשנים נסמכו
אלפי חוקרים על אריסטו ויסדותיו שאין להרהר אחריו כלל וכו' עד שבא חכם אחד מקניגסברג וסתר את כל דברי אריסטו והבאים
אחריו, הרס הרס עד היסוד עשאם פטפוטי הבל. האם נקט כאן לא כהחזו"א.
4. האם מהפכת ההכרה של קאנט, בסיכום. מטיבה עם עקרונות הדת או לאו. כי מחד, היא מקילה את עוצמת ההתקפות האמפיריות
והלוגיות הקדומות, ונותנת אפשרות קיום למקובל במסורת. מאידך, היא גורמת שהוכחות דתיות ראציונאליות, והגיגים אונטולוגיים
במהות הדת. כבר כמעט אינם באפשר. והעמדת עקרונות הדת על המסורת בלבד, מחלישתה למעשה.
(אולי זוהי סיבת התנגדות החזו"א, עיין אמו"ב שם).
