זה זמן רב מתבשלת במוחי התובנה שההתבדלות מן העולם וההימנעות מביקורת עצמית גורמים באופן בלתי נמנע לכך שהציבור החרדי כקבוצה מאבד את המגע עם המציאות ומפתח הפרעת אישיות קיבוצית . אדם פרטי שיגודל בתנאים כאלה , ללא קשר עם אחרים , יפתח בהכרח שגעונות גדלות שגעונות רדיפה ושגעונות סתם . בו בזמן הוא גם יגדל להיות אדם נטול טאקט ונטול יכולת להסתדר עם אחרים . נראה לי שכמו שאדם פרטי יכול לפתח הפרעות אישיות , זה יכול לקרות גם לציבור . נראה לי שזה אכן קורה לציבור החרדי.
בנערותי שמעתי תיאוריה אודות ההבדל בין רבי יואל טייטלבוים ור' מנחם מענדל שניאורסון. שניהם היו מנהיגים מאד נערצים על קהל חסידיהם ושניהם היו אנשים בודדים שנפטרו מן העולם בלא להותיר אחריהם משפחה , אבל ר' יואל היה בעל חוש הומור ובנוסף על כך היה מספר מצומצם של אנשים שהיו מיודדים איתו ושהיו יכולים לדבר איתו בגובה העיניים ולהתלוצץ, לכן הוא ידע לקחת את עצמו בפרופורציות הנכונות . ר' שניאורסון היה חף מכל חוש הומור ואם לא די בזה , לא היה בין חוג מכריו אפילו אדם אחד שהרשה לעצמו לדבר איתו בגובה העיניים . בתנאים אלה תהליך הפיכתו למשיח בעיני עצמו היה בלתי נמנע.
הלקח הוא שדווקא אדם גדול , שיש לו כשרונות יוצאי דופן ושנערץ על אחרים , דווקא אדם כזה זקוק יותר מאשר אחרים לביקורת , להומור עצמי כדי להתרגל לא לקחת את עצמו תמיד ברצינות . עוד יותר מכך הוא זקוק לקשר עם אנשים שיחזיקו אותו על הקרקע.
ומן הפרט אל הכלל אין דבר מזיק יותר לציבור ודווקא לציבור שמשתבח בהיותו מוסרי מאחרים וחי לאור ערכים נעלים , מאשר ניתוק מכל האחרים שעוד מלווה בהיעדר ביקורת עצמית.
אבל לצערנו אצלנו מקובל רק טפיחות עצמיות על השכם ותגובות מתגוננות ואף עוינות לכל ביקורת . אפילו השמעת אמיתות בסיסיות וידועות יכולה להפוך את המשמיע אותם לאנטישמי או לאכול שנאה עצמית . התגובות היחידות לביקורת הן חיטוט במניעים והשמצות.
והתוצאות? זה הנושא שאני רוצה לכתוב עליו .
ישנו פער עצום ובלתי נתפס בין האופן שבו יהודים חרדים תופסים את עצמם, את התנהגותם , את השלכת התנהגותם על אחרים שאינם חרדים וגם את כוונותיהם של אחרים כלפיהם - לבין איך שהללו נתפסים על ידי אחרים המושפעים מהם . לעתים קרובות התפיסה הזאת היא בסתירה כל כך בולטת לאיך שכל משקיף מן הצד רואה את הדברים , שאדם יכול לתלוש שערות ראשו מרוב השתוממות על תהומות העיוורון האנושי.
[ולא רק בהתנהלות עם אחרים כך , אלא גם בתוך העולם האמוני, כל החשיבה הדתית הופכת להיות כל כך מנותקת מן המציאות . רעיונות כמו מסירות נפש , יראת הרוממות , אהבת השם, שבירת המידות ואהבת ישראל הופכים לקונסטרוקטים מופשטים בלי כל מגע עם המציאות, בלי שיש מושג מה באמת משמעותם המעשית . גם בתחום הערצת הגדולים , אנשים מדברים על גדלותם ועל שלמותם ועל עומק ראייתם תוך עיקור כל המושגים מתוכנם , כי אין מעמידים אותם מול שום מבחן מציאותי. זהו מתכון בדוק לפיתוח דמיונות ולשגעון גדלות . אבל השלכת הניתוק מהמציאות על החשיבה האמונית היא עניין נכבד בפני עצמו שלא אגע בו עתה. ]
לפני זמן לא רב פתחתי אשכול שבו הסברתי למה ברור שהחרדים חיים על חשבון הכלל.
