מידת הדין ומידת הרחמים
השבוע נקרא את פרשת פנחס.
אנשים - וכך גם ישנם פרשנים - אשר מבינים את השכר שקיבל פנחס, כסוג של ,עקיצה". היינו: נהגת כמו קנאי ממאה שערים, אז בו ניתן לך מתנה - ברית שלום.
אזי השלום מצטייר בעיני פרשנות כזו, כהתייפייפות נפש שמאלנית, ופנחס מצטייר כאיש אלים וקנאי - בלתי אנושי.
התפיסה הזו נובעת ממחשבה כי הקנאות היא פסולה. והרקע לתפיסה זו הוא, שהקנאות מתאפיינת במידת הדין.
ברצוני להציג כאן תפיסה שונה:
1. הקב"ה נקרא: ק-ל קנא. משמעות הדבר, שקנאות היא דבר חיובי ולא שלילי. לא היינו מכנים את הרבש"ע בתאור שלילי - חלילה.
2. הקנאות עצמה, איננה רק מידת הדין. הגמרא מתארת את מעשיו של פנחס מזוית אחרת לגמרי. הגמרא מביאה את הפסוק בתהילים שם נאמר אודות פנחס: "ויפלל לאלוקיו" - ולא נאמר שם: ויתפלל - עם האות ת'. משמעות המילה: פלילות - מריבות.
"ויפלל - מלמד שעשה מריבות עם קונו". אומרת הגמ', שפנחס נקב את האיש ואת האישה בקובתם, הניפם כלפי מעלה ואמר לקב"ה: בשביל שניים אלו אתה הורג 24,000 איש מישראל? מייד ותעצר המגפה.
אנו יודעים כי הגמרא, אשר היא: "התערותא דלתתא" - היא מציגה כאן את מעשה פנחס מן הזוית הראייה האנושית. לפייה מעשיו של פנחס היו טעונים רחמים על בני ישראל.
מאידך, מן הסיפור, כפי שהוא מתואר בתורה שבכתב, שהיא: "התערותא דלעילא", מציגה את מעשיו של פנחס מן הזוית הראייה האלוקית, לפייה פנחס קינא לאלוקיו.
נמצאנו למדים, כי מעשיו של פנחס היו מורכבים הן ממידת הדין והן ממידת הרחמים.
אין כאן מקום להאריך, אך שתי המתנות שקיבל, התאפיינו בשילוב של שתי התכונות הללו: מידת הדין ומידת הרחמים.
השלום - חייב להכיל בקירבו את המיזוג של שתי המידות האלה ובו גם תכליתן של הקורבנות. גם בהקרבת הקורבן, קיים מיזוג בין הרחמים על הקורבן מחד, והציות לצו העליון - מאידך.
אגב, לכן גם שיפרא ופועה קיבלו כשכר למעשיהן, בתי כהונה ולוויה. כי גם במעשיהן היה קיים השילוב הזה בין שתי המידות.
שכן עם הרחמים שלהן על התינוקות הנולדים, הכתוב - מציין רק את ההיבט של מידת הדין: "ויהי כי יראו המיילדות את האלוקים ויעש להן בתים".
השילוב הזה, של שתי המידות, היא הנוסחה היהודית לכל התנהגות שהיא. אם בחינוך, בעיסוק באמנות ועוד ועוד.
 |
|
|
