אהבה אפקטיבית לעומת אהבה דפקטיבית

הסבר הכותרת [אדמיוחד, אייכה?];
אפקטיבי בפת"ח האל"ף הוא אהבה לתוספת אחדות והרמוניה ולא מחמת מועקת החוסר השלילי שהוא דפקטיבי, מלשון בעל מום.


מבחן פתח אמש אשכול "הכל אמצעי" בו טען כי כל שאנו עושים בחיים הוא למילוי חוסר.

כן באשכול "בריאת השמחה" דיברה החפרפרת על הגעה לשמחה מתוך השלמת חוסר.

נמצא לפי זה במבט שטחי, שאין בחיים דבר הנעשה "לשמו", אלא מפני מילוי תחושת חוסר.

להבהרת הנושא שאינו כן, אקדים אמרה טאואיסטית: "כשאין רצון - הכל בשלום".

הכוונה כשאין התקשרויות מעבר למבוקש על פי האמת, אין חוסר. אכן דתות המזרח הרחוק התאמנו במיוחד לסבול ללא כאב עד שלאט נמוג הסבל.


רק משום שמתקשרים לכל מיני תכליות, אנו חשים בחוסר.

אנקוט דוגמאות שכתב מבחן;
אוכל - למילוי
ילודה - להמשכיות

אז אם אנו עושים את התכלית שהווה מראה לנו; מילוי והמשכיות - כתכלית שלנו, אנו נכנסים לבעיה של מבחן, איננו פועלים "לשמה" אלא מפני שחסרה לנו התכלית; מילוי והמשכיות.
אבל אם נבדיל בין התכליות האלוקיות של מילוי והמשכיות שעל ידן הווה מראה לנו שהוא חפץ להשתמש בנו לתכליותיו, והתכלית שלנו, נסיק את שניסיתי להעביר ואת שנראה נרמז בדברי מיימוני באשכול "הכל אמצעי".

פירוש; הווה [השם] מודיע לנו שלבריאה יש תכליות של מילוי והמשכיות ומכך נודע לי שרצון הווה הוא שאעסוק במילוי והמשכיות. אבל לי לא משנה סוף הדרך. לא עלי המלאכה לגמור התכלית שלי אינה מילוי והמשכיות, אלא "לעשות רצונך חפצתי". אין לי צורך לא של עולם הבא ולא של עולם הזה, איני רוצה כי אם לעשות את הנכון הנקבע על ידי הווה.

זה הנדרש מאתנו וזה ה"לשמה".

זה גם מבהיר את מהות מידת הביטחון שהוזכרה לאחרונה באשכול "גם זו לטובה". אין הביטחון שהשם בסוף יעשה את הטוב [זה נושא אחר של "הצור תמים פעלו"] הביטחון הוא "אל תתקשר לתוצאות". לא עליך לדאוג למילוי והמשכיות. התכלית שלך הוא לאכול ולזרוע עם מילוי והמשכיות אך כקני מידה ולא כתכלית. עצם האכילה היא התכלית שלנו כי היא רצון הווה.

אם נחיה כך נהנה מכל רגע בחיים וגם במצבי ניסיון.

תוקן על ידי - ווטו1 on 1/10/2003 12:53:14 PM

רציו ובוגי,

כאשר נתקלים במשפטים הנשמעים בלתי רציונאליים, צריך לעמוד על הבסיס שלהם ולהמיר את המשפטים לשפה רציונאלית.

על המשיח כבר דובר באשכול מיוחד:
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=125821


"רצון הטוב להיטיב" = התפתחות מרוצת הווה [רצון הטוב] לכיוון התקדמות תמידית האמורה להגיע למצב אוטופי [להיטיב].

לא רק את משיח מציירות האסכולות הדתיות-רוחניות כאיזה שחקן הוליווד.

את בורא העולם עצמו מציגים כדמות הוליוודית.
'רצון הטוב להיטיב' - אמרה אומללה העושה מהאל, כזה אחד שמונע מרצון דפקטיבי. כמו מי שמגרד לו בגב. היתה לו בעיה שחש צורך להיטיב, מצא פתרון גאוני, ברא את האדם.

מגוחך!

וטו, יפה מאד


המגוחך בענין הוא שדווקא האדוקים להאמין במשיח כפצצה מופתית ולא כעידן התפתחות המתחילה בצמתים הקטנים, מקלקלים את רעיון המשיח.

הנה מה שכתבתי מזמן באשכול המדבר על המשיח:

גם הלמדנים בישראל המסרבים להכיר בהתפתחות הדעת, אינם יכולים להרשות לעצמם לראות את הגאולה כבאה מתוך הצמתים הקטנים וההבנה המשתפרת לישר את הצמתים. הם חייבים לראותה כפצצה מופתית.

http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=125821&whichpage=3

קבלתי באישי חלק ממאמר נאה על השלילה שבאהבה דפקטיבית מאת הוגה הדעות גבריאל רעם.