לא בחרתי לעסוק בנושא בגלל שאני חושב שבאמת חשוב לדעת מי מממן את מי. אני לא חושב שמוטלת על כל אזרח באופן פרטי חובה להשתדל להחזיר לחברה תמורה לכל מה שקיבל ממנה . אבל יש שני סיבות חשובות ללבן את הנושא במקרה של החרדים .
האחד שביחסים בין בני אדם כמעט ואין בנמצא מידה יותר מגונה מאשר כפיות טובה . כאשר אדם מקבל ומקבל ואינו נותן שום תמורה, ולא עוד אלא הוא כופר בטובה וצווח שמגיע לו והוא עוד מקלל את נותן לחמו ומפתח פנטזיות על נקמה והשפלה של המיטיב עמו, זהו מצד עצמו , דבר שאין הדעת סובלתו. התנהגות כזו אופיינית למי שאין לו קשרים פשוטים ישירים וכנים עם הזולת , אלא כל מגעו עם הזולת הוא דרך מסך של פנטזיות ודמיונות . לכן חשוב מאד קודם להעיר את האנשים מחלומותיהם , להעמידם מול המציאות , שידעו את האמת . כי לא מדובר ברוע וזדון אלא בבורות ועיוורון.
חשוב מכך היא ההשלכה על תפיסת החרדים את עצמם. הרבה חרדים חושבים שהם בוחרים בחיי צניעות ופשטות מתוך מסירות נפש לתורה . וזה אכן היה נחשב לדבר נאצל אם באמת הם היו נושאים במלוא מחיר החלטותיהם .
אבל הם לא מודעים לכך שעל כל יום שהם חיים ונהנים מכל מה שהמדינה מעניקה להם , בביטחון , תשתיות , בריאות , תקציבי חינוך ואף העברות כספים במזומן , אנשים אחרים נאלצים לבצע כמות מסוימת של עבודה בלי לקבל על כך תמורה . מישהו נאלץ לעמוד עוד זמן בחום היום כמאבטח בקניון או לספוג עוד קללות מלקוחות נזעמים במרכז שירות לקוחות או להסתובב במונית או להישאר עוד משמרת בבית חולים או לצבוע עוד קיר או להקליד עוד תוכנה , כאשר התמורה לעבודה נוספת זו הולכת למימון הוצאות המדינה על האברך הצנוע שכלל וכלל אינו מודע אפילו למה שהוא מקבל, כי הוא לוקח את כל מה שהמדינה מספקת כעניין המובן מאליו. קשה מאד לראות את הנאצלות בנצלנות הזאת. אין כאן שום דבר רוחני.
זוהי דוגמא לפער העצום בין התפיסה העצמית לבין המציאות. אכן לא צריך לרדוף אחרי כל אחד ואחד ולדרוש ממנו להחזיר את חובו לחברה , אבל חשוב שכל אחד ידע ויבין היכן הוא עומד . חשוב שידעו שאין כאן שום דבר גדול או נאצל , שום דבר שראוי לקבל עליו שכר בעולם הבא , סתם בחירה באורח חיים כביכול צנוע כאשר העול נופל על מישהו אחר .
גם פרשת עמנואל זימנה לי הזדמנויות לאינספור להיתקל בריחוף בעולם הדמיון שאחינו החרדים שרויים בו . ולמרות שהנושא הזה כבר נדוש איני יכול להתעלם ממנו .
כבר דשו ולעגו רבים על דימויי מסירות הנפש וקידוש השם שנילוו לכליאתם של ההורים בעמנואל למשך שבועיים . ניתן לטעון שמדובר בעסקנים ויחצ"נים ומסבירנים שזה דרכם תמיד , מתוך זלזול באינטליגנציה של הציבור , לנפח ולהגזים ולהציג תמונות קורעות לב ודמעות תנין עד שאף אחד אינו לוקחם ברצינות , כמו בפמפלטי הצדקה של קופת העיר .
