הקס הלבן

לבני קהילת יוצאי העדה האתיופית בבת ים יש מנהיג רוחני לא שגרתי: שם המשפחה שלו אשכנזי במיוחד, הוא עטוי כיפה סרוגה גדולה וזקן ארוך ודובר אמהרית שוטפת. הרב חנניה בלומרט הלך שבי אחרי הקסם של בני העדה האתיופית מאז היותו ילד, וגם בשנות לימודו בישיבת 'מרכז הרב' השקיע את זמנו בהוראת עברית ויהדות בקרב העולים. כשנישא בעצמו לאחת מבנות העדה רבים הרימו גבה, אבל את העידוד העיקרי לכך קיבל מרבו – הרב אברהם שפירא זצ"ל. הקשר המיוחד שפיתח עם הקסים הפך אותו לגשר של הלכה בין התרבויות ולכתובת תורנית עבור בני העדה.

העיסוק האינטנסיבי בפרשת בית הספר בעמנואל, העניק פופולריות מחודשת למושגים כמו 'עדתיות' ו'גזענות', והציב מחדש מחיצות בין יהודים מארצות מוצא שונות. בעוד מחנאות עדתית זוכה תמיד לרייטינג גבוה, הרי שהסיפורים משובבי הנפש על אחדות וחיבור בין יהודים באשר הם נותרים על פי רוב בקרן זווית.  

כזה הוא סיפורו של הרב חנניה בלומרט, תושב בת ים, שמבחינתו הבדלים בין שחור ללבן קיימים אולי רק במשחקי דמקה.

בלומרט (35) בן לאב ממוצא פולני ואם ממשפחה ירושלמית שורשית, נשוי מזה חמש עשרה שנים לאסתר, בת העדה האתיופית. הוא דובר אמהרית שוטפת, משמש כרב לא פורמאלי לבני הקהילה האתיופית, מכין נערים לבר מצווה, מחתן זוגות, תומך בזוגות נשואים ומהווה עבור בני העדה כתובת לכל בעיה ומצוקה. בעקבות קרוב לשני עשורים של התמסרות לצורכי הקהילה האתיופית, זכה בלומרט לכינוי המכובד: 'הקס הלבן'.

מורה לעברית בן 17

לראשונה בחייו ראה חנניה בלומרט עולים מאתיופיה כשהיה תלמיד כיתה ה'. מדי כמה שבתות התארחו בביתו בנות העדה, אותן הדריכה אחותו הגדולה במסגרת השירות הלאומי, והוא כילד סקרן התעניין בשפתן ובמנהגיהן.

"עד אז לא ידעתי על קיומם של האתיופים", מחייך הרב בלומרט, "באותה שנה התקיים 'מבצע משה' ואלפים מיהודי אתיופיה עלו לישראל דרך סודן. אבל לי לא יצא לפגוש שום עולה עד למפגש עם הבנות האלו. אותן שבתות היו בשבילי הזדמנות להכיר תרבות חדשה. הבנות העולות דיברו ביניהן בשפה מעניינת ולא מוכרת, התנהגו בעדינות ולבשו בגדים מיוחדים, וזה היה נראה לי שונה ומרתק. הבנות לימדו אותי כמה מילים באמהרית וגם איזה שיר נחמד", הוא נזכר.

בשנים הבאות, כשנסע בחופשות לבקר את אחותו שנישאה וקבעה את ביתה בגוש קטיף, הוא נחשף שוב לתרבות האתיופית כאשר עולים חדשים הובאו בהסעות מאשקלון כדי לעבוד בחממות.

"תמיד הייתי סקרן, לכן ניגשתי אל אותם עולים כדי לשמוע איך הם מרגישים בארץ ומה עובר עליהם. על ידי השיחות האלו התחלתי בתהליך של לימוד השפה האמהרית והתקרבות לעולם התרבותי שלהם".