אחד מן העיוותים הגדולים שלנו ביחס לקיומנו ולחיים הללו שאנו חיים - הוא בדרך בה אנו תופשים את המציאות ואת עצמנו בתוכה. אנו כל הזמן מעוותים את הרשמים מן המציאות ומעבדים אותם כך שיעצימו את ההנאה ויפחיתו את רמת התסכול והסבל. כך יוצא, שהדרך בה אנו מגיבים ומתנהגים - לא מסנכרנת אותנו כלפי האמת, אלא כלפי רמת הנאה גבוהה יותר, או רמת מצוקה נמוכה יותר.
תפישה סובייקטיבית כזו אופיינית לילדים (ילד חושב שהעולם קיים רק בשבילו, בעוד שמבוגר יודע שהעולם קיים בלי קשר אליו ועליו להתאים עצמו לעולם). זה אומר שמבחינה נפשית ופסיכולוגית, (באופן לא מודע כמובן) - אנחנו כולנו בעצם ילדותיים ,אינפנטיליים, מסרבים להתבגר ולקבל את האמת הפנימית של העולם כמות שהיא, מכיוון שאמת זו לא מסבה לנו אושר.
כל זה מוצא את ביטויו המובהק ביותר ביחס שלנו להזדקנות ולמוות: אנו חיים בתחושה שזה לא קורה, לא יקרה. מנגנוני ההכחשה שלנו כל הזמן משנים ומתאימים את תמונת המציאות - כדי להתאימה לפנטסיה הפרטית שלנו (צעירים לנצח). אך זה גם מתרחש בחיי היום יום, זה בא לידי ביטוי מובהק בדרך בה אנו מסתכלים בראי ( מנסים לתפוס פוזה ולהראות יותר צעירים, רזים, שמחים וכו'), ובדרך בה אנו מגיבים, לדמותנו בקלטת וידאו בה אנו מצולמים: איננו מאמינים שהיצור המכוער, או השמנמן הזה הוא אנחנו...האמת היא קשה, היא לא אכזרית או פוגעת, פשוט אין לה מחויבות כלפי האנושות, היא עקרונית, כלל אוניברסלית, ואין בתכנות שלה התחשבות בקוד ההנאה הפרטי שלנו.
אז מה עושים האנשים לגבי מציאות קשה ובלתי מתפשרת זו? האם משנים את קוד ההנאה, כדי שיתאים לקוד האמת העקרונית? לא ולא. הם מעוותים את הדרך בה האמת הגלעינית נקלטת, כך שהיא מתפרשת במוחנו באופן שונה המעובד לצרכינו.
מי שהגדיל לעשות בתחום זה הם דווקא האסכולות הרוחניות והדתיות השונות: עם המשיח, גלגול נשמות, חשיבה חיובית, קריסטלים, אהבת האנושות ועבודה עצמית – כביכול חזרה לטבע, למעשה אונס של הטבע, כדי להתאימו לאמת הסובייקטיבית שלנו. כולם מזמרים לנו שהכל אפשרי, רק לא להתייאש, בשום אופן לא להפסיק ולהיות אופטימיים, כל אחד יגיע בסוף לאושר המושלם, לגאולה מושלמת, חוכמה אבסולוטית. ואם לא עכשיו, סבלנות, הקדמה האנושית, או האסכולה הדתית (או הרוחנית) תביא אותנו לשם במהרה. אנחנו בדרך. לעתים נראה כאילו הקדמה האנושית כולה (הקונונציונלית והאלטרנטיבית גם יחד) פועלת במרץ במטרה להפחית את התסכול הקיומי והאישי, כדי להביאנו לדרגה של אושר מתמיד. אך כמו שאמר קהלת: כולם ייגרסו בשיני הזמן והאמת העקרונית תמלוך לעדי עד. אמת שלעומתה הניסיונות האנושיים לבנות מגדל בבל - בצורה זו או אחרת - נראים פתטיים ומגוחכים.
אז מה יהיה?
מה שיקרה הוא שהעולם שאלוהים ברא - יקבר תחת העולם שאנחנו בראנו. עולם שינציח את הפנטסיה האנושית האינפנטילית-. עולם של קליפות דקורטיביות של המדע הפופולרי והטכני, הדת המסחרית וההמונית והטלוויזיה על כל סוגיה - 'הוליווד פור אבר'.

שחרית,

ייתכן וכך משמע קצת מסיפור חז"ל שגם אשתו היתה בדרגה זו וזה מה שחפיצה היתה בלב שלם.