אבל לא מדובר רק בעסקנים . קראתי לפני יומיים שהאדמור מסלונים השווה את מסירות נפשם של ההורים בעמנואל למסירות נפשם של חנניה מישאל ועזריה , לא פחות. יש לו אף צד לחשוב שגדולה קידוש השם שעשו הורי עמנואל מקידוש השם של חנניה מישאל ועזריה שהפילו עצמם לכבשן האש ובלבד שלא להשתחוות לצלם , כי אז עוד לא היו אמצעי פירסום גדולים כמו שיש היום .
התגובה הראשונית היא השתוממות. כמה ניתוק מן המציאות צריך כדי לראות בהליכה זו לכלא מסירות נפש ? כמה מעט צריך לדעת על ההיסטוריה של עמנו ? כמה מעט על צרות אמיתיות המתרגשות על אנשים ועמים? כמה מפונקים צריכים להיות?
אבל לא זו הנקודה העיקרית שמטרידה אותי כאן. התעוררתי להיבט אחר של הסוגיה , בעקבות מה שכתב ידידי בנציון כהנא על הורי עמנואל השקופים. בעין הסערה עומדים הורי ה"מגמה הכללית" אבל קולם לא נשמע , הם לא השמיעו מילה מטוב עד רע , התקשורת הגיעה לעמנואל ולא הצליחה לדובב כמעט אף אחד מהם.
יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי . יש רואים בזה סייעתא למשנת סלונים שאף אחד לא נפגע מההפרדה ל-2 מגמות . ויש רואים בזה דוגמא למשטר הפחד השורר בעמנואל כאשר אנשים חוששים אפילו להגיד משהו , פן יבולע להם.
אבל יהיה מה שיהיה , כל זה לא מנע את שפיכת דמם כמים בראש חוצות , הם לא רק תוארו כבעל "רמה רוחנית" נחותה , אלא עשו להם דמונזיציה . מסבירני סלונים נתנו להבין שמדובר במחללי שבת מסוממים . נקל לשער מה הם מרגישים כאשר כל הציבור החרדי כאיש אחד בלב אחד מתגייס לתמיכה במסירות נפש על העיקר החשוב להיבדל מבני הרמה הרוחנית הנחותה.
ברור שחסידי סלונים יאשימו בכך את יריבם ללום , אם לא היה פותח במלחמה אף אחד לא היה נפגע . זהו הדבר הנקרא בפי צבאות העולם collateral damage פגיעה בלתי נמנעת בבלתי מעורבים שהינה הכרח מלחמתי. נראה שבדרך להכין את חביתת קידוש השם צריך לשבור כמה ביצים.
ואכן , ברמת השיקולים הפוליטיים הציניים אפשר להתווכח כאן , אולי הם צודקים . הסלונימאים צריכים לנצח במלחמת כיפוף הידיים שהרי זה הטבע האנושי לבקש ניצחון . ויתירה מזו הם צריכים להציל עצמם מחורבן פיננסי . לשם כך כל האמצעים כשרים. אם לא היו מנסים לצייר זאת כמעשה נאצל של קידוש השם , ניחא .
אבל מה לפוליטיקה צינית ואגואיסטית ולקידוש השם ומסירות נפש? כאשר עושים משהו לשם שמים הרי באמת צריך להיות מוכנים לשקול גם את אפשרות הוויתור , גם אם זה לא יספק את תאוות הניצחון, גם אם זה לא ימשוך תשומת לב ופירסום . מה היה ר' ישראל סלנטר אומר במקרה כזה? האם לא היה אומר שלפגוע בכבודו של הזולת ולהשפילו הוא עניין חמור מספיק כדי לוותר עבור זה ולהתפשר?
אבל קידוש השם שבויתור כזה לא היה מלווה בהכרה עולמית או במחיאות כפיים מההמונים המוסתים .