בתחילה דיבר בלומרט עם הפועלים בעברית מהולה באנגלית ושברי מילים באמהרית, אבל אט אט נוספו לאוצר המילים שלו עוד ועוד מילים והוא החל בונה משפטים שלמים בשפה האמהרית.  

הרב בלומרט מסביר את שיטת הלימוד שאימץ לרכישת השפה: "אחד מבני העדה שעבד בגוש היה בחור נחמד שיצר איתי קשר וכתב לי מכתבים באנגלית. בצד הדף הוסיף, בכל פעם, רשימת מילים חדשה באמהרית שהיתה מתורגמת לאנגלית, ואני הייתי משנן אותן שוב ושוב".

כשהיה בלומרט תלמיד כיתה י"א בישיבת 'חורב' בירושלים, התקיים 'מבצע שלמה'. במהלך כ-34 שעות טסו לא פחות מ-30 מטוסי נוסעים ומטען בין נמל התעופה בן גוריון לנמל התעופה באדיס אבבה, והועלו ארצה מעל ל-14,000 יהודים. את העולים הרבים שיכנו בבתי מלון ברחבי הארץ וגם במלון 'שלום', הסמוך לביתו של בלומרט בשכונת בית וגן.

"שמעתי שהביאו את העולים החדשים לבית המלון, שנמצא במרחק של שישה בניינים בסך הכל מהבית שלי. זו היתה תקופה לחוצה של מתכונות ובגרויות אבל אני מיד הלכתי לפגוש את העולים במלון. הרגשתי שמדובר באירוע היסטורי ושמוטלת עליי האחריות לסייע כמה שאפשר. זו היתה בשבילי הגשמת חלום, היות וחשתי כבר קרוב ומחובר לעולמם".

בלומרט הצעיר הפך את אחד מחדרי המלון למעין כיתת לימוד. הוא רכש מכספו לוח, גירים, מחברות וכלי כתיבה, והחל מתוך יוזמה פרטית ללמד את העולים עברית. "כל יום, בסיום הלימודים בישיבה, הייתי נכנס לדקה הביתה, מניח בחדר את הילקוט, ורץ ישר לבית המלון ללמד אותם עברית במשך שעתיים. היה ברור לי שזה מה שאני צריך לעשות".

היתה היענות מצד העולים?

"ועוד איך. הם היו צמאים ללמוד. מהר מאוד החדר היה צר מלהכיל ויצאנו, בלית ברירה, ללמוד במסדרון. אני חייב להודות שגם אני נהניתי מהלימוד ומהאתגר. הכרתי תרבות מרשימה ואנשים נפלאים".

התלמידים החדשים העריכו את מאמציו המרובים של מורם הצעיר והחלו לכנות אותו 'מלקמסו' שפירושו 'איש טוב' באמהרית.

במשך שנה וחצי שהו העולים בבית המלון ובלומרט התמיד בהעברת שיעורי העברית כמעט בכל ימות השבוע. בנוסף, הוא לימד קבוצת מבוגרים אתיופים יהדות בכיתת אולפן ב'מכון מאיר'. באחד הימים התבשר על מעברם של העולים מבתי המלון לאתרי קראוונים שונים ברחבי הארץ. באותה עת גם החל את לימודיו בישיבת 'מרכז הרב', ומכורח הנסיבות הפעילות עם העולים שינתה את פניה והתקיימה בעיקר בחופשות ובסופי שבוע.

"באותה תקופה השקעתי בלימודיי בישיבה, ולכן נאלצתי לשנות את תדירות ואופי הפעילות עם העולים. הייתי מתארח בשבתות באתרי הקראוונים השונים בירושלים ובדרום הארץ. יחד עם עוד כמה חבר'ה מהישיבה, היינו מתפללים עם הילדים ובני הנוער ומעבירים להם שיחות וסדנאות. בגלל שהכרתי את שפתם, פנו אליי הקסים והמבוגרים כדי שאסביר להם מי אנחנו ומה מטרת הפעילות שלנו, ומשם התהדק הקשר וניהלנו בינינו שיחות עומק".