בכל אופן, כמובן שאם לא, אין להתעלות בדריכה על הרסיסים שבלב הזולת.

ווטו,
כן, רק מה? שלמותו הטאואיסטית של רבי עקיבע לא הייתה נטולת מחיר. חשוב על אשתו האומללה שכילתה ימיה בבדידות ובעוני (מן סולוויג יהודייה קדומה), כדי שבעלה יוכל להגשים את העצמיות שלו.

- כלל חשוב בעניין הזה לדעתי - המגשים את עצמיותו חייב לחיות חיים מלאים (לא כבן עזאי כפי שציינת באשכול שכן) ולא להגיע לגדולתו על חשבון חברו.

שחרית,

הדרגה האידיאלית המתאימה למה שכתבנו באשכול "מגשימי העצמיות", http://1364.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=276055
דהיינו דרגת רבי עקיבא המהפכת את הפירמידה של מסלוב, היא זו של רוגע טאואיסטי ועשיית הנכון במלוא המרץ בכלל שכך ראוי - חוסר אחדות, ולא מחמת התקשרות אישית.

שילוב זה, הוא השלימות!

לדעתי רוב הפעולות שלנו נובעות מתוך רעב וחסר כזה או אחר.

זו הסיבה שמתקני עולם ואנשים שבנו בניינים חשובים בתולדות האנושות, היו פעמים רבות אנשים חסרי שלווה ושקט פנימיים, אנשים שמבחינה חברתית היו בלתי נסבלים ולא נעמו לזולתם.

אחרים, אנשי "שישו בני מעי" או כפי שכינה ווטו, הפרה לוחכת העשב באחו, הם הרבה פעמים נחמדים יותר, הם אולי חיים יותר שנים אבל הם חסרי הדחף הזה, ה"שאור שבעיסה" הזה שמוביל אנשים לחיפוש ולמחויבות.

השאלה לדעתי היא לא מאין זה בא, אלא לאן זה ממוסלל ובשם מה.

ווטו,
סוף דבריך בפתיחת האשכול הזכירו לי את הפירוש לבראשית
"אשר ברא אלוקים לעשות" (בראשית ב:ג) אלוקים ברא ועלינו לעשות. הקב"ה מצפה מן האדם שישלים את כוונתו ויוציא אותה אל הפועל. [יחד עם זאת צריך האדם להבין שהמעשים שלו אינם מסוגלים ליצור דבר חדש, אלא רק להוציא אל הפועל את אשר גנוז בכח המחשבה האלוקית, שהיא ראשיתו של כל דבר. חז"ל הסמיכו יסוד זה על הפסוק בשיר השירים: "סמכוני באשישות" בשתי אישות, באש של מעלה ובאש של מטה. (שהש"ר ב:יד)]

קוני,

ניתן לקרוא לזה גם חוסר [וכפי שכינית את זה "דטרמיניזם של אחדות"], אבל כל חוסר פירטי נובע מהתקשרות אנוכית למה שחסר, מה שאין כן חוסר האחדות הנשגבה הוא הרצון הטהור-הישיר-ה"לשמה", הבא מבריאת הווה אותנו.

וטו

אבל גם לדבריך, כשעושים דבר 'לשמה' - לשם האחדות שבדבר, הרי זה מחוסר אחדות!?

בוגי,

דבריך נלקחו בחשבון והריני מעתיק שוב מאשכול מהות הביטחון [וגם זו לטובה] שאין הכוונה לנתק של פרה-שעמום עליו עבד סוקראטס:

"לכן יש לפרש את מידת הביטחון [ואולי גם את כוונת החזון איש] שאל לאדם להתקשר לתוצאות. כאמרה:
"אנו פועלי פעולות ולא קבלני תוצאות".
לאור הבנה זו, לא בא הביטחון מתוך שאנו בטוחים בתוצאות טובות כדברי חוה"ל ואינה נוגעת למידת הענווה לדעת שאיננו יוצרים את התוצאות. הביטחון בא פשוט מתוך נתק נפשי מכל מה שבלתי ברור [כמאמרם "אל יתייאש מהפורענות"]. לכן אין הביטחון מפני שאנו מאמינים כאילו שיש לנו כבר את התוצאה, אלא מפני שאיננו זקוקים לה. הרי הבלתי זקוק השמח בחלקו באמת, עשיר יותר ממי שיש לו את הדבר ותלוי בו. [טוב משניהם הוא מי שיש לו וגם לא זקוק.] [הרמב"ן בהקדמה לתורת האדם משבח את חכמת סוקראטס שמתנתק מכל, אם כי הוא מבקר את ה"צפצוף" מכל, כאשר יש צורך להגיב.]"