די ברור שהאדמור מסלונים וחסידיו אינם עומדים במעלה זו להיות מסוגלים להעביר על מידותיהם ולרסן את גאוותם כדי להימנע מפגיעה באחרים . ואינני מטיף להם מוסר על כך , אני לא טוען שאני טוב יותר . אבל למען השם הסתכלו על עצמכם ראו מי ומה אתם , הבינו את טיב מעשיכם.
כמה תופעות באות כאן לידי ביטוי. ראשית יש כאן תפיסה חסרת כל פרופורציות של מעשה פחות ערך של הליכה לכלא לשבועיים והעלאתו למימדים גדולים מהחיים. שנית צדקנות עצמית שהופכת מלחמת אגו וכיפוף ידיים לעניין רוחני נשגב ושלישית אטימות מוחלטת בכל הקשור להשלכות על הזולת . יש כאן עיוורון לצדדים השליליים והיעדר כל היסוסים ונקיפות מצפון . אלה ביטויים מובהקים להיעדר מגע חי עם המציאות .
אפשר להמשיך ולנתח את כל פרשת עמנואל , כדי להיווכח כמה כל הפרשה מתחילתה עד סופה היא תולדת היעדר ההבנה וההתחשבות במי שאינו מאנ"ש מלווה בחשיבות עצמית נפוחה באצטלה חסודה וצדקנית . גם הבכיינות ודמעות התנין המלווים את המאסר מאפיינים את אותה ניתוק מהמציאות . אבל הנושא כבר נטחן עד לזרא .
כשאני רואה את השחצנות והדורסנות של החרדיות המפונקת בת זמננו שחושבת שהיא הגיעה למעלת מסירות נפש , אני חושב לי כמה רחוק נפלו תפוחים אלה מהעץ.
אני חושב לי על יהודי תחום המושב המעונים והנאנקים תחת משטר הרשע הצארי , יהודים פשוטים ולא מתוחכמים שהתורה היתה קרן האור שבחייהם . הם התמודדו עם קשיים שאברכי ימינו אינם יכולים להעלות בדמיונם . בילדותי קראתי פעם את ספרו של שלום עליכם , מוטל בן פייסי חזן . אז חשבתי ששלום עליכם נתכוון ללעוג ולזלזל , כדרך אחינו החרדים שאינם יכולים שלא לייחס מניעים זדוניים ועוינים לכל מי שאינו מאנ"ש , אבל לא הבנתי לרוחו של שלום רבינוביץ. בשבוע הספר קניתי לי את הספר והתחלתי לקרוא עד שהגעתי לפיסקה שממנה כבר לא יכולתי להמשיך. שוכב לו יהודי על ערש דווי בחג השבועות ולשאלת רופאו איך מרגיש , האם השיעול השתפר , האם הוא ישן יותר טוב. ענה בחיוך רפה : אדרבא...להשתעל משתעלים...ולישון דווקא לא ישנים...אבל תודה לאל...שבועות עכשיו...איזה יום...קיבלנו את התורה...וגם אורח...אורח לשבועות .
האם יהודים אלה נמצאו ברמה הרוחנית הגבוהה או הנחותה ? האם לפי הניואנסים שמיואנסים הכל כך מקודשים היום, הם היו עוברים איזה ועדת אכלוס או קבלה? לא, כי ביהדותם היה יותר מאשר גריבת גרביים וסידור נכון של המטפחת ו/או הפאה . הם לא היו מספיק מלאים מעצמם, חלק ניכר מהם בכלל התקשו בקרוא וכתוב . אבל לתורה היתה משמעות עבורם. הם לא יכלו לבחור לעצמם התנזרות מפונקת מדאגה לצרכי הקיום הבסיסיים . אמונתם עמדה במבחנים אמיתיים , לא מבחנים שטותיים כמו של האדמור המדבר גבוהה גבוהה על עמידה מול כיתת יורים למען התעקשותו , כשהוא יודע שאין סיכוי שיאלץ לעמוד מאחורי דיבוריו.
הייתי יכול להמשיך ולהמשיך אבל צריך לעצור מתי שהוא. אחינו החרדים זקוקים לקריאת השכמה , להסתכלות במראה , לטלטול מעורר . אולי זכות אבות תעמוד להם שיביאו זאת על עצמם במוקדם ולא במאוחר.