והכל באמהרית?

"כן. בהתחלה שברתי את השיניים בניסיון לומר משפט שלם, אבל אותן שיחות ארוכות שקיימתי עם הקסים ובני הדור המבוגר היוו עבורי קפיצת מדרגה הן מבחינת השפה והן מבחינת עולם הרוח אליו נחשפתי. למדתי על התרבות של יהודי אתיופיה ועל מהות המנהגים של בני העדה".

כיצד הצלחת ללמוד רק בכוחות עצמך שפה כל כך לא מוכרת כמו אמהרית?

"האמהרית היא שפה ממשפחת השפות השמיות ולכן יש לה קווים משותפים עם השפה העברית. כל מילה ששמעתי ניסיתי לפענח אותה. לדוגמה: יום אחד שמתי לב שאחד הנערים חסר ושאלתי מדוע הוא לא הגיע. הם ענו לי: 'חאכים ביית' ואני זכרתי שחאכים זה בערבית רופא וביית זה בית, וכך הבנתי את התשובה. השתדלתי לעזור והקב"ה סייע לי".

במסגרת קשריו עם ראשי הדת האתיופים, הגיע בלומרט לזקן הקסים - הקס מנשה זצ"ל, אשר עלה ארצה בגיל מופלג והתגורר במרכז הקליטה בקריית גת.

"הקס מנשה היה מנהיג העדה. הוא היה איש מרשים, צנוע ועניו. הייתי נוסע אליו

הביתה ולומד על המסורת המפוארת שלהם. ליהודי אתיופיה אין ספרות הלכתית כתובה. ההלכות שבידם הן תורה שבעל פה פשוטו כמשמעו. על מנת להכיר את ההלכות שנהגו באתיופיה טרם עלייתם, צריך ללמוד ישירות ממנהיגי העדה".

הוא לא התפלא למה בחור כמוך מתעניין בתרבות לא לו?

"הקס מנשה קיבל אותי באהבה. היה בינינו חיבור אמיתי. למדתי ממנו המון והוא התייחס אליי בחום כאילו הייתי בנו. הוא היה אומר לי שאם קליטת האתיופים בישראל היתה מוטלת על אנשים כמוני, הכול היה נראה אחרת". הוא עוצר לרגע בניסיון להסביר את אמירתו של הקס מנשה: "אני חושב שהוא ראה שאני מגיע ממקום של כבוד והערכה. אני רואה את עצמי כגשר בין המסורת האתיופית לבין ההלכה בארץ. אני לא מגיע ממקום של התנשאות או מדרישה לביטול עצמי, אלא מתוך אמונה בשילוב אמיתי בין העולמות".

חתונה בחג הסיגד

באחד מימי חודש תמוז ה'תשנ"ה הציע בחור עולה מאתיופיה לבלומרט להכיר את בת דודתו אסתר למטרת נישואין. בלומרט, שהיה באותה העת תלמיד ישיבת 'מרכז הרב' בן עשרים ואחת, נתן את הסכמתו והם החלו לצאת.

עם כל החיבור שלך לתרבות האתיופית ולבני העדה, האם לא היו בליבך חששות שמא הפער התרבותי ביניכם יהיה גדול מדי?

"באותה תקופה קיבלתי הצעות שידוכין שונות, וזו היתה עבורי עוד הצעה. אף פעם לא ננעלתי על נישואין רק עם אישה אתיופית או רק עם אישה אשכנזית. הייתי פתוח לשמוע הצעות, וגם ההצעה הזו היתה בשבילי לגיטימית לגמרי. בין כל זוג נשוי יש פער תרבותי. ישנם אין סוף גורמים המשפיעים על הקשר: השוני המהותי בין גבר לאישה, הבתים השונים, המעמד הסוציו-אוקונומי השונה, החינוך השונה ועוד. הנקודה היא נקודת האמת הפנימית. צריך לבחון את המחבר ולא את המפריד. לא הצבתי את זה כיעד מלכתחילה, אבל לאחר שהכרתי את רעייתי הבנתי שזו האחת".   

בכל זאת, אנחנו מדברים על לפני חמש עשרה שנה ובאותם ימים זה לא היה   מקובל להתחתן עם עולה מאתיופיה.

"נכון, זה היה די נדיר. בתקופת האירוסין חבר קרוב לקח אותי לשיחה דחופה והתעניין בדאגה 'למה אני מתחתן'. היו עוד 'נשמות טובות' שבאו לברר האם הכול בסדר אצלי ... אבל למרות זאת, בגלל שאנחנו היינו שלמים עם ההחלטה שלנו כנראה גם שידרנו את זה לסובבים אותנו והתגובות היו בסדר גמור".

כשאני מבקשת להרחיב דווקא על תגובת ההורים, בלומרט מחייך. "אני בעיקר חששתי מהתגובה של המשפחה שלי, אבל יחסית הופתעתי לטובה. הם ידעו על הקשר הממושך שלי עם העדה האתיופית, כך שזו לא היתה הפתעה מוחלטת בשבילם. הכרתי להם את אסתר כדי שיבינו במי מדובר. הם דיברו איתי וביקשו לבחון האם אין איזו בעיה הלכתית בנישואין עם בחורה ממוצא אתיופי. הם התמקדו איתי גם על 'בעיית הגיל הצעיר שלי'. ב"ה אחרי בירור קצר הם נרגעו. אולי הם קיבלו את זה יחסית בקלות כי גדלתי בבית שהנושא העדתי לא היווה בו עניין".

על אף הפתיחות בבית הוריו, בלומרט מודה שנישואין עם בחורה עולה מאתיופיה היוו בכל זאת תקדים במשפחה. "להתחתן עם עולה מאתיופיה היה גם עבור ההורים שלי לקיחת צעד אחד יותר מהמקובל. לקח להם זמן לעכל. לעומתם, האחיות שלי פגשו את אסתר, התרשמו ממי שהיא וקיבלו אותה מיד".

אסתר, היושבת לצידו במהלך הראיון, מחייכת בביישנות. לארץ עלתה בגיל שבע ואת הכשרתה כמורה לתנ"ך ותושב"ע סיימה בהצטיינות במכללת 'אורות ישראל'. כיום היא מחנכת מצליחה בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי בבת ים.

"אני זוכר שלאחר שיצאתי עם אסתר במשך תקופה וראינו שזה הופך לקשר רציני, התייעצתי עם מורי ורבי ר' אברום שפירא זצ"ל, והוא דפק על השולחן וקרא 'בשביל מה העלינו אותם ארצה אם לא נוכל להתחתן איתם?!'. הוא שמח על החתונה וב"ה זכינו שהוא ליווה אותנו, תמך וגם חיתן אותנו בעצמו".

ואיך הגיבה משפחתה של אסתר?

"הם היו סקפטיים. בהתחלה הם ניסו לברר מי החתן ומה המניעים שלו", הוא צוחק. "הם דיברו עם אסתר ושאלו אותה בדאגה אם לא עדיף לה להינשא לבחור ממוצא אתיופי, אבל כשראו שאנחנו שלמים עם עצמנו הם בירכו אותנו בחום".

הזוג הצעיר חנניה ואסתר באו בברית הנישואין בר"ח כסליו ה'תשנ"ה, כשמשפחות שני הצדדים מתכנסות יחדיו בהתרגשות מלווה בחשש. "החתונה היתה מיזוג תרבויות מעניין. בלי שהתכוונו, החתונה שלנו התקיימה ביום בו חל חג הסיגד, המביע את זיקת יוצאי אתיופיה לתרבות שלהם ואת הכמיהה לארץ ישראל. בעיניי זה מאוד סמלי", הוא אומר.